לִשְׁמָם

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ
אֵיך נַכְלִיב נְשָׁמָה בְּגוּף
וּנְשָׁמָה אָיִן
וְצֶלֶם אֱלֹהִים הָיָה לְצֵל–
מָוֶת בְּחַיִּים אוּלַי נַכְלִיב?
אֲבָל כְּבָר הֵמַתָּ
וְתָלִיתָ נְשָׁמוֹת לְכוּדוֹת
בֵּין דֶּכֶא לְעָשֹור
כַּפֶּר נָא עַל הַכְּפוֹר
עַל הַמַּחְסוֹר
עַל הַמַּחְזוֹר הַמַּרְקִיב עוֹלָם
וּבוֹרְאוֹ מֵחָדָשׁ לְחַיֵּי גֵּיהִנֹּם
אוֹרוֹת – לְאֹפֶל
לְשֵׁם מָה?
לְשֵׁם מִי?
מָה אָנוּ, מֶה חַיֵּינוּ, מָה מוֹתֵנוּ
לְנִדָּה הָיִינוּ
אֲבָל פָּסְקוּ דָּמֵינוּ
וְעַכְשָׁו נוֹתַרְנוּ כֶּתֶם עַל דִּירָתְךָ בַּתַּחְתּוֹנִים
אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים
בְּמִי יֵשׁ
רַק בְּאֹהֲבַי יֵשׁ, לְהַנְחִיל
וְאַתָּה מַנְחִיל לְכֻלָּם יֵשׁ
כֻּלִּי יֵשׁ
אַף כִּי אֵין לִי חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּעוֹלָמְךָ
לוּ רַק הָיְתָה זֹאת שְׁעַת נְעִילָה
אֵלֶּה חַיִּים שְׁלֵמִים נְעוּלִים
עֲקוּדִים וְנֶעֱקָדִים בָּעֲלִילָה
עַל עִלּוּי שְׁמֶךָ
לְשֵׁם מָה?
לְשֵׁם מִי?
הֲלֹא שְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִּשְׁמֶךָ
אִם לֹא לְמַעֲנֵנוּ
עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ
לְמַעַן הַטְּבוּחִים לֹא־עַל יִחוּד שְׁמֶךָ
הַהֲרוּגִים סְתָם כָּך
מִתַּחַת לַפַּחִים בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית
הַחוֹלְמִים עַל יֹפִי וְאֵינָם נוֹשְׂאִים עוֹד אֶת הָעֹנִי
הַלֹּא־כְלוּם
הַנִּרְקָבִים בְּבָתֵּיהֶם לְלֹא מוֹדָע
וּכְלָל אֵין לָהֶם שֵׁם
אִם לֹא לִשְׁמֶךָ
לִשְׁמָם.

סַדְנַת זוּם

שָׁלוֹם חֲבֵרִים
אֲנִי יַעֲקֹב
אָמָן, גּוֹלֵל אֶבֶן מִפִּי, אָנֹכִי וּמְבַקֵּשׁ
אַחַי, אֵיך אַתֶּם מַרְגִּישִׁים הָעֶרֶב?
בֵּין מֵעוֹלָם לֹא הָיָה רָע כָּל כָּך
לְמֵעוֹלָם לֹא הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת טוֹב יוֹתֵר
סַמְּנוּ
מֵאֶחָד עַד שְׁנֵים־עָשָׂר שְׁבָטִים
אֶת מִדַּת שְׂבִיעוּת הָרָצוֹן שֶׁלָּכֶם מִשֵּׁרוּתֵי חֶבְרָתֵנוּ
הַמְּשֻׁסַּעַת
הֲלֹא זֶה הַאִיּוּם הַגָּדֹל בְּיוֹתֵר עַל הַחֶבְרָה הַיַּעֲקֹבִית
הֲלֹא זֶה הַיּוֹם הַגָּדֹל בְּיוֹתֵר בְּתוֹלְדוֹתַי, יַעֲקֹב יוֹסֵף
דָּוִד וּשְׁלֹמֹה
זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת הַיּוֹם שֶׁלָּכֶם!
הִתְקַשְּׁרוּ עַכְשָׁו
עֲלוּ בַּסֻּלָּמִית
1-800 מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים
(חֶבְרָתֵנוּ סְגוּרָה זְמַנִּית; יִנָּתֵן שֵׁרוּת לְמַלְאָכִים יוֹרְדִים בִּלְבַד, לֹא כּוֹלֵל מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים)
כָּל הַמִּשְׁפּוּחֶה הַנִּכְבָּדָה
חוּסְן יָקָר, מְחִתּוּנִים
הָעֵצָה שֶׁלִּי אֲלֵיכֶם:
דְּמוּת עֲגֻלָּה
שֶׁבַּסּוֹף חוֹזֶרֶת בִּתְשׁוּבָה
(כֻּלָּם חוֹזְרִים בַּסּוֹף)
הָרַב צְבִי עִנְבָּל
עֲרָכִים
מוֹרִי וְרַבִּי בִּתְחִלַּת דַּרְכִּי מֹשֶׁה גְּרִילַק
עוֹרֵך יוֹדֵעַ כְּשֶׁ…
סֵפֶר טוֹב הוּא סֵפֶר שֶׁ…
פַּעַם, כְּשֶׁרֵישׁ פְרִידְמָן נִשְׁאֲלָה עַל לֵיהְמָן
כְּמוֹ שֶׁמֵּם אַרְבֶּל כָּתַב
צָרִיך לַעֲשוֹת מֶחְקָר לִפְנֵי כָּל סֵפֶר מֶתַח
אֲנִי בּוֹדֵק בְּגוּגְל בְּצוּרָה רְצִינִית
אִי־אֶפְשָר, הַיּוֹם הַנֹּעַר רוֹצֶה דְּבָרִים אֲחֵרִים
וּבְכֵן, אֲנִי הָיִיתִי עָנִי
יַעֲקֹב, אָמָן, גּולֵל אֶבֶן מִפִּי, אָנֹכִי וּמְבַקֵּשׁ
אַתֶּם הֱיִיתֶם הַחֶבְרָה, אוֹ הַשֶּׁסַע
בְּחֲצָאִית הָאוֹתִיּוֹת הַמֻּכְתֶּמֶת שֶׁלִּי
הִתְקַשְּׁרוּ עַכְשָׁו!

עַל מִזְבַּח הַחֲסִידוּת

נִחוֹחַ מְלָפְפוֹן וְעַגְבָנִיָּה עַל שְׂפָתֶיךָ
בְּעֶשֶׂר עִם פֵיגִי, אַחֲרֵי כּוֹלֵל־עֶרֶב
וּמִצְחֲךָ מֵאִיר אֶת הָרְחוֹב בְּאִי־עֶגֶב
לִפְנֵי, וְאַחֲרֵי, וּמָה שֶׁבֵּינֵיהֶם וּבֵינוֹתֶיךָ
קֹדֶשׁ קָדָשִׁים שֶׁל קֶשֶׁב
תְּפִלֶּיךָ מַטִּיפוֹת דַּם נְעוּרִים
בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן
עַל מִזְבַּח חַטָּאת מְחֻטָּא בְּפוֹרְמָלִין
הַמַּדְרִיךְ אָמַר שֶׁזֶּה יַעֲבוֹר
נִקְרָא לוֹ זוּשָׁא
נִקְרָא לוֹ שְׁלֹמֹה
נִקְרָא לוֹ שַׁלְמֵי־קְטֹרֶת־חֶלְבְּנָה
נִקְרָא לוֹ אַחֲרֵי
אֶת הַלִּפְנֵי נִקְבּוֹר תַּחַת שִׁכְבוֹת הַדְחָקָה קְדוֹשׁוֹת
בְּקֶבֶר הָאַחִים הָעֲנָקִי שֶׁבֵּינֵיהֶם.

וְלֹא יַשִּׂיגוּהוּ מַשִּׂיגֵי הַגּוּף


חֶדְוָה הָעֲרִירִית תּוֹלָה כְּבָסִים עַל חוּט רוֹפֵף
כְּדַעְתָּהּ הַמְעֻרְפֶּלֶת
אֵין בָּךְ כְּלוּם, אֵין בָּךְ כְּלוּם
אֲנִי לוֹחֵשׁ בְּיִרְאָה מוּל הַקְּדוֹשָׁה הַמְּשֻׁגַּעַת
עֵרֻמָּה מִכָּל מֻשָּׂג
בְּמַעֲשֵׂה פֻּלְחָן יוֹמִי אֲנִי כֹּרֵעַ בֶּרֶךְ
מוּל אֲרוֹן הַסְּפָרִים הַמְתֻחְכָּם
מַחֲוֶה בְּאֶצְבַּע תְּלִיַּת כְּבָסִים
יָמִין, שְׂמֹאל
שְׂמֹאל, יָמִין
חֶסֶד, גְּבוּרָה, תִּפְאֶרֶת, נֶצַח, הוֹד, יְסוֹד, מַלְכוּת
חֶדְוָה
גִּ'יהָאד! טְלָפַיִם! קַלְגָּסִים! רוֹצְחִים! מְבַזִּים!
אֲנִי מֵקִיא הַכֹּל אֶל מוּל אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ
פּוֹשֵׁט אֶת הַכְּבִיסָה הַמְּלֻכְלֶכֶת בְּאֶצְבַּע
מַזֶּה אַחַת וּשְׁתַּיִם
מַבִּיט בַּכְּרוּבִים
מְעֻרְטָל
וּבָאָרוֹן מִתְגּוֹשְׁשִׁים הַסְּפָרִים
תַּחֲרוּת דֻּגְמָנִים
יוּסְטִינוּס מָרְטִיר מוּל דָנְטֵה וְאָנָה קָרֵנִינָה
גְּלִיקְל מֵהַמֶּלִין מוּל אֶלֶן קָאר
הָאָרוֹן בּוֹעֵר
נִיחוֹחַ שִׁיר הַשִּׁירִים הַנִּצְלֶה עוֹלֶה קְטֹרֶת לַשָּׁמַיִם
הָאוֹתִיּוֹת הָרֵיקוֹת בּוֹכוֹת מִבּוּשָׁה לְשִׁירַת הַלְּוִיִּים
קוֹפְצוֹת אֶל הַמּוֹקֵד עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם
אֲבָל הַשֵּׁם כְּבָר אֵינֶנּוּ
רַק אֵינְסוֹף לַיֹּפִי
וְגַם אֲנִי אֵינֶנִּי עוֹד יַעֲקֹב
רַק חָדֵו כְּפִי שֶׁאֵינֶנִּי הוֹוֶה לְעוֹלָם
וְחֶדְוָה מַבִּיטָה מֵחֲלוֹנָה
צְחוֹק גָּדוֹל עַל לְשׁוֹנָהּ
נִשְׂרָף הַתַּנַ"ךְ, אֱלֹהִים בּוֹעֵר בְּאֵשׁ הַסְּנֶה
הִיא אוֹמֶרֶת בְּהִתְפַּעֲלוּת
אֲנִי מַמְשִׁיךְ לַעֲצֹם עֵינַיִם בִּדְבֵקוּת
עוֹלֶה עַל מִזְבַּח הָאוֹתִיּוֹת בַּמִּנְהָרָה הַסּוֹדִית שֶׁבְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים
מַקְרִיב עַצְמִי לְעֹלָה
וּלְרֶגַע אֶחָד בְּיוֹם רוֹאֶה אֶת אֱלֹהִים.

רַבָּם אוֹפִיר

אַתֶּם מְזֻעֲזָעִים וְנִרְעָשִׁים
וּמוֹדֶרְנִיִּים וְשַׁמְרָנִיִּים
וּמְקוֹנְנִים עֲלֵי מְלִיצוֹת וְעִתּוֹנִים:
רַבָּם דָּקְרוּ.
בָּעֲצֶרֶת הַמְחָאָה הָאַחֲרוֹנָה
שֶׁהִתְקַיְּמָה בְּלִבִּי הַלֹּא־מְזֻעֲזָע
הִשְׁתַּתֵּף גַּם הָאִישׁ הַמְטֹרָף בַּחֶדֶר הַשְּׂמָאלִי בְּתוֹכִי
(אֲנִי קֹרֵא לוֹ אוֹפִיר, וְלִפְעָמִים רַבָּם אוֹפִיר)
הִנְהֵן שׁוּב וָשׁוּב
רֵיחַ הַמָּטָר הַגָּרוּס עַל הַדֶּשֶׁא הָיָה נִשָּׂא בָּרוּחַ
(הַלְוַאי שֶׁהָיְתָה יְרוּשַׁלְמִית)
אַתָּה לֹא מִכָּאן, אָמַר לִי אוֹפִיר
אַתָּה לֹא מִכָּאן, אָמַרְתִּי לְאוֹפִיר
אַחַר כָּךְ חָמַקְנוּ מִשָּׁם בְּצַעֲדֵי רִקּוּד
לְקֹל מַבָּטֵי הָאַבְרֵכִים
בַּחֶדֶר הַשְּׂמָאלִי כָּתַבְנוּ קִנָּהּ עַל מוֹתוֹ שֶׁל הַסּוּבְּיֵקְט
הֶחְזַקְנוּ יָדַיִם עַד שֶׁאוֹפִיר נִרְדַּם
וְאָז, כְּתָמִיד, דָּקַרְתִּי אוֹתוֹ בִּדְבֵקוּת וּפִזַּמְתִּי:
רַבָּם דָּקְרוּ, יָא רַבִּי.
בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים הַחֲסוּדָה שֶׁל נְשׁוֹת סְלוֹנִים
(הַמְּאֻשָּׁרוֹת וְלֹא חֲסֵרוֹת כְּלָל)
דָּקְרָה אִמִּי אֶת הַסִּדּוּר בִּתְפִלּוֹת לְעִלּוּי נִשְׁמָתִי
עַכְשָׁו, כְּשֶׁאוֹפִיר אֵינֶנּוּ, הַכֹּל קַל יוֹתֵר:
אִמִּי, הַדְּקִירָה, הָעִלּוּי וְהַמָּוֶת
וְרֵיחַ הָרָקָב הַמָּתוֹק שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת הַדְּרוּסוֹת
פְּזוּרוֹת כְּרִגְבֵי חֹרֶף מְשַׁכְּרִים עַל הַכְּבִישׁ הֶחָסוּם בָּעֲצֶרֶת הַמְחָאָה
נְקָבוֹת־נְקָבוֹת, חֲלוּלוֹת־חֲצָצוֹת
אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ לְרַבָּם אוֹפִיר
לְקֹל הַבּוֹרְדּוֹ־יַיִן שֶׁלּוֹ שֶׁיְּנַגֵּן עוֹד פַּעַם אַחַת אַחֲרוֹנָה:
אַתָּה לֹא מִכָּאן.

פיש בבני ברק

פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", ב-22 במאי 2020.

את בני ברק, העיר שבה אני גר יותר מעשור, לא הכרתי לפני שנישאתי לאשתי. אחרי שבע שנים בישיבה במאה שערים, אהבתי את ירושלים כנפשי. הייתי יוצא בלילות לעיר העתיקה, להר ציון, לימין משה ולכל מקום שבו היו אנשים. וירושלים מלאה באנשים עם נשמות יפות. הייתי מנגן בה בלילות, מכיר חברים חדשים, משוחח עם תיירים מכל העולם, בולע את הסמטאות היפות בתבל ושותה את הצינה שאין דומה לה בעולם.

ואז נפלתי לבני ברק, הסיוט שאפילו לא הופיע בחלומותי הרעים ביותר, מכיוון שאין נורא ממנו. הזיעה היתה קשה מנשוא, החסידים לא דמו במאום לחסידים הקדושים והתמימים של ירושלים, התיירים הבודדים היו זקנים אשכנזים נרגנים מתל אביב, והרחובות היו המשמימים ביותר שאדם יכול להעלות בדמיונו. בני ברק היתה מהוגנת למדי, מכובדת, עושה את אשר צריך להיעשות, אינה מתירה שמץ של גיוון וטירוף, בזה לסוטים מן התלם ופולחת לקונפורמיות.

השבתות היו קשות מכולן. בירושלים בתי הכנסת היו מלאים בחן וביופי ובטהרה, והיה אפשר ללכת ברחוב בטלית ולהרגיש את האבנים היפות של הבניינים ואת רוח הקודש המרחפת. כל שבת הייתי הולך מבית כנסת לבית כנסת, נושם את ריחן הדחוק של הטליתות, ממשש את התשוקה המטרפת את העיר כבר אלפי שנים, ופעמים רבות כבר לא היה צריך להתפלל מרוב הלבבות היפים שהיו באוויר. אבל בבני ברק בתי הכנסת היו חשדניים ומרוחקים וזרים, וכיעור הרחובות אפילו לא אִפשר לבכות.

בשבת הראשונה שלי בבני ברק, שבת השבע־ברכות שלי, אירע מעשה נורא שסימן תחילתו של עידן. בגלל אשתי, שאביה מחסידי ספינקא, הסעודה השלישית נערכה בבית המדרש של החסידות ברחוב דונולו. ישבתי, חתן מבוהל ואסטניס, בשולחן של המכובדים, בין בניו החסודים של האדמו"ר. כשחלפו הדקות, התחלתי להבין כי כלתה אלי הרעה. שעת החלוקה של השיריים התקרבה, וידעתי כי גורלי נחרץ. הם יאכילו אותי בדג החסידי, הפיש הקר והמבחיל, שאת ריחו ביקשתי לשכוח כל חיי. מה שלא ידעתי הוא שזהו הדבר הקטן שאזכור.

השעה הגיעה, והאדמו"ר החל לקחת בידיו פיסות פיש ממגש הכסף העצום שלפניו ולחלק אותן לחסידים, שהצטופפו כדי לקבל שיריים. ואולם תחילה היינו אנחנו, היושבים בשולחן הבנש"קים. הבטתי לכל עבר, בניסיון לבחון את השטח למעשה בריחה, אבל סביבי ישבו בניו של האדמו"ר, גבוהים, יפים ולבנים מדי, וידעתי כי אם אדלג מעל רגליהם, יחשבו שנטרפה עלי דעתי.

לשמאלי ישב בנו הצדיק של האדמו"ר, שהיה גם הרזה והלבן שבהם. פניו היו צפודות מאוד, כאילו הוא מתקיים רק על אובלטים ופיש, ועיניו החומות היו קדושות כעיני מלאך. לא יכולתי להימנע מלחשוב על אקציה בגטו לודז'. ידעתי היטב כי לעולם לא היה מצליח להסתתר במסמכים מזויפים בצד הארי של העיר, וראיתי אותו, תמיר ויהודי מכולם, עוצם עיניים בדבקות בכיכר העיר, לאחר שהוסגר על ידי השכנים בבניין.

הרגע הגיע, והגבאי סימן לי שאגיש את ידי אל ידיו של האדמו"ר, שאחז בחתיכה נאה למדי, דומני שמשקלה היה כ־100 גרם, של סלמון קר ורדרד, עשוי בנוסח יהודי קדוש במיוחד. קירבתי את ידי הרועדות, קערתי את כפותי כדי שיוכלו לקבל את הפיש, וצמצמתי ככל האפשר את המקום שנפער בהן. האדמו"ר הטיל בשוויון נפש את הסלמון הצונן לכפותי, ובעוד אני הלום ודהום, בנו הצדיק של האדמו"ר גער בי בקשיחות: "מי לימד אותך לקחת שיריים?"

הקדוש־ברוך־הוא עדי, שמעולם לא לימדו אותי לקחת שיריים, שכן בסלונים, חסידות נערותי, זה היה עניין פעוט יחסית, והיו לוקחים את השיריים מצלחות קטנות, בשתי אצבעות, מעט־מעט, ואני נמנעתי מאוד מהדבר, ובכל סעודה שלישית, כשעלה ריח הדג בפארענטשעס, ביקשתי להשתמד. שאלתי במבוכה את בן האדמו"ר, "איך צריך לקחת שיריים?" והוא הצמיד את שתי כפותיו הלבנות זו לזו, כאילו ביקש צדקה, פתח אותן לרווחה, ויצר קערית נאה למדי, שהיה ניתן להניח בה מלון נאה בנוחות.

"ככה!" הוא פסק, ואני ידעתי כי חטאתי מאוד לרבי.

הלוואי שהרבי היה מחלק באותו לילה מלונים קדושים ומתוקים. מיד אחרי חלוקת השיריים הרבי החל להשמיע דא"ח, ושלושים דקות תמימות אחזתי בסלמון בידי הצעירות, עד שהרבי סיים את דבריו והיה ניכר בקהל כי הותרה הרצועה מעט ואפשר לצאת לדברים הנצרכים. ביקשתי סליחה מעיניו החומות והתמהות של בן האדמו"ר, ורצתי לשירותים. זמן רב רחצתי את ידי בסבון, תוהה אם בן האדמו"ר הבחין בכך שלא הכנסתי לפי את הסלמון.

מאז ידעתי כי חלוקת השיריים היא שעת גבורות קשות, ומידת הדין מתוחה, ועלי להיות במקום אחר בזמן שהפיש מוגש לחסידים. ואולם לא ידעתי כי בפעם הבאה שאגיע לספינקא, אעורר שערורייה גדולה אף יותר.

היתה זו שבת של ט"ו בשבט. בסלונים, ט"ו בשבט היה לא יותר מיום של פולקלור וכמה פֵּרות יבשים שאכל כל אחד בביתו, אם רצה. אף אחד בסלונים לא חשב שראוי להקדיש לפֵּרות טיש מיוחד, שבו יציגו לראווה את יכולותיו הפיננסיות של האדמו"ר. בחסידויות אחרות, לעומת זאת, ט"ו בשבט הוא חג לאילנות הסוכר, לחסידי סידורי הפֵּרות ולחובבי אננס. פֵּרות טיש – או פַּיירֶעס טיש – זה מושג שכל חסיד שאינו מסלונים מכיר על חכו. מגשי ענק ועליהם פֵּרות יקרים וטריים מונחים על שולחן האדמו"ר, וחסידים רבים יוצאים לסבב טישים, וצדים להם פרודוקטים שווים מהמצאי המשתנה.

מעולם לא הייתי בפַּיירֶעס טיש, ורציתי אחת ולתמיד להבין על מה המהומה. ספינקא, צור מחצבתה של אשתי, היתה הברירה הראשונה והמוכרת, ולמרות הזיכרונות האומללים, חזרתי אליה באותו ליל שבת בלתי־נשכח. בית המדרש של ספינקא היה מואר באור יקרות, ותכונה מיוחדת הורגשה במקום. את המגש הענקי שהתפרקד על שולחן הרבי לא היה אפשר להחמיץ. המראה היה מרהיב ומפליא. מעולם לא ראיתי חסידים נרגשים מפֵּרות, ומעולם לא הייתי עד למחזה כזה. החסידים העבירו פֵּרות יפהפיים מיד ליד, ובחור – שאותו הכרתי – לחש על אוזנו של הרבי לחישות שהובילו לחלוקת פֵּרות לחסידים נבחרים.

וממש באותו רגע, הבחור – שאותו הכרתי – ראה אותי. הוא לחש על אוזנו של הרבי את לחישת הנחש, ואני מיד סובבתי את גבי ופתחתי בריצה נוראה, כשלבי דופק וגופי מלא זיעה.

היה זה אמצע החודש, ליל אלוהים מלא, ואלוהים האיר בתפארתו את שמי בני ברק הכעורים באור חיוור ודהוי בגוון של טערקישע טלית.

אינני זוכר את האור, אבל אני זוכר את החרדה, את הפחד שמישהו מהם רודף אחרי ומצביע לעברי, ואת המחשבה – שמעולם לא עזבה אותי – שכל העיניים השחורות של החסידים מביטות בי בתימהון, ובנו הצדיק של האדמו"ר יודע כי חשדו לא היה לשווא, ומשהו מסריח באברך הצעיר שלא אכל את הפיש.

השבתות נמשכו, יגעות כפי שמעולם לא היו. אותם ימים היו רצופים ספקות ותמורות. סלונים הפכה מיום ליום למישהי שעלי להיפטר ממנה, וכשהגיע האומץ, עשיתי זאת באחת. ואז השבתות נהפכו למסע חיפושים חסר תוחלת אחר מקום להשיב בו את הנפש. הייתי הולך מבית כנסת לבית כנסת, מטיש לטיש, מרבי אחד לאחר, ומבקש מקום לאדם שאין לו מקום בעולם.

בשבת אחת, אחרי ניסיון קשה במיוחד לתפילה, ואחרי חודשים רבים של חלל בלתי־ניתן למילוי, ישבתי בשעת צהריים מאוחרת באחד מבתי הכנסיות בעיר, בטלית מוסטת ובלב שמוט. הרחובות היו ריקים מאדם, וכך גם בתי הכנסיות, כי בבני ברק, כולם מסיימים את תפילתם בשעה מהוגנת, לא כמו הסוררים בירושלים, המבקשים ברחמסטריווקא, בני הישיבות בזכרון משה, או המכוונים אצל ר' איצ'ה מאיר מורגנשטרן.

ופתאום נכנס לאולם הריק מיילך בידרמן, שאז היה רק איש טוב וצדיק שמעטים הכירו.

"יונגערמאן, למה אתה עצוב?" הוא שאל אותי, ואני רק עיוַותי את פני לחיוך עקום.

"אסור להיות עצוב. יונגערמאן, תהיה בשמחה!"

הוא הלך לדרכו, אבל זו היתה הפעם הראשונה שבה קראו לי יונגערמאן, ולרגע דמיינתי שאני אוכל רק אובלטים ופיש, ונעשה רזה מאוד־מאוד וכהה שיער, ועיני התכולות הופכות לעיניים חומות וקדושות, ואני עוצם עיניים וכלל לא חש באקציה המשתוללת סביבי. על קידוש השם, יעקב. על קידוש השם! אמרתי לעצמי ביידיש, בלחישה שלא נשמעה כלל לנאצים ולשוטרים היהודים שלא פסקו להכות באלותיהם, במיוחד בחסידים.

וזו היתה הפעם הראשונה שחשתי את ירושלים בבני ברק.

לִשְׁמֶךָ

זְכֹר אַלְפֵי תְּפִלּוֹת הָאָבְדָּן
כְּשֶׁשָּכַבְתִּי בַּחֶדֶר פְּרַקְדָּן
וּבִקַּשְׁתִּי: תִּתֵּן חֲסִידְךָ לִשְׁאוֹל
וְלֹא שָׁעִיתָ לִגְאוֹל
אוּלַי אֵין שְׁאוֹל מַסְפִּיק
אוּלַי אֵין חָסִיד מַסְפִּיק
זְכֹר אַלְפֵי דְּמָעוֹת שְׁתוּקוֹת בְּבוֹרוֹת
שָׁם הָיוּ עַצְמוֹת נִשְׁמוֹתַי פְּזוּרוֹת
חֲנוּקוֹת עַל יְדֵי עֲרִיצֶיךָ
שֶׁזִּמַּרְתִּי לִכְבוֹדֶךָ
בְּנֵבֶל, בְּחָלִיל וּבְסִינְתִּי שֶׁל מוֹג
בְּעָשׂוֹר יָגֵעַ אֲשֶׁר בְּעָשָׁן נָמוֹג
הַנְּשָׁמָה כְּבָר לָךְ
גַּם אֶת הַגּוּף קַח
בְּיִידִישׁ הַכֹּל לָךְ
בֶּייגַלַאךְ
חֵיינְדַלַאךְ
בְּעִבְרִית הַכֹּל לִי
בִּיסְלִי
אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי
בְּיִידִישׁ אֲנִי רוֹצֶה לָמוּת
בְּעִבְרִית אֲנִי חֲסַר מַשְׁמָעוּת
אֶת הַגּוּף קַח לָךְ
אֶת הַזְּלִילָה וְהָעֶצֶב וְהַגַּאֲוָה
וְהַיִּידִישׁ וְהַשְּׁטְרַיימְלַאךְ
אֶת הַנְּשָׁמָה הָשֵׁב לִי
אֶת הַגַּעְגּוּעַ וְהַלֵּב וְהַתַּאֲוָה
לִשְׁמֶךָ.

מִמִּדְבָּר מַתָּנָה

אֲנִי מַתָּנָה מֵאֱלֹהִים
לְאָבִי וּלְאִמִּי
שׁוֹחֲרֵי הַיְּלָדִים הַחֲסִידִים וְהַיְשָׁרִים וְהַתְּמִימִים
וּמִמַּתָּנָה נַחְלִיאֵלִי קָטָן
לֹא מְנַתֵּר, לֹא קוֹפֵץ
רַק מְבַקֵּשׁ לָרוּץ
אֲבָל אֲנִי מַתָּנָה מֵאֱלֹהִים
חֲסִידָה יְשָׁרָה וּתְמִימָה
חוֹגֶרֶת גַּארְטְל
וּמַבִּיטָה בְּחֵן עַל הָרִצְפָּה
נַחְלִיאֵלִי קָטָן מְבַקֵּשׁ לָרוּץ לֵאלֹהִים
אֲבָל בָּרַח דּוֹדִי
הֲוָיָ"ה אֶחָד
וְגַם אֲנִי אֶחָד
נִפְרָד מַתָּנָה בְּלִי פֶּתֶק הַחְלָפָה.

ליל הטישים הגדול

יש לי חזון מוזר, עתיק וקדוש, שכבר מטריף אותי הרבה זמן ונראה לי שהוא יכול להביא גאולה לעולם: אדמו"רים מנהלים את הטיש עם מוגים, לאונצ'פדים, מקלדות שליטה וסינתיסייזרים. לכל אדמו"ר תפישת סאונד ייחודית, אהבות קטנות ודרך יצירה שונה. האדמו"ר מבעלזא הוא טחון, אבל הכל אנדר קונפורם. יש לו עשרה קורג קרום זהים, גאדג'טים לא ידועים בכל פינה, ציוד מטורף, פּרֶה-אמפים הכי יקרים בשוק. הכל צבוע בזהב ומלא עץ מהגוני כבד ומכוער ומלכותי. אבל הכל פריסטים מהמפעל. הוא לא יודע דבר וחצי דבר על סינתזה. יש תחושה של יאני באוויר. הקהל מביט, מהנהן, רוקע ברגליים, לפעמים אפילו רוקד. שום דבר לא קורה. חוץ מחיוכים, הנהונים והרבה קיטש. חסידים שמבינים לא טורחים לבקר באולמות המעוצבים עד לזרא, אבל הקהל שמגיע לבעלזא ימשיך להגיע לעולם, אפילו אחרי מותו. האלבומים נמכרים בהמוניהם, הסטים מוכרים עד לאימה, בכל מקלדת יש צליל אחד, מוכן לשיר הבא, מספר 1,578 באלבום The Greatest Hits שמכר את מספר העותקים הגדול בעולם.

האדמו"ר מויז'ניץ הוא פריק של וירטואל אנלוג. יש לו ציוד של ברינגר. מלא ציוד של ברינגר, ומקלדות שליטה של נוביישן. פלסטיק לא ידוע עטוף במראה מרשים דיו ומלא פיצוצים. בשונה מאדמו"רים אחרים, הוא גם דיג'יי מעולה, והוא עושה סקראצ'ינג אפילו טוב יותר מר' צבי מאיר זילברברג. נוסף על זאת, הוא שולט היטב בסינתזה. מחובר לחלוטין למה שהוא עושה, והוא עושה זאת היטב. סטים ארוכים, שליטה מוחלטת בקהל, סינכרון מושלם בין המופיע למשתתפים. כל תנועה שלו, והוא מנפיק רבות מהן, מרימה את הקהל המשולהב. תחושה של הופעת יום ארוכה במיוחד בפסטיבל מוזיקה עצום. הוא לא מרוכז, אלא נינוח ואקסטטי. לידים זה התחום החזק שלו, וכל ליד שלו יוצר גלים של ממש. לידים מובנים, נוכחים, לא מתיימרים להיות מה שהם אינם. הפריסטים שהוא הכין רצים בכל פינה, אף שיש כמה שמוכנים להישבע שהוא עשה חצי עבודה. אבל מי שהיה בויז'ניץ בטיש יודע שאין דבר שדומה לזה. זה אולי מיינסטרים, אבל כשהאדמו"ר נותן סולו של ליד ומסובב את הלואו־פאס פילטר על מכונת התופים, אפילו המלאכים בשמים רוצחים את הפראנצ'עס ברגליהם המכונפות.

אצל ר' איצ'ה מאיר מורגנשטרן, המקובל וחבורתו, זה סיפור אחר לגמרי. בית כנסת קטן במיוחד, והקהל עצמו מצויד במודולים שונים ומשונים של מוג שנמכרים באיביי בסכומים הזויים. אין מקלדות אצל מורגנשטרן, חוץ מלאדמו"ר עצמו. בית הכנסת מלא ברעשים חלליים של גלים ופילטרים, והחסידים מסובבים בריכוז נובים עתיקים תוך כדי דפדוף בסידורי כוונות רש"ש עבים במיוחד. בית הכנסת של מורגנשטרן הוא גן עדן של סינתזה. ר' איצ'ה מאיר עצמו עצום עיניים, ניצב מול סינתיסייזר מודולרי עצום, סיסטם 55 של מוג. הוא לא מביט בדבר, אבל בשליטה מלאה על כל נוב, והרעשים המשונים שהוא מפיק יכולים להמשיך לנצח. יודעי דבר אומרים שזהו הסיסטם 55 השני שייצר רוברט מוג במיוחד עבור האדמו"ר, ושהחיווט נעשה לפי כוונות סודיות במיוחד של הרש"ש. גם אומרים שבחדר המלוכלך שמאחורי בית הכנסת קבורים חלקים מאב טיפוס של מוג 1. כאן אפשר לשמוע את הסטים הארוכים בעולם, ומי שראוי, רוקד שם יום שלם, בשקט, במדיטטיביות. לילות, ימים, לילות. אין בכלל הבדל. ר' איצ'ה מאיר ממשיך עם הסט גם כשהבוקר עולה, והמודולים של הקהל נראים שרוטים כהוגן משימוש אינטנסיבי. השליטה המוחלטת בכלים מאפשרת למורגנשטרן להפסיק מדי פעם למשפטים פשוטים במיוחד, כמעט ילדותיים, שכוללים תווים בודדים. אבל אז הטירוף מגיע לשיאו. הגדולה שלו היא לא בנגינה, אף שהוא וירטואוז על הקלידים שרק הוא מחזיק, אלא בעיצוב צליל. ומי שלא שמע את מורגנשטרן לוקח צליל אחד ומפרק אותו לאלפי גורמים ואז מרכיב אותו בחזרה כאילו היה הקדוש־ברוך־הוא בכבודו ובעצמו, לא באמת שמע מוזיקה מחייו.

ברחוב הסמוך, אלפי חסידים נוהרים לרחמיסטריווקא, לטיש מיוחד לרגל חתונה קרבה כלשהי. הטישים נמשכים ברחמיסטריווקא שעות ארוכות במיוחד, והאדמו"ר הוא מינימליסט מובהק. מקלדת שליטה פשוטה במאה דולר מאיביי, ראק של שלושה מאד'ר 32 של מוג, jdxi של רולנד בשביל לידים ותופים, וסאב פאטי אחד. הו אלי הטוב. מה שהוא מוציא מזה אף אחד לא מוציא. הוא אחד בתכלית האחדות עם הסט שלו, והקהל כמו גלים סוערים בלילה מוטרף באוקיינוס, נע לקצב הרוח. אין התקשקשות ברחמיסטריווקא. אחרי כמה דקות של עיצוב צליל, בתוספת כמה פריסטים שהאדמו"ר הכין לפני 30 שנה, הכל יוצא לדרך, וכולם מתפללים שזה יימשך לעד. צלילים ברורים, חמים, מלאים ועגולים. פדים שמביאים אותך לרצות להיוולד מחדש, לידים שהתקבלו במתנה מגן עדן, ושכל הסנובים של מורגנשטרן יאכלו את הכובע.

בכל המקומות האלה מסתובבים הרבה חסידי גור. ממש הרבה. האדמו"ר מגור לא רואה ממטר אף אחד, והוא מאמין שכל האנלוגי הזה הוא לא יותר מסנטימנט מטופש. מקלדת שליטה 61 של קומפליט סדרה S, כמויות עצומות של פלאגינים הכי יקרים בשוק, ציוד סאונד ברמה הגבוהה ביותר, מקים במספרים עצומים, וסט מצומצם של שעה וחצי לכל היותר. הסאונד מבריק וזוהר כמו שאין לאף אחד. מי יכול להתחרות בשרשרת המגברים, כרטיסי הקול, המעבדים והתוכנות המפונפנות של גור. מי יכול בכלל להיות בסט כזה יותר משעה וחצי. הוא מעדיף טכנו, בסאונד מפורט עד לאימה, ברמה שמשאירה אבק לכל הפריקים של מוג. אבל אחרי שעה וחצי, טכנו בסאונד כזה יכול לגרום לך לקפוץ מהגג מרוב תחושה של ריקות אקזיסטנציאליסטית. ואז החסידים מתחילים להסתובב במקומות אחרים, ונדהמים מהאדמו"רים המשונים שעדיין מסובבים נובים בעידן שהביא VST ברמה הגבוהה ביותר.

לעומת החסידויות הגדולות והעשירות, בכל רחוב ניתן למצוא אדמו"ר קטן עם חסידים בודדים שמעלה סט משלו בעזרת קיובייס 5, מעבד i-3, מקלדת שליטה וקונדנסר שקר כלשהו. תרבות הנגד הזו כל כך התפתחה, עד שנוצר שוק ענקי של פריסטים ופלאגינים פרוצים שמסתובבים בין האדמו"רים הקטנים. מצד שני, יש מבקרים שטוענים שאחדים מהרעבאלאך יוצרים את הסטים הכי טובים בשוק, דווקא בגלל המגבלות הטכניות, הקהל המצומצם, המחויבות להתפתח והאווירה האינטימית בר־סטייל. כמה מהם יצרו סטים אקספרימנטליים במיוחד, שמלווים בצעקות משונות בטוק־בוקס, וזכו לביקורות מעורבות – רוב החסידים טוענים שמדובר בחוסר ידע מובהק שמתחזה לאקספרסיביות, ויש שמוכנים להישבע שאלה היוצרים הוורסטיליים ביותר שניתן לשמוע. חלק מאותם אדמו"רים קטנים הצליחו לרכוש ברינגרים יד שנייה בצבעים עזים שלפעמים אף מתכתבים עם גוני הקפוטות שלהם, והם מציבים אותם בטישים לראווה, אבל שמועות עקשניות טוענות שרבים מהם כלל אינם מחוברים.

בישיבת מועצת גדולי התורה מתנהלים ויכוחים תדירים על חומרה מול תוכנה, כשהאדמו"ר מגור כמובן מצדד באפשרות האחרונה. האדמו"ר מבעלזא מעדיף לשתוק. הציוד שלו הכי יפה בשוק, אבל חוץ מחסידי בעלזא, תיירים וכמה סאחים אף אחד לא מצליח להתרשם. האדמו"ר מויז'ניץ מצדד בחומרה, ויודע היטב שדעת הקהל לצדו, ושהברינגרים שלו – כמה שזה יכול לעצבן את הטהרנים – מביאים את הפרפורמנס הכי טוב בעולם, ושמסורת הסאונד מלאת הדרייב שלו תעבור גם לבן שלו, יחד עם הקהל האדיר שמעוניין בזה ורק בזה. האדמו"ר ממודז'יץ גם הוא חסיד של VST, ואף מחזיק בעצמו במקלדת קומפליט S, אם כי של 88 קלידים עם אקשן מופלא, והוא מחזיק בספריית פלאגינים נדירה בגודלה של כלים אקוסטיים. אומרים שיש לו את הפלאגינים הטובים בעולם של כלי קשת ופסנתרים. אבל כשהוא מציג את הציוד שלו, הוא יודע שעם כל הפלאגינים ואלפי הניגונים והעיבודים המטורפים והכתיבה המדויקת, הקהל רואה בסט שלו טכנוקרטיה במיטבה, ואחרי ביקור קצר בטיש ודיבור על כמה זה מושקע ומוזיקלי, כולם ממשיכים הלאה לבמות אחרות. בשנה האחרונה אפילו לא הכניסו אותו לליינאפ, דבר שעורר סערה בקרב המבקרים.

אבל על דבר אחד כולם מסכימים במועצת גדולי התורה: כל הרעבאלאך, שהרגע קנו במבצע בכלי זמר מקלדת שליטה יחד עם כרטיס קול של שתי כניסות ומיקרופון קונדנסר, בחבילה של 990 ש"ח למפיק וליוצר, הם חרפה לחסידות.

דִּירָה לְתַאֲוָתְךָ

הָרַב הִזְכִּיר אֶת הַפִּדְיוֹם
אֲבָל לֹא אֶת הָאֲנָחָה
הָאֵבֶל
עַל שַׁבָּתִי שֶׁנִּשְׂרְפָה עַל מוֹקֵד
עֵצִים שֶׁקּוֹשְׁשָׁה
חֶרְפַּת תֵּעוּבֵךְ
שֶׁבֵּעֲרָה תְּפִלָּתִי
וְהַבּוּז שֶׁחָתַךְ וְרִידַי בְּאַמְבָּט
אוֹר אֵינְסוֹף
בֶּטַח
וְשֶׂרֶג עוֹרְקַי עַל הַפְּסַנְתֵּר הַמֵּת
בְּלִי קְרוֹבִים
הַחֶדֶר קָטֵן
מָחָר יִהְיֶה קָטָן אַף יוֹתֵר
מִצִּמּוּק לִבִּי
לְבָבֵךְ הַמִּתְכַּבֵּד
מִבֹּשֶׁת חֲטָאַי
מִפֶּרֶשׁ טֻמְאָתִי
וְאַתְּ רוּחַ עוֹמֵד, סָמִיךְ
מְנַגֵּן שִׁבְרִי
רֹעֶה עֲוֹנִי
צוֹרֵב פִּצְעִי עַד עוֹלָם
שָׁנָה נֶפֶשׁ שַׁעֲשֻׁעִים עֶלְיוֹנִים
הָיוּ לַתַּחְתּוֹנִים
דִּירָה לְתַאֲוָתְךָ

אֱלֹהַי, קָטַנְתָּ מְאֹד
בָּאַחֲרוֹנָה, אֵינֶנִּי רוֹאֶה
דָּבָר
רַק בַּעַל דָּבָר
אֲנִי רוֹאֶה
אֶת הַחֹפֶשׁ לִבְחוֹר
לַחְדּוֹל.

בִּקֹּרֶת הַמִּבְרָא

פורסם באסופה "לשונות של גאולה", ניסן ה'תש"ף, 2020

בְּרֵאשִׁית הָיָה לִי לֵב טָהוֹר
וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת
אוֹר קָדוֹשׁ בִּפְנֵי תִּינוֹק
נְשָׁמָה בְּלִי גּוּף
אוֹר בְּלִי כְּלִי
אוֹר שֶׁאֵין לוֹ סוֹף וְהַתְחָלָה
אֲבָל אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל
בְּמַה שֶׁלְּלֹא סָפֵק נִרְאֶה כְּהוֹסָפָה שֶׁל עוֹרֵךְ מְאֻחָר יוֹתֵר
בָּא הַגֶּשֶׁם, וּנְשִׂיאִים וְרוּחַ – אָיִן
יֵשׁ לִי גּוּף
צָרִיךְ לַחְגֹּג אוֹתוֹ
כָּךְ כּוֹתְבִים בָּעִתּוֹן
אָמְרוּ בְּתָכְנִית הַבֹּקֶר
אָמְרוּ – אָז חוֹגְגִים
וְעַכְשָׁו הַגּוּף שֶׁלִּי עוֹרֵךְ אוֹתִי
מוֹצִיא דְּבָרִים מֵהֶקְשֵׁרָם
וַאֲנִי חָפְשִׁי כְּמוֹ שֶׁלֹּא הָיִיתִי מֵעוֹלָם
זֶה לֹא אֲנִי; זֶה הַגּוּף
זוֹ שִׁכְבָה שֶׁנּוֹסְפָה מְאֻחָר יוֹתֵר
נִרְאֶה שֶׁעַל יְדֵי שְׁנֵי עוֹרְכִים שׁוֹנִים
אוֹ אֲפִילוּ שְׁלוֹשָׁה
זֹאת נִתָּן לִרְאוֹת גַּם בַּשִּׁנּוּיִים בֵּין הַתְּקוּפוֹת
לְהַבְחִין בְּבֵרוּר בָּאוֹר הַנֶּעְלָם מִשָּׁנָה לְשָׁנָה
מָה שֶׁנִּרְאֶה כָּעֲבוֹדָה שֶׁל עוֹרְכִים רַבִּים אַף יוֹתֵר
שְׁלוֹשִׁים
שְׁמוֹנִים וּשְׁנָיִם
חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים עוֹרְכִים מְשֻׁגָּעִים
שֶׁאֵין לָהֶם בָּעוֹלָם כְּלוּם חוּץ מִלַּעֲרֹךְ אוֹתִי לַמָּוֶת
וּבְמָה שֶׁלְּלֹא סָפֵק נִרְאֶה כְּהוֹסָפָה שֶׁל עוֹרֵךְ מְאֻחָר יוֹתֵר
הִתְחַתַּנְתִּי אִתָּךְ
יֶלֶד, יַלְדָּה
יוֹצְרִים יֶלֶד, יַלְדָּה
לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ תֹּהוּ
שְׁנֵי עוֹרְכִים מִינִימוּם
שׁוֹנִים, מִתְּקוּפוֹת שׁוֹנוֹת
אֲנִי מִתְּקוּפַת הָרוּחַ
אַתְּ מִתְּקוּפַת הָאֲדָמָה
וְהָעֶצֶב, עָרוּךְ כְּכָל שֶׁיְּהֵא
מִתְּקוּפַת הָאֶבֶן
אִם כֵּן, אֶפְשָׁר לִקְבֹּעַ
אֵין כָּאן מִקְשָׁה אַחַת
אֵין כָּאן יְצִירָה אַחַת
אֵין כָּאן לֹא נֵדֶר וְלֹא שַׁמְתָּא
וְלֹא אָרוּר
עַל קוֹנָם וְקוֹנָח וְנָזִיק וּפָזִיחַ אַף אֶחָד לֹא מֵעֵז לְדַבֵּר בְּיָמִים אֵלֶּה
יֵשׁ כָּאן מַאֲרָג מֻרְכָּב
שֶּׁקָּשֶׁה מְאֹד לְכַנּוֹתוֹ אֶחָד

מַה נוֹתַר מֵהָאֶחָד שֶׁלְּךָ, אֵלִי
אַחֲרֵי עֲרִיכָה
אוּלַי נְחַכֶּה לַגִּרְסָה הַמֻּרְחֶבֶת, לַבְּלוּ־רֵיי
זֶה בִּכְלָל לֹא כְּמוֹ הַסֵּפֶר
לֹא רוֹאִים כְּלוּם.

מבקש

פעם הייתי מבקש. כלומר, חשבתי שאני מבקש. מבקש במלעיל, מבקש השם, מבאאקש. אני מתגעגע לשומרי אמונים. מתגעגע לטיש של שומרי אמונים, לסעודה שלישית ולריח הנורא של הדגים והקוגל והזיעה שמטהרת כמו הריקודים בקרב פזורינו בהקפה שישית. מתגעגע לי-ה ריבון, לי-ה אכסוף, לניגונים, לגעגוע. אהבה גדולה, אהבה מטורפת, ואני הולך בלילות שבת הארוכים של מאה שערים כמו משוגע, צועד ברחובות ירושלמיים ארוכים, מאריך את דרכי בסמטאות קטנות עם ריח חם, מדבר לעצמי בג'יבריש של יידיש וערבית, משוחח עם חסידים בזברות בדמיוני, הם חושבים שאני משלהם.

יש לי פרפורמנס של מבקש. אני מכופף את השכמות, מהדק גארטל רחב במיוחד – כ"ו חוטים כמניין הוי"ה דמוי משי דמוי מבקש דמוי לב דמוי מפריד בין הלב לערווה. אנשים יכולים לחשוב שאני אחד מכולם. איזה תענוג, איזה פחד. אני מתענג על השייכות, אני מפחד להיתפס. מה יהיה כשיידעו שאני לא מכאן, שאני זר, שאני בכלל מרגל. הם מדברים אלי ביידיש ואני מהנהן, מפחד לענות, כי המבטא מסגיר, ואז כולם יצביעו באצבע חסידית לבנה שמעולם לא ראתה שמש ותמיד היתה מוסתרת מחוץ לקפוטה, ויידעו שאני לא מכאן.

אני מבקש, ואני הולך לבית הכנסת של מעייני ישראל. חב"ד פתחו אותו כדי לגייס את החסידים. בית הכנסת כאילו חסידי, אבל חב"ד מנצחת, כמו תמיד, כמו שרק חב"ד יודעת לנצח. אני נותן להם לשחק בי, נותן להם להרגיש שעוד רגע ואני נהיה חב"דניק לנצח. אני מבקש, ואני הולך לבית הכנסת של מעייני ישראל עם טלית מושלכת על כתפי, געפלאכטענע עטרה מכסף לראשי, מבט חולם בעיני, ופסיעות קטנות ברגלי. אני מחזיק בבית שחיי חסידות מבוארת על שבת. חסידות מבוארת על שבת זה הכי מבקשי שיש. אמצא לי במעייני ישראל חברותא ואלמד אתו חסידות מבוארת על שבת. ממלא וסובב. כל כך קל להיות מבקש, כלומר – להיות עם פרפורמנס של מבקש. ממלא וסובב, ואתם שלי. אני אסביר על ממלא וסובב, אני אסביר לכם, אני אוכיח לכם כמה אני יודע, ואתם תרצו שאהיה שלכם, שאהיה חב"דניק, שאגיע להתוועדות אחר הצהריים.

בהתוועדות אחר הצהריים אשתה הרבה וודקה זולה. הבחור שמחלק את הוודקה לא רוצה לתת הרבה, רק קצת, בשביל לחיים. הוא מפחד שישתכרו סתם. לא שותים סתם. רק משפיעים שותים הרבה, או חסידים ידועים בציבור. מבקשים בתחילת דרכם אינם שותים הרבה, אלא מוזגים בעדינות ואומרים די, גענוג, ומחייכים ומהנהנים בעדינות לבחור שמוזג. הם גם אינם יודעים לשתות. מאיפה יידעו? הם הגיעו עכשיו מהכולל, יודעים רק ללמוד גמרא וטור־שולחן־ערוך. אני לא מגיע מכולל, לא לומד גמרא, רק שלא אחשוף את עצמי. אחר כך הוודקה עולה למוח ואני כועס על המשפיע. כמה טיפשות יכולה להיות באנשים? כמה רדידות? כמה שקר? אתם תפסיקו עם זה! אני מהמם אותו בשאלה, מכניס המון מושגים בקבלה. הוא מתפעל מהמושגים בקבלה, ומתעצבן מהשאלה. זה הורס את כל ההתוועדות. הוא כועס, אבל עושה את עצמו כאילו הוא רק מבטל אותי בחיוך, ואז מתחיל את הבינוני. החסידים שהולכים למעייני לא מכירים שירים אחרים, אז החב"דניקים שרים בשבילם את השירים שהם מכירים. עשרה בסך הכל, אולי חמישה־עשר.

עכשיו יגיע הנושר, הפרובוקטור. אני כבר שרוף, מסומן. לא מביאים לי יותר וודקה. הבחור המוזג מסתודד עם המשפיע ושניהם מסתכלים עלי בדאגה. אבל עכשיו, לפי התסריט, צריך נושר. התוועדות צריכה התפתחות בעלילה, סיבוך, מתח, ואז פתרון – מפתיע! ודאי מפתיע. כולם רוצים להיות קרובים לקדוש־ברוך־הוא, שותים קצת וודקה בעדינות ואומרים גענוג, המתגייסים החסידים הוותיקים שותים יותר ומשתכרים וצועקים "ממלא וסובב" ובוכים, ובאמצע הסערה הרוחנית מגיע הנושר־מחמד, הפרובוקטור, האנטגוניסט, ומפוצץ את הבועה. אבל מעייני זה הוליווד, לא מיכאל הנקה, ויש את עקרון קליעת הרעים. החסידים עם טיעונים הרבה פחות טובים, אבל הם מצליחים, בעזרת המשפיע, לצרף את הנושר־מחמד לשורותיהם. כולם מכירים את הנושר־מחמד. יש לו סמארטפון והוא מספר לכולם על החדשות במוצאי שבת, והוא חבר טוב של כולם. אבל הוא כועס, כועס קצת, במידה שתאפשר לו להיות הנושר־מחמד אבל לא לצאת מהמשחק. הוא קם, כאילו מתנודד, וצועק על החסידים הנסערים "הכל שקר, הכל בלוף, לא ממלא ולא סובב, אני מנסה שנים וכלום לא קורה, לכו תנסו קצת לעבור משהו אמיתי בחיים שלכם", והחסידים כאילו מנסים להושיב אותו, להרגיע אותו, וחסיד אחד, חדש במעייני, מסתודד עם חסידים אחרים ומנסה למצוא פתרון, הם צוחקים. המשפיע קורא לו, שיבוא לשבת לידו. עכשיו זה המתח. שימו לב, חסידים ומתגייסים חדשים. המוח שלי מתפוצץ, נראה לי שכולם יודעים שראיתי את הטריק, והם הולכים להוציא אותי, ולתלות אותי בעמוד חשמל ולכתוב "זה עונשו של מתחזה למבקש". הנושר־מחמד יושב ליד המשפיע, והמשפיע מתחיל לדבר אליו ברכות מפליאה ובחוזק עצום, ושואל על הטיול שלו לתאילנד, והנושר־מחמד מספר שהוא היה בהכל, בסמים, בנשים, בתאוות – שלא תדעו – קשות מאוד, בכל הדברים הוא היה, וגם הלך לחפש את עצמו במנזרים של הודו, או תאילנד, הוא לא בטוח איפה. אבל המשפיע לא שם לב שהוא מחליף ארצות. אף אחד לא שם לב חוץ ממני.

והמשפיע מתחיל לדבר אליו, אבל בעצם הוא בכלל לא מדבר אליו אלא אל כל החסידים, ומתחיל לומר שזה כלום, והכל שטויות, ושיעזוב את כל הדברים האלה, והקדוש־ברוך־הוא נמצא גם בהודו, וגם במנזרים, וגם באפריקה, וגם במקומות הכי גרועים, אין עוד מלבדו, והוא סובב, וממלא, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, למטה מעשרה טפחים, והכל כדי לגלות את אור אינסוף שלו, והנושר־מחמד מתחיל לבכות ושואל איך הוא יכול לגלות את אור אינסוף אם הוא כל כך רחוק ובהודו, וכולם מתחילים לשיר צמאה לך נפשי – השיר השמור לרגעי מתח בעלילה – והנושר־מחמד בוכה־בוכה־בוכה ושם את ראשו בחיקו של המשפיע ומתרפק, והמשפיע גוער בבחור המוזג שמנסה להזיז את הנושר־מחמד מחיקו של המשפיע.

אני שתוי כולי, מהגארטל ועד לשכמות המכופפות שמבקשות כבר להיחלץ מכאן. כולם חושבים שאני מבקש, גם האברך החסיד שלידי. אנחנו מדברים על כוונות האר"י לסוכות, והוא מהנהן בתנועות לא מורגשות בראשו. ההתוועדות ממשיכה, והנושר־מחמד כבר מצא את דרכו בחזרה לקדוש־ברוך־הוא, וכולם יודעים שהוא ממלא וסובב מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין, ואני בורח החוצה למניינים המוקדמים של מעריב, ובחוץ כל המחפפים שסיימו את ההתוועדות בטרם עת צוחקים בקול מבדיחה של הנושר־מחמד, ואני בורח רחוק־רחוק, בלי מעריב, בלי ממלא וסובב, בלי כלום, משחרר את השכמות, מטה את ראשי ומטעין את עיני במבט אטום, מסיר את כ"ו החוטים של הגארטל באבחה ומתיישב באוטו.

ספוטיפיי, ראפ גנגסטרים, הכי גבוה שאפשר, הכי חזק שאפשר, הכי בס שאפשר, אהבה גדולה, אהבה מטורפת, ואני משוגע, נוהג, וכולם חושבים שאני חוטא וחצי גוי ששומע מוזיקה נוראית, ואני מסתכל על כל החסידים ברחוב במבט רחוק־רחוק, מלטף את הזברות שלהם ומסובב גארטל ענק מעל המצח שלי, מהדק כ"ו חוטים כנגד הוי"ה בחוזק. יש לי מיגרנה איומה.

טאר מען נישט

באמצע הלילה התנים החלו ליילל, אבל אנחנו, שגרים בבניין דירות במרכז בני ברק, לא יכולנו לשמוע אותם.
אני רוצה לנסוע מכאן, אמרתי לה. לנסוע מכאן רחוק־רחוק, הכי רחוק שאפשר. אולי לארצות הברית. אולי אנגליה, או הודו. אוקראינה היא גם אפשרות.
תיסע, היא אומרת לי. תיסע. סע לברוקלין, תעבוד חצי יום קשה באיזה המבורגר, ובערב תעשה מוזיקה עם חברים סטלנים. סע, זה יעשה לך טוב. אבל אני לא יכול לברוח לשום מקום, זה רודף אותי מבפנים, הורג אותי, משתלט עלי. ואין לי כסף, בכלל. אני רוצה לנגן, לברוח. אני כל הזמן אומר אני. את אוהבת אותי?
אני דואגת לך מאוד. סע לברוקלין.


התנים ייללו שוב, ושוב לא יכולנו לשמוע אותם.
לנו הותרו נהימת המזגן, ובכי התינוק המיוסר מהבניין שמעבר לכביש (תמיד אני רץ לבדוק אם זו יהל שמגרדת את ברכיה), וחנק הברונכיט של השכן המבוגר – גם הוא מהבניין שמעבר לכביש. עוד הותרו לנו נביחות המכוניות החונות ברחוב של האדמו"ר מביאלה־טאטי (שנקרא כך על שם מעשה שהיה), פצפוץ חריכת החביתה בבית הספרדים המשתכנזים שמחייכים אלינו בענוות חן של ליטאים ולא יודעים שאין לנו עסק עם ליטאים, ומנגינת השכן החסיד התמים, בנן של קדושים וקדושות, שמברך ביידיש רכה את ילדיו פעורי העיניים החומות ואת הרעבעצין שלו כשהוא מגיע לביתו אחרי הכוילל, וקול השכן הבעלזער שקם בחמש בבוקר להיות עוזר של עסקן רפואי, וחריקת הגרירות של פחי הזבל אל המשאית, באותה שעה בדיוק, והשיחות העסקניות של הפועלים.
כל זאת הותר לנו, אבל לא הותרו לנו יללת התנים, ולא המיית העצים המתנועעים ברוח, לא רחש הרמשים ביער, ולא הרעש האיום של הים שקורא לך לטבוע, ולא שקשוק הסכו"ם בבית קפה, וגם לא נגינת הלוויים על נאי.
מה שאסור – אסור; מה שמותר – עדיף לקדש. ומה שרוצים? וואס עס ווילט זיך – לכל הרוחות! טאר מען נישט.