ציור על ניכור

באחת מהפסקות הסיגריה של אחר הצהריים ראיתי את עמית, או "למה" (LAMA?), כפי שהוא מעדיף לכנות את דמותו האמנותית. הוא היה רכון על הקיר שממול למעלית הבניין שלנו, אוחז בידו מכחול גדול, ולידו דלי צבע שחור. "יולי אוגוסט", נכתב באותיות גדולות ליד פרח שחור. "קר." כתב למה מתחת לכתם צבע. בהיתי בלמה ובפניו, שאף שהיו מרוכזות, היה בהן מין רוגע דיסוננטי. "נהדר", אמרתי לו. "זו לא מחאה", ניסיתי לקבוע בהססנות. "זה ציור על ניכור", אמר למה וניגב את זיעתו בשרוול הטי־שרט הלבן. "מצד אחד יולי־אוגוסט, מצד שני קר".

אמרתי לו שתמיד הסתקרנתי להכיר את מי שמאחורי הגרפיטי שנמצא כאן בכל פינה. "הרבה אנשים טובים", אמר. ואז התחלנו לדבר על מה שקורה פה בלילות. על הסוריאליזם, על "הארץ", שנמצא ממש בלב סצנת הזנות של האזור. למה מספר שהוא אמן רחוב, שמשתדל לעשות את מלאכתו בשעות היום, כדי לחבר אנשים לעבודות שלו וליצור עמם אינטראקציה. יש לו גם אתר שהוא מנהל. העירייה מארגנת סיורי אמנות רחוב באזור, הוא מספר לי. הוא מדבר על הצפיפות של העיר, על כמה שכולם קרובים בה זה לזה פיזית, אבל רחוקים ובודדים בנפשם. ואז הגיעה הניידת.

היא פנתה אלינו בסיבוב חד, שהציף בנו תחושת אשמה עמוקה ופחדים קמאיים, אף שטרם נשאלנו דבר. מתוך הניידת יצאו שני גברים במדי פיקוח עירוני ושוטרת אחת. או שני גברים במדי שוטרים ואישה אחת במדי פיקוח. אני תמיד מתבלבל בין פקחים, שוטרים, סיירים או אוכפי שקט.

"מה אתם עושים?" עכשיו אני חלק מהסיפור. כמה מלחיץ. המפגש עם נציגי החוק תמיד מפחיד אותי מאוד.

"יולי אוגוסט קר". עמית כנפי, 2018

למה מצייר על הקיר בבלוק 9 בשביל המרץ 1

"אני מצייר. תראו, כל הקירות כאן מצוירים", אמר למה ואני הנהנתי אחריו בפחד. "כל הקירות כאן מצוירים, תראו", חזרתי על דבריו. "זה היופי באזור", הרהבתי עוז, ושיקרתי – שקר ראשון מול משטרת ישראל. בכלל לא יפה כאן. בכלל־בכלל.

"לא ידעתי שאסור לצייר כאן", הוסיף למה מול פניהם המפקפקות של אנשי הניידת. "לא ידעת. הא", אמרו ועשו את עצמם רושמים. שוטרים רושמים, לא כותבים. רושמים בפנקס או בטאבלט או במה שיש לשוטרים ביד כדי להראות שהם רושמים. "מישהו אמר לך שמותר?" הם הביטו זה בזה. "לא ידעתי שצריך אישור. הכל פה מלא ציורים", אמר למה, הולך על חבל דק. "זה היופי כאן", חזרתי שוב על השקר. "בעל העסק שהקיר שלו הרשה לך לצייר כאן?" הם שואלים שוב, ולמה אמר מיד: "הם אוהבים שמציירים על הקירות". "כן, הם אוהבים", חזרתי אחריו. מי אמר בכלל שהם אוהבים? אהבה? אפשר להגיד הכל על הרחוב הזה חוץ ממלים מהשורש א־ה־ב.

"מה זה?" שאלו על הצבע שהתייבש בינתיים במהירות בערב הלח. "זה ציור על ניכור", חזר למה. "למה יולי־אוגוסט?" תמהו השוטרים־פקחים, ולמה הסביר: "אלה חודשים חמים, וכתוב כאן 'קר'", וההסבר נשמע פתאום דלוח כמו ניסיון להסביר בדיחה פגת תוקף.

השוטרים־פקחים נראו בלתי־משוכנעים בעליל, והם לא פסקו לרשום, עכשיו היה זה מספר תעודת הזהות של למה, שהמשטרה התעקשה לכנותו עמית כנפי. ואז הגיע תורי. "מה מספר תעודת הזהות שלך?" שאל הפקח, שעד כה לא ידע כי אין לי קשר לפשע. למה הסביר לו שאני עובד כאן, ורק יצאתי לסיגריה. "אז תזוז עכשיו, כדי שלא יהיה לך קשר לאירוע", אמר הפקח באיום לא מוסווה. "למה שאזוז?" ניסיתי להיראות אמיץ. "כדי שלא ייראה שיש לך קשר לאירוע", חזר הפקח.

38013969_1195201023953074_194265386592501760_n

אל היציאה הבאה לשטח ההפקר הגעתי עם לב דופק ואדרנלין שופע. אל ה"אירוע" הצטרף ג'יפ משטרתי מצוחצח ומסורג, גבר אחד במדי סיור עירוני וגבר נוסף במדי שוטר, שהיה נראה בכיר יותר מהשאר. מתברר כי הוא קצין. שני הגברים, שהיו לא בלתי־חסונים, יצאו מהג'יפ, ומיהרו לברר את דבר התקרית. השלושה מניידת הסיור כבר נראו נינוחים יותר, והם ניהלו שיחה חברית משהו עם למה. "התחברנו בינתיים", אמר לשוטרים למה, שהתגלה כמי שנוטה להרבות בשיחה כשהוא מפחד. "סיפרתי להם שציירתי כאן ולא ידעתי שאסור, ואם יש בעיה לבעל העסק אני מוכן לבוא עם דלי צבע לבן ולכסות את זה", הוסיף. "עוד נראה", אמרו השוטרים בקול מוזר, ושאלו גם הם: "מה זה?"

"זה ציור על ניכור", אמר למה, עייף. "למה יולי־אוגוסט?" תמהו השוטרים, ולמה הסביר: "אלה חודשים חמים, וכתוב כאן 'קר".

הפקחים והשוטרת מניידת הסיור נראו משועממים. הם החלו להדליק סיגריות, לדבר ללא סוף בקשר, לרשום, לשוחח עם השוטרים מהג'יפ, לשאול את למה שאלות שכבר שאלו על הציור, ועל בית העסק. ניסינו יחד לחשוב כיצד להגיע לבית העסק, והקצין, במחווה של אצילות, שאל אם אוכל לחפש את בעל העסק בגוגל, כדי לשאול אם לא אכפת לו. אם לא יהיה אכפת לבעל העסק, אמר הקצין, אולי נשחרר את למה. בסוף הקצין עצמו מצא את בעל העסק, אבל למרבה הצער הוא השיב בחיוב לשאלת הקצין אם ברצונו להגיש תלונה, והקצין החל לועג ללמה: "אתה משועמם. מה אתה בא לפה עם דלי צבע ומברשות?" למה נבוך לרגע, אבל התעשת וסיפר לקצין שאמנות רחוב היא תכלית חייו. הקצין הראה התעניינות אך לרגע. "אין לך מה לעשות בחיים", פסק בידענות.

העניינים החלו להיעשות דחוקים, והערב הלח ירד על שביל המרץ, עטוף בכבדות משונה. דמויות הגרפיטי על הקירות הכעורים נראו גרוטסקיים משהו באורות הכחולים־אדומים של ניידות המשטרה. בחור גבוה וממושקף עם כינור עצר את אופניו ליד הניידת, שאל על מה המהומה ומשך בכתפיו בהשתאות. בפינת הרחוב, גבר עם יתרת שיער מרשימה לגילו קרקש במפתחות מכוניתו, יגע אחרי יום עבודה. "זה מה שיש להם לעשות? ציור קיר?" כעס. "כל האזור הזה זונות ונרקומנים ובזה הם מתעסקים", אמר ולא שכח להוסיף ברוגזה: "רק בריאות". ניכר היה כי זהו ביטוי השמור אצלו לרגעים של עצב עמוק, כעס או כאב על תחלואי החברה.

"זה לא אנחנו, זה החוק", אמרו אנשי החוק, שעישנו בזה אחר זה והיו מתועסקים למדי. "חוק זה חוק, אין מה לעשות", הוסיפו, תוך שהם מניעים את שפתם התחתונה למעלה, מגלגלים עיניהם, פורשים שתי ידיים מיואשות ומרימים צווארם מעט, במין אות מוסכם של דטרמיניזם. "אין מה לעשות". הם כבר שעה וחצי כאן. ברור שאין להם מה לעשות. איש צנום וצולע עם זקן פרא רכן אל המאפרה הגדולה הסמוכה לדלת הכניסה לבניין. בכל יום הוא מגיע לכאן, הולך בקושי, ואוסף את בדלי הסיגריות שלא התלכלכו בקפה או במזון לחתולים. לפעמים, כשאנחנו פוגשים אותו, אנחנו נותנים לו כמה סיגריות, מנסים להרגיש טובים, ומרחמים מאוד. לפעמים, אחרי שהוא הולך, אנחנו אומרים בעצב "כמה שזה נורא", ומהנהנים. והוא תמיד אומר בבושה, שלא נשחקה משנות סבל: אני מצטער, בדיוק נגמר לי. לא נעים לי. אני מצטער. אני מצטער.

אל הזירה הגיע עכשיו בחריקה קטנוע עם צ'קלקה. לא ברור מה תפקידו של רוכב הקטנוע. הוא פותח את מעילו הקצר, ומשדר אדנות שהרעידה את לבנו המפוחד גם כך. למה החל לדבר בלי הפסקה, תוך שהשישה דנים מה לעשות בגורלו – לעצור, לעכב לחקירה, לאפשר לו לכסות את האירוע בצבע לבן, או לתת לו דו"ח. השוטרים מביטים עלי בעוינות גלויה, אך נרתעים מעט מתעודת העיתונאי – לא שידעו שיש לי כזו, אלא שכך לפחות רציתי לשכנע את עצמי כדי להפיג את הפחד, אף שלא הוצאתיה מכיסי. זהו פקח בכיר, כך מתברר. ועל פיו יישק דבר בכל הנוגע להיבטי הפיקוח בזירה.

37964948_1195200910619752_2929544098215886848_o

"אמרתי להם שלא היתה לי כל כוונה לצייר במקום אסור, ושאני מוכן לעשות מה שבעל העסק ירצה", אומר למה, והפקח הבכיר קוטע אותו מהקטנוע: "מה זה?" הוא מניד בראשו לעבר הציור. "זה ציור שציירתי במקום שלא חשבתי שהוא אסור…" מתחיל שוב למה, והפקח הבכיר מתעצבן: "אבל מה זה?!" "זה ציור על ניכור", אומר למה, והפקח לא מסתכל, אפילו לא רושם. "למה כתבת יולי־אוגוסט?" מאשים הפקח. השאלה מזדקרת, ברורה מאליה. כבר לא נותר אי מי ברחוב שאינו מבין את השאלה. גם אני הבנתי היטב. זהו דבר שאין להעלותו על הדעת. "אלה חודשים חמים". הפקח מפהק, אולי למה נעלב. "וכתוב כאן למטה 'קר'", מוסיף למה בחשש, והפקח קוטע אותו שוב: "אבל זה לא מחאה נגד להט"בים?" הוא מברר. "רק זה חסר עכשיו. עכשיו זו תקופה כזו". למה פורץ בצחוק רם מדי ואומר בקול גדול: "מה פתאום! אני הכי בעד", והאדון נרגע. אנשי ניידת הסיור דנים אם להזמין המבורגר, למה אומר להם שייזהרו כי יהיה להם קלקול קיבה, והשוטרים מסכימים לדבריו.

"למה מחכים?" שואל למה, והקצין מהג'יפ משיב לו: "להחלטת המשטרה". כעת למדנו, למה ואנוכי, כי ששת אנשי החוק אינם המשטרה. למה מנסה את מזלו עם האדון על הקטנוע, ומתחיל לדבר במלים של משטרה: "הבעתי נכונות", הוא אומר לקטנוע. הוא הביע נכונות. "ולא התנגדתי למה שאתם אומרים". הפקח הבכיר רוטן קצרות, גם הוא במלים של משטרה: "וטוב שכך. התנגדות מובילה למעצר". הקצין מהג'יפ אומר לי לזוז, לעלות על המדרכה, ומכוון אותי למדרכה ממול. אני מנסה לשאול למה, אבל מבין שהתנגדות מובילה למעצר, ועולה מיד על המדרכה הסמוכה אליהם. "פה זה גם טוב", מתעצבן השוטר.

מתברר, כך מדברי הפקח על הקטנוע, שמאחר שהשוטרים כבר היו כאן שעה וחצי, לא יהיה להם מה לרשום בדו"ח, ולכן בעייתי מאוד לשחרר את למה. מה יכתבו? מקשה הקטנוע – עיכוב? מעצר? חקירה? עדיף לך לגמור את זה בדו"ח במקום שיהיה לך רישום פלילי, אומר הקצין מהג'יפ. תערער, מייעץ אחר. "בגלל שאין לכם מה לרשום לכן אנחנו מתעכבים כאן?" שואל למה, והקטנוע כועס: "גם אנחנו מעוכבים כאן". אני מתאפק ולא מסביר ללמה שאולי השוטרים חוששים כי עיכוב של שעה וחצי בלי מעצר יכול להיראות מוזר למישהו שם למעלה.

בינתיים מצטרפים אל ששת אנשי החוק שני פקחים נוספים. בטח הגיעו מהרחוב הסמוך, אחרי שעיכבו סרסור. כעת יש כאן שמונה אנשי צדק. 8 מסמל ביהדות את העל־טבעי, בסין זהו מספר מזל. אחד מהפקחים החדשים חתיך ממש, עם זקן אדמוני של היפסטר. פקח זה ההיפסטר החדש. בינתיים המשטרה קיבלה החלטה. בעל העסק לא מעוניין להגיש תלונה. למה מתקשר לחברה שלו כדי שתקפיץ דלי צבע, אבל השוטרים קוטעים אותו ואומרים לו שעליו למחוק את הציור עד מחר בבוקר. הקטנוע מבטיח שיעבור כאן מחר בבוקר, ואם הקיר לא יהיה צבוע בלבן – למה ייקנס ב־730 שקל, וגם יקבל זימון למשפט, "עם אפשרות למאסר".

אני ממהר הביתה, שואל את השוטרים אם הכל בסדר. שעתיים בזבזנו כאן, אומרת השוטרת מניידת הסיור. הכל בסדר, הם מבטיחים ורוצים לראות אותי רחוק. הכל בסדר, הקצין אומר ומסתודד עם החתיך. הכל בסדר, אומר למה. וגם אני, תוך שאני פונה ללכת, מוצא את עצמי ממלמל: "הכל בסדר, הכל בסדר".

מודעות פרסומת

ליל השריפה הגדולה

א. רשע

בקרים היו עניין פרוע מדי עבור בלו. כן, כך ניתן לומר, אפילו לומר בוודאות. בקרים הם סיכון שאין להכניס אותו בסך השיקולים העמוס ממילא בזוטות סרות טעם. לילות, ובעיקר לילות שבהם לא היה איש מעז ללכת ברחוב, היו אפוא ברירה ראויה, אם אכן ניתן לומר כך על לילות. לאף אחד לא היה אכפת, למעשה. מעולם לא היה לאף אחד אכפת, ואולי זה מה שאפשר לכולם לצקצק בלשונם ולהראות פנים רגישות כשהיו הדברים מגיעים לכדי צורך – ולא שהגיעו לכך פעמים רבות. רוב הזמנים היו שוממים סתם, במין שיממון שאין לו כל תרופה, וכך גם לא נאלצו אלה לענות את פניהם בעווית של רגישות שלא היטיבה – כך יש לומר – עם פניהם. ובלו היה מעדיף ללכת רחוק ככל האפשר. רחוק מכולם, רחוק מהרחובות הריקים, רחוק מהבית – שעליו כמעט אי־אפשר לדבר. רחוק מהאוכל הנורא שהגישו בסטרטקוב, המסעדה החשוכה שהיתה נפתחת בכל ערב ונסגרת באותו ערב עצמו. רחוק גם ממנה, וממנו, ומהם. לאן היה הולך – זאת אין לדעת; אפילו בלו לא ידע להיכן הלך. אולי אפילו בדק זאת בעצמו כאשר הלך בלילות, והיה מאשר זאת לאחר שוטטות ארוכה: אין לאן ללכת, וגם לא יהיה. מכל מקום, לפעמים יש לבדוק שוב אם כל האפשרויות כלו.

מטריאלה היתה מאחור תמיד, משתרכת במין חוסר הבנה. יש בה תמימות נהדרת, מלאת יופי. זאת מצילה אותה מלדעת את המתרחש באמת. באותה עת, תמימותה הביאה אותה להיות שוערת הלילות האלה, שאליהם חזר בלו במין פולחן רפטטיבי, אחוז בהלה. היא שליחת האל מבלי דעת, והוא הנידון מבלי דעת, והלילות עושים מלאכתם בידיעה, בייחוד ובדבקות גמורים. וגם ארטום ובלה היו לפעמים מצטרפים אליהם. האם היה בהם רשע? זאת שאלה פילוסופית, ובלילות אין מקום להתקשקשות מעין זו. רשע. וכי למי יש פנאי להיות רשע. כולם עסוקים בעניינם – אם שגגה היא או זדון, ידונו בבית המשפט, והוא נסגר זה מכבר, ובלילות הוא סגור עוד יותר. ובכל זאת היה ריח עולה, ריח של רשע. מין צחנה מתועבת ומפליקה, כמעט כמו צינת הלילה הצוחקת למשבתם של האנוסים לפגשה. בלו היה חושב על רשע רבות. רֶשע ורָשע, ורשעים ורשעוֹת, ובכלל רשעוּת. האם בלו היה רשע? זאת אין לקבוע. בלו היה בלו, עבד הלילה. מי מכרו לאדוניו, ומה היה לפני כן – בלו עצמו מתקשה לזכור, והשמועות, כדרכן של שמועות, מרושעות מדי מכדי להיות נכונות. על כל פנים, ועל פי השמועות, בלו לא היה רשע – מה שעושה את הדבר לחמור אף יותר, ואולי אפילו מרושע.

ב. בלו עבד הלילה

בלו היה גבר נאה ביותר, כך אמרו כל רואיו, אלא שהם היו מעטים כל כך עד שכשהיו פוגשים בו אחרי לילה מאותם לילות, לא היו מבחינים בפניו, רק בעבדותו. פניו היו מלוחות־מתוקות: מצחו גבוה, צדעיו טהורים, אפו מעודן, עצמות לחייו גבוהות ומסותתות, זקנו זקן נביאים ועיניו. לא ראיתם מעולם עיניים כאלה – עמוקות כים, חודרות כשורש, מתגעגעות כמטורף, יפות כלילה שרוע של טבת. הן היו מתארכות ומתעגלות, ומבטן לעולם לא מרצד.

פעם, כך אמרו השמועות, יכולת להביט בעיניו ולהתנבא. אבל שמועות, כדרכן של שמועות, הן מרושעות. וכעת עיניו היו דחוקות, כאילו התאמץ להסתירן מאחורי מסך אטום. אולי, כך אמרו, היה לו פעם שם אחר. שם מוזר בלו. מוזר.

בלו עבד הלילה. עבדים רבים ללילה, אבל בלו המובחר שבהם. תפקידו לאסוף מעשים טובים ולמוסרם לממונה. עבודה קשה היא, אך לא לחינם נבחר לכך. בלו יודע כל מעשה טוב שנעשה והולך אחריו למרחקים. ריח של מעשים טובים זהו ריח שאי־אפשר לעמוד בפניו, אלא שאף אחד אינו מריח מלבד בלו, והוא הולך אחר מעשים לכל עבר עד שמוצא אותם. לפעמים הולך לילות שלמים למצוא מעשה טוב אחד. אחר כך, כשמוצא את מעשיו, לא נותר בו דבר, והוא נפרד מהכל במשיכת כתף, כאילו מעולם לא היו כאן אלה.

Paul Gustave Doré (1832-1883). Dante finds himself lost in a gloomy wood, from Canto 1 of the Divine Comedy: Inferno

Paul Gustave Doré (1832-1883). Dante finds himself lost in a gloomy wood, from Canto 1 of the Divine Comedy: Inferno

ג. נטע

נטע מרים ראשו בתמיהה. כך הוא עושה פעמים רבות ביומו. פדחתו היתה ריקה משיער, אבל יכולת לראות בה את כל השערות שמכל העולם כולו. לב גדול יש לו לנטע, לב מקודש, מוקדש. עיניו כחולות, כחול מרכך. אפו משוך מעט, ושפתיו דקות ונטויות. נטע רוצה לעשות דברים רבים, והוא הולך ממקום למקום ועושה דברים רבים. הרבה מאוד הוא תמה. העולם מלא תמיהה, אבל איש אינו אוסף אותה, והיא נערמת בסמטאות עד שמישהו רוצה לעבור והוא משליך את הכל בתנועה של זלזול. תתמהי, הוא תמיד אומר לה. תתמהי. בסופו של יום מה נותר לנו אם לא פליאה – כך אנחנו יכולים להיות מחוץ לזה. ומה הבעיה בזה? היא שואלת באדישות, אבל הוא כבר הולך למקום אחר לעשות דברים. מה נותר ביום הזה מנטע, מה נותר מנטע, מה נותר. הלב של נטע שמיכה קרועה, הלב של נטע פשפשים. הלב של נטע זכרונות.

נטע הולך למקווה. אין אנשים בסוף היום, ובמקווה אפשר למצוא זכרונות יפים במיוחד, וגם בושה נוראה שפוכה בחמה, ואותות כמעט נשכחים של מאבק. מי שיודע יכול לחוש את הטבילות. הנה כאן טבל מישהו בבהלה; אולי נבהל מעצמו, ממה שעשה. אולי נבהל מהקור של המים. אולי ממה שראה כשעצם את עיניו. הכל חוזר כשעוצמים את העיניים, וכמעט אפשר לשכוח שבאו לטבול.

המים עייפים מלהתגונן, אבל לעתים נפצעים, ואפשר לאסוף צווחה של כאב במסננת כתומה ארורה שמונחת בין הבור של המים החמים לבור של המים הקרים. אם נוברים בתוכם, עולות כל הטבילות של הנערים שקפצו אל המים במהירות ובצינת הבוקר. שש בבוקר. מי טובל בשעות האלו? אנשים שרוצים להסתתר. קשה למצוא את לבם בין לבבות של אנשים אחרים, אבל אי־אפשר לעמוד בריח של טבילה, ונטע מריח. הוא הולך בתוך המים כמשוגע, ומיטלטל בין הזכרונות. בחור בלונדיני מבויש שטבל את כל חייו הקצרים ונענע את נשמתו בחוסר אמון, אברך יגע שהשליך את תפילתו לתוך המים, נפשות קצרות וצרות שעשו במקווה כשלהן. שייסלח להם במהרה. נטע מסומם מאנשים אחרים, נטע לפות בתוך עצמותם של הערים בבקרים, מטביע רגליים דקות בתוך בוצה אפרפרה ונאנק מבלי יכולת לנשום. אפשר למות כאן, אפשר לחיות כאן, אפשר להשתגע. טוב, נטע – הלא הוא משוגע, כך לפחות אומרות השמועות. אבל שמועות, כדרכן של שמועות, הן מרושעות.

ד. מטריאלה

אהבה היא מה שלעולם לא יהיה לעבד הלילה, כך בלו יודע בוודאות. וייתכן גם שמעולם לא היתה לו, אבל הוא אינו עוסק בזה. עליו להישרף הלילה, וגם מחר, ובכל הלילות שיהיו בכל העולמות. ומטריאלה אומרת: 'אתה רוצה שאראה לך מה זאת אהבה?' ולפעמים אף מחציפה את פניה הפחוסות לומר: 'אתה רוצה שאתן לך אהבה?' ובלו בורח ומותיר את הכל מאחוריו, אך בסוף – על אף שכרונה התמידי – היא תמיד מדביקה את צעדיו.

מטריאלה ממונה על השריפה, מטריאלה ממונה על הכל. אין לדעת ממתי היא לצדו, אפילו היא לא יודעת זאת. עליה רק לשרוף הכל ולא להשאיר סימן, כדי שיוכלו הדברים להמשיך כסדרם. סדר הוא דבר חשוב כדי להמשיך, ויש להמשיך. כך אומרים כולם, ואף השמועות אומרות כך, אף שהן מרושעות כדרכן, אך ייתכן שיש להמשיך באמת. למרבה הצער, לא ידוע אל נכון אם מטריאלה רשעה. רשעה? אולי מעט. מעט מעט. מי יודע. היא בלתי־נסבלת, לפחות על בלו. לפעמים. גם ארטום ובלה אומרים כך.

ה. מקווה

בלו היה מסתתר בדרכים רבות ממבטם של בני אדם. לפעמים היה לובש בגדים רחבים ומכניס את כתפיו שלא ייראו. לפעמים היה עוטף את ראשו בברדס כתום ענקי, וכשמישהו היה מסתכל, היה טובע בתוך הצבע הזוהר ושוכח מקיומו של בלו. לפעמים היה בלו מתערטל לגמרי, וכך היו אנשים מזדעזעים מהמראה הנורא וצועקים עד שכל העיר היתה מתעוררת, ואז היו רודפים אחריו ברחובות, ומטריאלה היתה אומרת: 'למה לך כל זה?' והוא היה אומר לה 'למה לי באמת?' אבל אף אדם לא היה מביט בו, אלא רק בגופו הקפוא. בלו גם היה לובש לפעמים בגדי חסידים, והיה מהנהן לעוברי דרכים לשלום ומפטיר ביידיש 'א גוטן חודש', או 'שולם שולם', או 'גוט שאבעס', או רק מרים את ידו עד גובה פניו ומנופף בה באופן כמעט בלתי־מורגש כשם שעושים חסידים, וכך כולם היו מביטים בו כאילו היה כאן תמיד ואין בכוונתו לעסוק בשום עניין שיש לתת עליו את הדעת. כך או כך, אף אחד מעולם לא עצר להביט בעיניו ולשוטט בהן עד כלות.

אותו הלילה היה ארוך וצונן, ובלו היה לבוש בקפוטה שהברק סר ממנה, וראשו היה תחוב בשטריימל מהודר. מלאכה לא רבה היתה, אבל הלב של בלו שרוף, כשם שהוא נשרף בכל לילה. נשרף ומתקלף, כדי שתהיה שכבה נוספת לשרוף אותה. אלוהים, כמה שהלילה נורא, כמה שהלילה נורא. ריח של עשב ודלק וחלב חמוץ ולחמניות נאפות במאפיות שלעולם לא ישלחו את סחורתן לאף מקום. בלו הלך אחרי מעשה טוב אחד, שריחו היה שלו ורך באותה מידה. כשם שהיה ריחו טוב, כך היה רחוק ביותר. בלו ידע זאת, שעליו ללכת זמן ארוך ביותר עד שימצא מהיכן מגיע הריח. ומטריאלה שתתה יין זול והשתכרה והשתרכה אחריו ברחובות השוממים ובגדיה צואים. ובלו הולך ממקום למקום, אפו היפה מרחרח את העולם אבל כל העולם עצב. בלו רגיל בריח של עצב, אף שאין בקרבתו ריח כזה. למי יש פנאי למותרות כמו עצב. למי יש פנאי להשליך ברחוב משהו נוסף מלבד תמיהה.

הלילה עליו לחפש אהבה, כך נאמר. הרחובות היו מלאים אנשים, בלי סיבה נראית לעין. אבל הריח עלה עד לצמרות העצים הבודדים שנותרו ברחובות, ואנשים היו מביטים בהן בשנאה מוזרה. בלו אף פעם לא הבין אנשים. מין מוזר שאין לו קיום, שלא נשרף בכל לילה, שנשאר במקומו ואינו נע לעולם. אם היה יכול לצעוק היה רותם את האנשים לכרכרות וצורח אל הכפור. אין לצעוק בזמנים אלה, אולי רק להפטיר ברכות שלום ביידיש. מישהו יכול להבחין בסוף ולחשוף את הכל. מה יקרה כשייחשף הכל? העולם יעמוד מלכת? הלילות ייהפכו לימים? התמיהה תחדל להצטבר בסמטאות? מטריאלה אומרת לו תמיד: 'לא יקרה כלום'. בלו רוצה להאמין שיקרה משהו, ודווקא בשל כך יש פחד איום בלבו מהגילוי. זה יתרחש יום אחד, ואין מי שישלוט בכך, ואולי יתגלה שהכל היה לשווא, ואין בכלל מי שאכפת לו.

בלו הולך ברחובות הארוכים והאנשים רבים, ונראה כי כל העיר בדרכה לצאת מן הבתים אל האופל. הקולות מתרבים, ובלו עוטה לפניו ארשת של ברכות שלום ומתחיל להשליכן מפיו אל החסידים. הם, כך נראה, להוטים מדי מכדי להבחין בו, חביבים מדי מכדי להתעניין בו. מה יש לכם בפנים? אם היה רק מותר לו, היה שואל אותם. בלו עבד הלילה, אסור לו לשאול דבר, עליו רק ללכת אחר הריח. והריח הפעם היה קשה מנשוא, וכל העיר משתגעת. אנשים מתחילים לרוץ בין הבתים ופוגעים זה בזה במנוסתם. הפצועים מייבבים על מפתן החנויות, אבל בלו לא נעצר. עליו ללכת אחר הריח, וזה רחוק מכאן. יש כאן שריפה, הוא בטוח בכך. אין ריח שמוכר לו יותר מריחה של אש לוחכת, משתלטת, רוצחת כל דבר העומד בדרכה. בלו אוהב ריח של שריפה. זהו ריח מרגיע, מוכר. כמו ריח דובי אהוב של ילד שלעולם אין לכבסו. הוא מסמן את סוף הלילה, את הסדר שאין לשנותו, שיימשך כך לנצח. שריפה היא הנצח, והלילה הוא ההווה חסר המשמעות, וסופו של ההווה לכלות בנצח. מרחוק כבר נראות הלהבות, מפלשות את שמי העיר השחורים באור מעוות. הרחובות מלאים אדם עד שאין מקום לזוז, ובלו נאלץ לדחוק בבשרם של אנשים ולפלס את דרכו בין העומדים ועיניהם קרועות. זמן רב לא נגע באדם, זמן רב לא ראה כל כך הרבה אנשים. ועתה הם כאן כולם, וכל העיניים רודפות. מי אתה? מי אתה? מי אתה? הוא היה רוצה לצעוק, אבל אין מי שישמע.

הם, לעומת זאת, צועקים. צועקים עד שהשמים רועדים, ואפילו האש נבהלת. ריח השריפה מדגדג את אפו, והוא עוצם את עיניו לאט ונשאב אל האש. מה תרצי ממני עכשיו, מה תרצי ממני עכשיו. כתום מבהיק חורך את פניו, וריחה של האהבה פתאום מתערבב, נשמט. הוא קרוב, עוד כמה צעדים ומלאכתו נשלמה. אנשים החלו להתרעם, ודיבורים של רוגזה עוברים בין הנדחקים. אין לדחוף, אין לדחוף כל כך. זהו מעשה רע. אסור לדחוף. ריח האהבה מטביע ומחבק, ובלו מוזג ממנו לכוס גבוהה, שואף. אפשר לחוש אדמה אדומה, תיחוחה. רק היום הושקתה בגשם. אדמה כזו יש לטעום, להניח על הלשון, לטרוק את הבשלות אל תוך החך, להעלות את העסיס למנחה, לפרוך את המרקם המחוספס אל השיניים הטוחנות. מאכל של עצים. של פיות. בלו פותח בבהלה את עיניו. הוא שכח. הוא שכח לרדוף! מעולם לא קרה לו כך. הוא מביט סביב, וכולם מביטים בו בעיניים קרועות. בלו מנסה להפטיר שלומות ביידיש, אך לשונו מלאה באדמה, והחסידים מסתכלים בו בחשדנות.

חום האש מרחיק את האנשים, אך הם נהדפים שוב ושוב בגושים ענקיים אל מרכז הלהבות. למעלה, על במה גבוהה, עומד איש אחד בתוך מקווה רותחת, אפוף להבות, עיניו עצומות, והוא פורש את ידיו לשמים. בלו מטפס אל הבמה ונוגע.

נטע?

נטע פותח את עיניו, ומניח את מבטו הרך על בלו.

מה אתה עושה כאן? זה שלי, מוחה בלו. ומטריאלה אומרת: 'עזוב אותך מזה'.

רוצה לטעום? שואל נטע בשקט, וגושי האנשים למטה צועקים אל השמים המוארים. בלו מהנהן, ונטע מגיש לשפתיו כפית עם מים, ובלו מסתחרר וסוגר שוב את עיניו.

יש לזה טעם של יום, הוא בסוף פוסק, ומביט אל עיניו הכחולות של נטע. ממש אסור. ממש אסור. הוא לוחש לעצמו. ומטריאלה לופתת את ידיו ואומרת: 'אסור לך, בוא נלך כבר'.

אני צריך לאסוף מפה, אתה מבין? הוא אומר לנטע, ונטע מביט לתוך עיניו. אני צריך לאסוף מפה, לאסוף מהר וללכת, הוא לוחש ורועד מקור. נטע מביט אליו, ובלו מסיר את השטריימל המהודר והקפוטה שכבר סר ממנה הברק ומשליך אותם אל ההמון הצווח. ומטריאלה אומרת: 'למה לך כל זה?', אבל בלו אינו שומע, והוא קופץ לתוך המים לקול תרועות החסידים הנהדפים אל הבמה.

ואחרי שכל הרעש שוכך, נטע מביט בעיניו של בלו, לוקח את ידו והולך.

קרואסון שקדים חמאה

"היית אומר לי שבנית על קרואסון שקדים; הייתי אומר לך שאין לך מה לבוא", אמר שמוליק לאלחנן בנחרצות. "אף פעם אין קרואסון שקדים בארומה גבעת שמואל. עניין של ניהול נכון וחישוב מלאים לפי ביקוש", קבע בידענות מול הבחורה בסינר השחור שפכרה את ידיה וחייכה ליד הקופה.

בלילות טובעניים במיוחד הם מבלים בארומה גבעת שמואל, אוכלים פיסות של בצק תמורת אי אלו שטרות ששמוליק מרוויח בעבודה קשה. בשולחן הקיצוני מימין יושב כמעט בכל לילה חסיד צעיר שפאותיו החומות מסולסלות ברישול וזקנו הקצר מרפרף על סנטר עגול. המחשב שלו מפנה את גבו אל קהל הלקוחות, והוא צוחק מול המסך המרצד כשפיו מלא אוכל. חוויה אינטימית בסביבה אורבנית צפופה. מין התבודדות חסידית, להיות לבד בתוך המון אדם, לחשוב שהם עצים ואתה תולעת שני. איני יודע אם חשב שהם עצים. יש אנשים שאפשר לדמותם לעצים. יש מקומות שאפשר לחשוב שהם יער. ארומה, שלא לומר ארומה גבעת שמואל, היא מקום שאפשר יותר לדמותו לתחנת חלוקה של סמים ואמצעי מניעה בפרויקט של ארגון צדקה ברובע מצוקה. כולם באים שפופים, עושים את צרכיהם ומסתלקים עד לקריז הבא.

"הוא רואה שם אתה יודע מה…" אומר אלחנן לשמוליק. "למה אתה חושב? כל מה שיושב בצד ורואה משהו לבד רואה אתה יודע מה?" מתרעם שמוליק. "נכון. אולי הוא רואה את סיינפלד בלי תרגום", אומר אלחנן. "תסתכל על העיניים שלו. מתות-מתות".

"העיניים שלך מתות, יא משוגע. בוא לאכול".

בכל פעם מדבר אלחנן על העיניים המתות של החסיד הצוחק. אלחנן הוא אמן כושל שעובד במאפיית מצות לפרנסתו. הוא אוהב אמנות מופשטת, ובמלכות וקסברגר לא הסכימו לקבל אותו לעבודה. "מציורים לא עושים כסף. זה מתאים לכל התל-אביבים השמאלנים שלך. לך תצייר כמו בנאדם ותתחיל לעשות משהו עם החיים שלך", אמר אז שמוליק. כישרון מבוזבז, אלחנן. כולם אומרים. כמה חודשים צייר קומיקס לעיתון, ואנשים התלוננו. הקומיקס מוזר, והילד הגיבור שמחפש את האוצר נראה כמו אישה מתגעגעת. בטח אישה מתגעגעת. כל העיתון הזה כמו אישה מתגעגעת ואתם לא שמים לב. אחר כך פיטרו אותו, ואנשים אמרו שהוא מוכשר מאוד אבל לא ממש אפשר להבין אותו.

שמוליק מבין אותו יותר מכולם. שמוליק הוא איש מצליח שיודע לרתום את החיים לטובתו. הוא מדויק וחד, ערני וחריף, לא מחכה לאף אחד, ולא תראו אותו חלש. חולשה היא סימן לחולשה – שזה אחד החטאים אם לא החמור שבהם. למרות זאת, יש באלחנן משהו שקורא לשמוליק. אלחנן הוא כל מה שאסור להיות בחיים: חולשה, מוזרות, חוסר יציבות. אבל שמוליק אוהב אותו ועושה הכל בשבילו, גם כשהוא כבר לא יכול לעשות דבר למען עצמו.

החיים אוזלים לאלחנן מבין האצבעות. בזמן האחרון הוא מצייר רק קווים ועיגולים. את הקדוש-ברוך-הוא ואת העולם לפני שהיה בו מלכות וקסברגר. "זה לא ציור בכלל", אומר לו שמוליק. "נכון", אומר אלחנן. 

לילה אחד הגיע אלחנן לארומה גבעת שמואל בלי שמוליק. החליט להתגנב אל מאחורי השולחן הפינתי, אולי יראה את המסך של החסיד. הוויטרינה של העוגות היתה מלאה בקרואסון שקדים. החסיד ישב בשולחנו וצחק, העיניים שלו היו פתוחות לרווחה, והוא בקושי הצליח לנעול את לסתותיו המתנועעות. על המסך היה ציור של יער אורנים אוקראיני שאדמתו קבר אחים ענקי. "מה אתה צוחק", שאל אותו אלחנן. "מה אתה צוחק, זה לא מצחיק". "זה אתם", אמר החסיד. "כל הארומה גבעת שמואל הזה קבר אחים אחד גדול, ואתם רוחות רפאים, קמות בלילה ולא מוצאות מקום". "ומה אתה?" שאל אלחנן. 

"אני מתבודד ביער", אמר החסיד, וצחוקו התגלגל על השולחנות.

בין שבע לשתיים אחר חצות בתחנה המרכזית הישנה

ליד התחנה המרכזית הישנה משפצים כבר זמן רב את הגיהינום. נשים, אנשים ורפאים עושים את המלאכה שלא מסתיימת לעולם. כשנקלעתי לרחוב הרחב ההוא, היה הערב מסתלסל ונקרש על תריסי החנויות המוגפים, ודמויות גרפיטי היו יוצאות, מהדסות על אבני המדרכה, חובלות באוויר הסמיך והנצחי שעמד טחוב בחלל. נקלעתי לשם, בחיי שנקלעתי. מעולם לא הייתי שם קודם לאותו ערב ארור, אף שביקרתי בכמה וכמה גיהינומים אחרים בהזדמנויות שונות, וגם יש לי היכרות קרובה עם עניינים אלה, ויש מה להוסיף בזה כשתבוא העת.

אותו הערב ביקשתי לפגוש חבר, וברחוב הרחב שליד התחנה המרכזית עצרתי כדי לדעת לאן עלי לנסוע.

ועכשיו הגבר הזה. הם סבו שניהם סביב הפנס, מתלפפים במעגלים זבוביים. בקבוק ריק של בירה נפל וקולו הגיע עד למעבר החצייה ביציאה מן הרחוב, שם צעדה אשה מתולתלת עם שלושה ציורי ענק בדרכה לגלריה מחתרתית.

ומולי התרוצצה אישה אחת, ממני היתה גבוהה בראש, לכל הפחות. רגליה היו חפויות רשתות, בגדיה עזי מבט, גופה חסון ורופס במין תערובת בעלת ריח רחוק, תנועותיה מחפשות, תוהות, קורצות, ועיניה, שהיו מצויות במרכזו של ראש תחום בשיער מלאכותי, היו ריקות ממבט. את עיניה היתה זורקת אל הגברים המעטים שחצו את הרחוב, ואף לא אחד מהם הביט בה.

– אתה רוצה?

יכולתי לשמוע את קולה מבעד לחלון הנעול. אפילו שדיברה בלחש, היה קולה מנסר את כל התריסים ברחוב. היה לה אלט קהה, כזה שהיה יכול להיות יציב ומלא גוונים.

ופתאום הבנתי את השאלה, ומיהרתי לרעום בשלילה אל החלון הנעול, ונפנפתי בידי בדחייה ובגועל, והיא פנתה למקומה התחום במעגלים בני עשרים צעדים האחד.

אמרתי לא, בתוקף, כדי שלא תבוא בי מחשבת פסול. נפנפתי בגועל, לאחר שחזיתי בכיעורו של הגוף ויצריו, עד שבא גוף אחד וזימן גוף אחר לעשות בו את צרכיו.

אך לאחר שכלו כל החובות והרגשות הטבעיים, באה לי בושה גדולה, ואהבה עצומה התפשטה בי, ולבי היה מלא רחמים, ורק רציתי לבוא אליה ולומר לה: כן, רוצה! רוצה לקחתך עמי, ונלך יחד מכאן, ואבנה לך בית משלך, ונשרוף את הרשתות ואת השיער ואת איפור הגיהינום, ולא אגע בך לעולם, רק אתן לך כסף שיהיה לך לקנות בו משחק לילדך הקטן.

כמעט שיצאתי מהמכונית. ואז ראיתי את עיניה חלולות. שני בורות שחורים הבוקעים מסוף העולם ועד סופו, והם משמשים לקבר אחים עבור שלדי גברים שבאים והולכים בכל לילה בין שבע לשתיים אחר חצות, והילד הקטן היה משחק בחול, עצם זנב אחת היתה לו לאת, וצלע אחת למגרפה, וכשראה אותי עלה בשפתיו חיוך מוזר. הוא סימן בידיו שאבוא, הצביע על העולמות שברא בחול, ורק שאל:

– אתה רוצה?

על טוסט נקניק עם חסידים מודרניים

בלי הכללות. אבל לפעמים בא לך, רק בשביל לחטוא. אז כמובן, זה לא באמת נכון, וזה רק בשביל שיהיה כיף כאן.

חסידים מודרניים זה מין היבריס כזה. הם אוהבים גאלער וטשולנט ומכל העיר הזאת הם יקחו רק טוסט נקניק. הם עדיין לא מוותרים על Am Dm בבלדות הקיטש המוגזמות שהם כל כך להוטים לשמוע, הם אוהבים קומזיצים, והם נוהגים לשיר בהם בעמידה כשידיהם מחבקות זה את כתפו של זה. הם לא יכולים לסבול גילויי אדיקות דתית, אבל היא עשויה להיות חביבה עליהם כשהיא נעשית ללא יומרה.

בקליפים, שחסידים מודרניים מפיקים עבור חסידים מודרניים אחרים, התסריט יכלול בדרך כלל רפרנסים לשטעטל, ובמקרים רבים הם אף יאהבו את הבלדה שעליהם לתסרט, אבל בדרך חזור (בהלוך הם לחוצים כמו כולם) הם ישמעו סלין דיון, בריטני וריהאנה. דווקא הן. לא, חלילה, את ג'ון זורן, מיילס דייויס, עומאר פארוק, אביב גדג' או ירמיה דמן.

חסידים מודרניים מכורים לקונוונציות, הן מעניקות להם את כוחם הרב. נורמליות היא מילת המפתח אל חדרי הלב. הם שמרניים לרוב, מצביעי ימין בדרך כלל, אבל בית הכנסת אליו הם אינם הולכים הוא בית כנסת שמרני. כלומר, אף שרבים מהם יחרדו ממחשבות מהפכניות ומתפיסות יהודיות ליברליות, חייהם האישיים – בפועל ולא מתוך אמונה מעוצבת – קרובים הרבה יותר לעמדות שאותן הם דוחים.

כך, למשל, שיתפתי עם החסידים הפוחחים מחשבות על אמנות, מימוש עצמי, פילוסופיה, אבולוציה, יהדות ותפיסת האל, והם היו הלומים וכועסים ובעיקר משועממים. אבל זה בתאוריה, בחייהם שלהם הם מיישמים הלכה למעשה תפיסות רדיקליות הרבה יותר משלי, המשלבות הדוניזם נובורישי עם ניהיליזם המוסווה באמונה פשוטה.

יותר מכל, מנסיוני הרב, חסידים מודרניים משוכנעים שאני מוזר באופן היוצא מכל פרופורציה. ורבים מהם מוצאים את חברתי מתסכלת ומטרפת דעת.

יש כמה חסידים מודרניים שזכיתי לרכוש את אמונם, למרות ההבדלים הניכרים באורח החיים, באמונות לגבי תסרוט בלדות קיטש, ולגבי התזמור שלהן (אני מעדיף לפרש אותן בדרך קומי-טראגית המעלה תהיות ודכדוך קיומי, והם מעדיפים לשים את ה-Am-Dm ולהתרגש ממעבר למז'ור בדרגה רביעית). החסידים האלו הם אנשים מקסימים, כל אחד בדרכו הייחודית והמודרנית, ולפעמים אני סועד עמם את לבי בטוסט נקניק.

האמת תאמר, שהם לא תואמים את הסטריאוטיפ המצויר כאן. אחד מזמין רק אוכל צמחוני, השני מכור למוסיקה קלאסית. לחרדים מודרניים יש זיקה טבעית למוסיקה קלאסית, שמקורה בערכים אסתטיים ואידיאולוגיה מודרניסטית עם קווים חדים וברורים, בשונה מהעולם הפוסט-מודרניסטי המעוגל והאפוף של החברה המערבית בימינו, אבל זה לפוסט אחר.

שַׁעַר לְדוֹפְקֵי בִתְשׁוּבָה עִלָּאָה

חַדְרֵךְ נָעוּל, וְאֵין מוֹרֶה
דֶּרֶך אֲרֻכָּה
כְּיָם אַהֲבָתִי נִשָּׂאָה
עַל עַנְנֵי כָּבוֹד
הָאָדָם, מָה
נוֹתַר מִמֶּנוּ, גִּבּוֹר בִּגְבוּרַת
סוּס שֶׁאֵין חֵפֶץ בְּלִבּוֹ, לֵב
טָהוֹר בְּרָא לִי
מִי לִי, וּמָה
לִי אַתָּה, וַאֲנִי
עֵרוֹם וְעֶרְיָה
וְכָל הַיּוֹם מְשׁוּגָתִי עָלַיִך
אֲבָל לִי, וַאֲנִי, וַאֲנִי
חַדְרֵך נָעוּל, וְאֵין פּוֹתֵחַ
שַׁעַר לְדוֹפְקֵי בִתְשׁוּבָה
עִלָּאָה, נֶעֱלָמָה מִכָּל בְּרִיּוֹת
צוֹבְאוֹת עַל חֹר
הַמַּנְעוּל מְבֻתָּק
יָצָאת מִכָּאן בַּיּוֹם אֲשֶׁר הוּא
קָרָא לָךְ
מִתְגַּעְגֵּעַ

אֵשׁ זָרָה

בָּאָה שַׁבָּת – בָּאָה מְנוּחָה
אַל תְּעַשְּׁנוּ סִיגָרִיָּה לִפְנֵי וִיהִי נֹעַם
הַכֹּל יַחֲזֹר
גַּם אֲנַחְנוּ נַחֲזֹר לִפְעֻלָּה
מְצַנְּנִים לָנוּ אֶת אֵשׁ הַגֵּיהִנּוֹם
מְמִירִים אוֹתָהּ בְּאֵשׁ קָרָה
אֵשׁ זָרָה, יְדִידוּתִית
אֵשׁ הַכִּסּוּפִים
הַגְּרוּעָה מִכֹּל
הַמַּלְאָךְ הַמְּמֻנֶּה לְקָחָהּ מֵעִמָּנוּ לִפְנֵי הַמִּקְלַחַת, כְּשֶׁנִּכְנַסְנוּ לְכָאן
יַחַד עִם מַצַּת, זָ'קֵט כָּחֹל, שְׁעוֹן זָהָב וְאֵל אֶחָד
צָרַר הַכֹּל לְשַׂקִּית פְּלַסְטִיק
דְּחָפָנוּ לְמִקְלַחַת שֶׁל צֹאָה רוֹתַחַת
אַף אֶחָד לֹא הִצְלִיחַ לָצֵאת מִכָּאן
אָמַר לִי אָז רָשָׁע אֶחָד זָקֵן
הָיָה פַּעַם מִישֶׁהוּ שֶּׁהִצְלִיחַ לִבְרֹחַ לְאֲגַף רְשָׁעוֹת
וּכְשֶׁחָזַר הָיָה כֻּלּוֹ חָרוּךְ מִגַּעְגּוּעַ
אֲפִלּוּ תְּלוּנָה לֹא הֻגְּשָׁה
וּבְכָל שַׁבָּת, כְּשֶׁהַתּוֹפֶת מִצְטַנֶּנֶת
בָּאָה הַנּוֹרָאָה מִכֹּל
וְאָנוּ רָצִים מְעֻנִּים בְּכָל הָעוֹלָמוֹת
מְחַפְּשִׂים אֶת מַגָּעוֹ שֶׁל הַיָּפֶה מִכֹּל
מַכִּים רֹאשֵׁנוּ בַּכְּתָלִים הַפְּצוּעִים מִשֶּׂרֶט אֵלֶּה שֶׁנִּסּוּ לִשְׁאֹף עוֹד שְׁאִיפָה
לִפְנֵי שֶׁנָּדְמָה נִשְׁמָתָם לַשְּׁאוֹל
וְאַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל לֹא נוֹתָר עוֹד קוֹל
וְאָנוּ מֻטָּלִים חֲבוּטִים בְּמַיִם שֶּׁאֵין לָהֶם סוֹף
מִתְחַנְּנִים לְשׁוּב הָאֵשׁ
וּלְמַטָּה מִישֶׁהוּ מְעַשֵּׁן סִיגָרִיָּה לִפְנֵי וִיהִי נֹעַם
עֲסָקִים כָּרָגִיל, בִּיצֶ'ז
עַד לַשַּׁבָּת הַבָּאָה
אַף אֶחָד לֹא יוֹצֵא מִכָּאן
אָמַר לִי אָז רָשָׁע זָקֵן
הָיָה פַּעַם מִישֶׁהוּ שֶׁהָלַךְ אַחַר הָרֵיחַ
וּבָכָה
וְכָל הַמַּלְאָכִים בָּרְחוּ
מִישֶׁהוּ עִשֵּׁן סִיגָרִיָּה לִפְנֵי וִיהִי נֹעַם
עֲסָקִים כָּרָגִיל, בִּיצֶ'ז
עֲסָקִים כָּרָגִיל

אני לדודי ודודי לי

היום עבש ומעיק מריח הצבע הטרי שבבניין. זמן רב שלא היו כאן בני אדם, שלא לדבר על שאינם בני אדם. בכניסה מוטלות שקיות אשפה צרורות, ואולי בסוף הערב יהיה להן דורש. יוצאים לעשן, שבים אל שולחנות הכתיבה. אין יפה יותר מרעש מקלדות ליום נפלא נוסף של אורבניות שלעולם לא נגמרת.

מתי עזבת את הארץ, ומתי תלכי מלבי?

כשהערב יורד, שקיות האשפה עדיין כאן. החתולה הפיסחת, המוכתמת בשחור-לבן, אוכלת רק מהקעריות שליד דלת הכניסה. היא לא כמו אלה הנסות על חייהן בחוצות בתגרות על פרורים. היא התינוקת של כל אלה שלעולם לא יהיו להם תינוקות. אופנוען במכנסיים קצרים עוצר ליד אישה גבוהה בשער מחומצן. קמוטת פנים וירכיים, היא מציעה לו סיבוב. כאן בסמטה אוטמים את הלב במזרק, ואחר כך כורתים אותו עם גברים וסיבובים. אישה יוצאת מהסמטה, חצאית קצרה מדי, כתם אדום ענקי מתפשט על אחוריה. היא מדדה בקושי על רגליים צפודות, בוכה בכי ילדותי בקול צרוד. עוד אופנוע שחור בוהק עוצר בחריקה.

אני בכלל בבית הכנסת. לוטש עיניים גדולות בטליתות. החדר מלא בריח סמיך של זיעת טליתות. מישהו דופק על הבימה ובוכה בצרחות, קולו מתערבב בקול האישה מהסמטה. אני לדודי ודודי לי, הרועה בסמטאות, הנוסע באופנועים, המרעיש במקלדות, המשליך לאשפתות. קמה מהומה גדולה, וכמה טליתות נופלות על פני, גוררים אותי החוצה. הריח המשכר של הטלית, רק שלא ייפסק.

האם תחזרי?

 

צילום: Harvey Sapir

 

מֶלֶךְ אָסוּר בָּאֲרִיזוֹת

הָיָה כָּאן חָתָן, לְלֹא סָפֵק
הָיָה
נְקוֹם נִקְמַת סִמָּנֵי חֲתָנֶיךָ
הַשְּׁפוּכִים עַל קִירוֹת הַמִּקְוֶה
עַל הַדַּרְגָּשִׁים
עַל מִשְׁטָחֵי הַפְּלַסְטִיק הַיִּעוּדִיִּים
נֶגֶד הַחֲלָקָה
רַק שֶׁלֹּא יַחְלִיק, הֶחָתָן
אֲרִיזָה מְרַשְׁרֶשֶׁת וּפִסּוֹת קַרְטוֹן
חֻלְצַת בְּרֶכְּסוֹני הוּא לוֹבֵשׁ, הֶחָתָן
חָסִיד, אֲבָל עִם כֶּסֶף
טִיקֶט שֶׁל גַּרְבֵּי נַיְלוֹן לְבָנִים מִכְּפָר חַבַּ"ד
לֹא סוֹבֵל מִפִּטְרִיּוֹת, מִתְמַקֵּד בַּבֹּהַק
עֲשֵׂה שֶׁלֹּא יִנְזְלוּ מֵשׁוֹקָיו כָּל יְמֵי הַשֶּׁבַע-בְּרָכוֹת
וְיִבְהֲקוּ לְעֵינֵי הָעֵדָה
בַּרְקוֹד גּוּפִיָּה גֶּבֶר כֻּתְנָה עִם שַׁרְווּלִים M 34.00
דָּבוּק אֶל הַסַּפְסָל
הַבַּרְקוֹד שֶׁל הַגַּטְקֶס בַּקִּיר, לְיַד הַמִּתְלִים
בִּנְיַן עֲדֵי-עַד יִמְלֹךְ
מֶלֶךְ אָסוּר בָּאֲרִיזוֹת מְרַשְׁרְשׁוֹת
34.00 עִם שַׁרְווּלִים M (צִיּוּר שֶׁל גּוּפִיָּה)
חָתָן דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ
עִם בִּגְדֵי הַמֶּלֶךְ הַחֲדָשִׁים
וַאֲנִי מְשֻׁגָּע
עִם כְּתֹנֶת מְשֻׁגָּעִים

מקווה צאנז 3

נוסעים למירון

דֻוִד תמיד רוצה לנסוע למירון. אפילו אם הלילה המעונן כבר לפת את הבניינים הכעורים של שיכון ה' ולא הותיר פיסת אוויר לנשימה. "אם מציעים לי לנסוע לרֶבּ שִׁימֶן, איך אפשר להגיד לא?" הוא אומר. אולי קודם נתפלל מעריב (במלעיל) באיצקוביץ', לא לפני שנסיים את השיעור, ואחר כך ניסע. ליד איצקוביץ' המוני בחורי ישיבות קונים ג'אנק במערכת הממכר המשומנת של שליימל'ה. טוסט נורא בשני שקלים יותר, לפצות בו את הריק המאיים להחריב את קן הנמלים המסועף הזה. פיצה על פיתה בשני שקלים יותר, גבינה של הרב לנדא, ירחם השם על הטועמים, ינצור את המוכרים. שווארמה בשני שקלים יותר, חומוס של אלדג, בצל של סוף היום, מוס חומר מייצב בשני שקלים יותר בטעם שוקולד. חסיד בעלזא אחד אוסף מניין. האסט שוין געדאוונט? בוודאי. תמיד התפללתי כבר. כל הטוסטים והסיגריות והגזוז המתוק מדי והפלאפל והאישה שמקבצת נדבות ושני הבחורים החסידיים שמעשנים בצד והעיניים שלהם ריקות ובוכות – מה זה אם לא תפילה. 

דֻוִד מתפלל בשטיבל השמאלי. מתנועע, מהדק את הגארטל, מרים ידיו למרום, מרים קולו בפסוק אחד, מנמיך בשני, ומרים שוב. הבעלזער כבר אסף לו מניין, והוא מביט עלי במין רחמים. שמעתי שצוהר עושים עכשיו סמינרים לחרדים. 

"אתה יודע, היום יש חרדים שלא מרגישים שום חיבור לכלום, ויש להם שאלות בדברים הכי בסיסיים. הבעלזער רוב הוא איש חכם, הבין את מה שרבים לא הבינו לפניו, והוא עושה סמינרים מיוחדים לחרדים. אומרים שזה משהו. זייער פיין. הבעיה היום שאנשים לא מרגישים, לא מרגישים שום חיבור לקדושה. פעם היית מסביר והיה עוזר משהו. היום כולם עם האייפונים, אין עם מי לדבר. צריך משהו כנגד". 

יש ברחמים שלו משהו ממיס שקורא להתרפק עליו ולחזור לרגע להיות ילד של חלאקה עטוף בטלית ביום הראשון בחיידר בעלזא. אני מלקק דבש מאותיות שחורות בוערות, וכל הטוסטים של החסידים קופצים לפח האשפה. המוכר בשליימל'ה היה כעוס, שאלתי אותו אם יש אותיות ודבש בשני שקלים יותר. "אחי, אל תשגע אותי. אני עובד כאן". בטח עובד. בינתיים אנשים לא מרגישים חיבור לכלום ובסוף הם יהיו חילונים. אני חושב שצריך להגיש דבש ואותיות בסמינרים האלה של צוהר, אולי מישהו שמקורב לבעלזער רוב יוכל לדבר אתו. הוא חכם וזה, בטוח יבין.

אחזור בתשובה יום אחד, צדיק, מבטיח לך. רק תסיט את המבט המרחם. אני נשרף כאן.

דֻוִד נכנס לאוטו, מסתכל עלי בפנים של מישהו שהתפלל. "נו, נוסעים לרֶבּ שִׁימֶן". בטח נוסעים. למה לא.

מִנְזָר צִבְאוֹת אָשֵׁם

בְּרֹאשׁ הַמִּנְזָר שֶׁלָנוּ שְׁלֹשָׁה אַחִים:
אָשֵׁם, בָּרֹאשׁ,
וְחָם וְיֶפֶת אַחֲרָאִים עַל הָאַסְפָּקָה.
בְּכָל בֹּקֶר אָנוּ פּוֹתְחִים בִּתְפִלַּת
אָשֵׁם אֲנִי לְפָנֶיךָ
אָשֵׁם אֱלֹהַי.
וְאָשֵׁם רוֹעֵם:
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ;
אֲנִי אָשֵׁם!
אוֹמֵר אָשֵׁם,
הוּא רֹאשׁ הַמִּנְזָר,
וַאֲנַחְנוּ חוֹזְרִים:
אֲנִי אָשֵׁם!
אֲנִי אָשֵׁם!
אֵין עוֹד מִלְּבַדִּי,
אָשֵׁם!
וְאָשֵׁם, רֹאשׁ הַמִּנְזָר, אֵינוֹ מַסְכִּים:
אֲנִי אָשֵׁם!
הוּא צוֹעֵק בִּדְבֵקוּת נוֹרָאָה.
פַּעַם, בַּוִּדּוּי שֶׁלִּפְנֵי הַשֵּׁינָה
אָמַרְתִּי לְאָשֵׁם
שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אוּכַל לַעֲבוֹד אֶת הַשֵּׁם.
אִם אֶהְיֶה אָשֵׁם –
הֲרֵי אֲנִי כְּבָר עוֹבֵד הַשֵּׁם
וְאֵינֶנִּי אָשֵׁם עוֹד בְּדָבָר;
וְאִם אֵינֶנִּי אָשֵׁם –
כְּבָר אֵינֶנִּי עוֹבֵד הַשֵּׁם.
וְאָשֵׁם אָמַר
שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אֶהְיֶה אָשֵׁם כְּמוֹתוֹ
וּבְיוֹם הַמָּחָר
כְּבָר נָסַעְתִּי עִם יֶפֶת לְהָבִיא אַסְפָּקָה חֲדָשָׁה שֶׁל
אַשְׁמָה.

אַל תְּגָרְשׁוּ אוֹתָהּ

הִיא בָּאָה תָּמִיד לְעֵת עֶרֶב
שָׁרָה שִׁירִים אֲפֵלִים
מֵהַיַּעַר הִיא בָּאָה
בַּיַּעַר הִיא בּוֹכָה
כְּבָר שָׁנִים אֵין שָׁם יַעַר
רַק גְּדָמִים שְׂרוּפִים.

הִיא דּוֹפֶקֶת בַּחַלּוֹנִי מָוֶת
לוֹחֶשֶׁת בְּאָזְנִי גֶּחָלִים
אֶל הַיַּעַר הִיא רָצָה
לִבָּהּ גָּדוּם עַל כְּתֵפָהּ
כְּבָר שָׁנִים אֵין שָׁם יַעַר
רַק שְׂדוֹת חֲרוּלִים.

אַל תְּגָרְשׁוּ אוֹתָהּ
אַל תְּגָרְשׁוּ אוֹתָהּ
הִיא מִתְגַּעֲגַעַת
הִיא מְחַפֶּשֶׂת אֶת הָעֵדֶן
לוֹפֶתֶת אֶת הַזִּכָּרוֹן.

הִיא טוֹרֶקֶת אֶת הָעֲרָפֶל עַל מָיִם
חוֹבֶצֶת גַּלִּים לְאֵדִים
מֵהַיַּעַר הִיא בָּאָה
אֶל הַיַּעַר הִיא בּוֹכָה
כְּבָר שָׁנִים אֵין שָׁם יַעַר
אַף אֶחָד כְּבָר לֹא כָּאן.

אַל תְּגָרְשׁוּ אוֹתָהּ
אַל תְּגָרְשׁוּ אוֹתָהּ
הִיא מִתְגַּעֲגַעַת
הִיא מְחַפֶּשֶׂת אֶת הָעֵדֶן

רַק הַלֵּב שֶׁלָּהּ בּוֹעֵר שָׁם
הַזִּכָּרוֹן מְסַמֵּם
אַל תְּגָרְשׁוּ אוֹתָהּ
הִיא מְנַקָּה אֶת כְּתָמַי
אַל תְּגָרְשׁוּ אוֹתָהּ
הִיא מִתְנַקָּה מִמֶּנִּי.

תַּפְסִיקוּ כְּבָר לְנַשֵּׁק

זוֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן
הַיּוֹם יֵשׁ לְנַשֵּׁק עֲדָרִים עֲצוּמִים
הַנְּשִׁיקָה מְרֻבָּה
וְגַם הַזְּבָחִים
לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר
נוֹצְרֵי אָדָם
נוֹצְרִים פִּסּוֹת מַתֶּכֶת
בְּאַ-קַפֶּלָה
זִבְחֵי אָדָם לֹא יִשָּׁקוּן דָּבָר
לְיַד הַקַּפֶּלָה
שְׁתִיקָתָם תְּנַתֵּץ בָּמוֹת
וְהֵן מְנַשְּׁקוֹת אֶת הַחִדָּלוֹן
מִי יֵדַע טַעַם נְשִׁיקָתָהּ שֶׁל בָּמָה
כְּשֶׁנִּצְלִים עַל הַמּוֹקֵד
אֶפְשָׁר לַחֲזֹר לְאֹהֶל מוֹעֵד
לְכָל חַי
יֵשׁ מוֹעֵד
וְאוּלַי גַּם אֹהֶל
אֵין יוֹתֵר נֵרוֹת
בִּמְנוֹרַת הַקָּנִים
מֵאָז שֶׁמָּצְאוּ פַּךְ שֶׁמֶן שׂוּמְשׂוּם
נָצוּר
מַקְפִּיצִים בַּבָּזִיכִים
נִתְחֵי זְבָחִים
וְקִרְעֵי מַתָּכוֹת
תַּפְסִיקוּ כְּבָר לְנַשֵּׁק.

פַּרְפָּרִים

פַּרְפָּרִים
פַּרְפָּרִים
הֵם בְּכָל מָקוֹם
בָּרֹאשׁ
בַּלְּחָיַיִם
כָּל הַלְּחָיַיִם שֶׁלִּי פַּרְפָּרִים,
גַּם שֶׁלָּךְ?
מִי נָתַן לָךְ פַּרְפָּר?
הַאִם תָּבִיאִי לִי אֶחָד,
אָדֹם?
הַאִם תְּשַׁחְרְרִי אוֹתוֹ
מִיָּדֵךְ הַקְּפוּצָה
לַחָפְשִׁי?
הַחֹפֶשׁ שֶׁלִּי רָמוּס
לָעוּס
נָגוּס
מִפִּיּוֹת זְחָלִים
שֶׁלֹּא הִצְלִיחוּ לִהְיוֹת אַמִּיצִים.
בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ
מֻתָּר לִהְיוֹת פַּרְפָּרִים
גַּם כְּשֶׁלֹּא חַלָּשִׁים.
הַאִם אַתְּ חַלָּשָׁה מַסְפִּיק
כְּדֵי לִהְיוֹת פַּרְפָּר?
הַאִם אַתְּ מַסְפִּיק לֹא־חַלָּשָׁה
כְּדֵי לִהְיוֹת פַּרְפָּר?
רַק פַּרְפָּרִים מְשֻׁגָּעִים
עוֹשִׂים חַיִּים
פַּרְפָּרִים חַיָּבִים לְדַלֵּג
לִקְפֹּץ
בֵּין פְּרָחִים
בֵּין מַצָּבִים
בֵּין בָּתִּים
מְלֵאֵי זְחָלִים.
הַבֶּגֶד שֶׁלִּי אָכוּל מֵעָשׁ,
גַּם שֶׁלָּךְ?
מִבַּעַד לְחוֹרִים אֶפְשָׁר לִרְאוֹת אֶת הַשָּׂדוֹת
וְגַם אַתְּ מְדַלֶּגֶת בֵּין שִׁבֳּלִים
שְׁחֹרָה
לְבָנָה
לְהֵיכָן עָף פַּרְפַּר-הַלַּיְלָה
מִיָּדֵךְ?

אַל תִּקְחוּ אֶת הַסֻּלָּם

הַבּוֹקֶר שֶׁלְךָ הוּא הַשֶּׁמֶשׁ
הַמְּלַטֵּף אֶת קוֹלָהּ עַל מִסְגֶּרֶת הַחֲלוֹן
טַלִית מִתְדַּחְלֶלֶת
עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת עֵץ זַיִת שֶׁיָּשֵׁן
אַלְפֵי שְׁנוֹת יָרֵחַ
רַגְלֶיךָ עוֹצְרוֹת זֵיתִים
מוֹשְׁחוֹת בַּשֶּׁמֶן
אֶת עֲלֵי גַּן הָעֵדֶן
מִמַּעֲמַקֵּי בְּאֵר הַמַּיִם
יֶלֶד טָבוּל קוֹרֵא לַמָּשִׁיחַ
הַאִם עָלִינוּ מִן הַבּוֹר?
הַאִם הוּא נָפַל מִן הַקַּרְקַע?
בַּסֻּלָּם עוֹלִים הַמְּשִׁיחִים
יוֹרְדִים הַתּוֹקְעִים בַּשּׁוֹפָר
אַל תִּקְחוּ אֶת הַסֻּלָּם
יַעֲקֹב עוֹד חוֹלֵם חֲלוֹמוֹת
וְגַם הַמַּלְאָכִים אוֹכְלִים עוֹד בֶּן בָּקָר
בְּחֶמְאַת שִׁיאָה
וְלֹא כָּל הָעָם כְּבָר הָיָה בְּסִינַי
הֵם רָצִים הֲלֻמִּים בַּשָּׂדוֹת
מִתְנַשְּׁפִים
אִחוּר שֶׁל יוֹתֵר מֵרֶבַע שָׁעָה נֶחֱשָׁב חִסּוּר
הֵם לֹא מְחַסְּרִים
הֵם מְאַחֲרִים
אַל תִּקְחוּ אֶת הַסֻּלָּם.

 

צילום: אופיר סגל