קרואסון שקדים חמאה

"היית אומר לי שבנית על קרואסון שקדים; הייתי אומר לך שאין לך מה לבוא", אמר שמוליק לאלחנן בנחרצות. "אף פעם אין קרואסון שקדים בארומה גבעת שמואל. עניין של ניהול נכון וחישוב מלאים לפי ביקוש", קבע בידענות מול הבחורה בסינר השחור שפכרה את ידיה וחייכה ליד הקופה.

בלילות טובעניים במיוחד הם מבלים בארומה גבעת שמואל, אוכלים פיסות של בצק תמורת אי אלו שטרות ששמוליק מרוויח בעבודה קשה. בשולחן הקיצוני מימין יושב כמעט בכל לילה חסיד צעיר שפאותיו החומות מסולסלות ברישול וזקנו הקצר מרפרף על סנטר עגול. המחשב שלו מפנה את גבו אל קהל הלקוחות, והוא צוחק מול המסך המרצד כשפיו מלא אוכל. חוויה אינטימית בסביבה אורבנית צפופה. מין התבודדות חסידית, להיות לבד בתוך המון אדם, לחשוב שהם עצים ואתה תולעת שני. איני יודע אם חשב שהם עצים. יש אנשים שאפשר לדמותם לעצים. יש מקומות שאפשר לחשוב שהם יער. ארומה, שלא לומר ארומה גבעת שמואל, היא מקום שאפשר יותר לדמותו לתחנת חלוקה של סמים ואמצעי מניעה בפרויקט של ארגון צדקה ברובע מצוקה. כולם באים שפופים, עושים את צרכיהם ומסתלקים עד לקריז הבא.

"הוא רואה שם אתה יודע מה…" אומר אלחנן לשמוליק. "למה אתה חושב? כל מה שיושב בצד ורואה משהו לבד רואה אתה יודע מה?" מתרעם שמוליק. "נכון. אולי הוא רואה את סיינפלד בלי תרגום", אומר אלחנן. "תסתכל על העיניים שלו. מתות-מתות".

"העיניים שלך מתות, יא משוגע. בוא לאכול".

בכל פעם מדבר אלחנן על העיניים המתות של החסיד הצוחק. אלחנן הוא אמן כושל שעובד במאפיית מצות לפרנסתו. הוא אוהב אמנות מופשטת, ובמלכות וקסברגר לא הסכימו לקבל אותו לעבודה. "מציורים לא עושים כסף. זה מתאים לכל התל-אביבים השמאלנים שלך. לך תצייר כמו בנאדם ותתחיל לעשות משהו עם החיים שלך", אמר אז שמוליק. כישרון מבוזבז, אלחנן. כולם אומרים. כמה חודשים צייר קומיקס לעיתון, ואנשים התלוננו. הקומיקס מוזר, והילד הגיבור שמחפש את האוצר נראה כמו אישה מתגעגעת. בטח אישה מתגעגעת. כל העיתון הזה כמו אישה מתגעגעת ואתם לא שמים לב. אחר כך פיטרו אותו, ואנשים אמרו שהוא מוכשר מאוד אבל לא ממש אפשר להבין אותו.

שמוליק מבין אותו יותר מכולם. שמוליק הוא איש מצליח שיודע לרתום את החיים לטובתו. הוא מדויק וחד, ערני וחריף, לא מחכה לאף אחד, ולא תראו אותו חלש. חולשה היא סימן לחולשה – שזה אחד החטאים אם לא החמור שבהם. למרות זאת, יש באלחנן משהו שקורא לשמוליק. אלחנן הוא כל מה שאסור להיות בחיים: חולשה, מוזרות, חוסר יציבות. אבל שמוליק אוהב אותו ועושה הכל בשבילו, גם כשהוא כבר לא יכול לעשות דבר למען עצמו.

החיים אוזלים לאלחנן מבין האצבעות. בזמן האחרון הוא מצייר רק קווים ועיגולים. את הקדוש-ברוך-הוא ואת העולם לפני שהיה בו מלכות וקסברגר. "זה לא ציור בכלל", אומר לו שמוליק. "נכון", אומר אלחנן. 

לילה אחד הגיע אלחנן לארומה גבעת שמואל בלי שמוליק. החליט להתגנב אל מאחורי השולחן הפינתי, אולי יראה את המסך של החסיד. הוויטרינה של העוגות היתה מלאה בקרואסון שקדים. החסיד ישב בשולחנו וצחק, העיניים שלו היו פתוחות לרווחה, והוא בקושי הצליח לנעול את לסתותיו המתנועעות. על המסך היה ציור של יער אורנים אוקראיני שאדמתו קבר אחים ענקי. "מה אתה צוחק", שאל אותו אלחנן. "מה אתה צוחק, זה לא מצחיק". "זה אתם", אמר החסיד. "כל הארומה גבעת שמואל הזה קבר אחים אחד גדול, ואתם רוחות רפאים, קמות בלילה ולא מוצאות מקום". "ומה אתה?" שאל אלחנן. 

"אני מתבודד ביער", אמר החסיד, וצחוקו התגלגל על השולחנות.

מודעות פרסומת

בין שבע לשתיים אחר חצות בתחנה המרכזית הישנה

ליד התחנה המרכזית הישנה משפצים כבר זמן רב את הגיהינום. נשים, אנשים ורפאים עושים את המלאכה שלא מסתיימת לעולם. כשנקלעתי לרחוב הרחב ההוא, היה הערב מסתלסל ונקרש על תריסי החנויות המוגפים, ודמויות גרפיטי היו יוצאות, מהדסות על אבני המדרכה, חובלות באוויר הסמיך והנצחי שעמד טחוב בחלל. נקלעתי לשם, בחיי שנקלעתי. מעולם לא הייתי שם קודם לאותו ערב ארור, אף שביקרתי בכמה וכמה גיהינומים אחרים בהזדמנויות שונות, וגם יש לי היכרות קרובה עם עניינים אלה, ויש מה להוסיף בזה כשתבוא העת.

אותו הערב ביקשתי לפגוש חבר, וברחוב הרחב שליד התחנה המרכזית עצרתי כדי לדעת לאן עלי לנסוע.

ועכשיו הגבר הזה. הם סבו שניהם סביב הפנס, מתלפפים במעגלים זבוביים. בקבוק ריק של בירה נפל וקולו הגיע עד למעבר החצייה ביציאה מן הרחוב, שם צעדה אשה מתולתלת עם שלושה ציורי ענק בדרכה לגלריה מחתרתית.

ומולי התרוצצה אישה אחת, ממני היתה גבוהה בראש, לכל הפחות. רגליה היו חפויות רשתות, בגדיה עזי מבט, גופה חסון ורופס במין תערובת בעלת ריח רחוק, תנועותיה מחפשות, תוהות, קורצות, ועיניה, שהיו מצויות במרכזו של ראש תחום בשיער מלאכותי, היו ריקות ממבט. את עיניה היתה זורקת אל הגברים המעטים שחצו את הרחוב, ואף לא אחד מהם הביט בה.

– אתה רוצה?

יכולתי לשמוע את קולה מבעד לחלון הנעול. אפילו שדיברה בלחש, היה קולה מנסר את כל התריסים ברחוב. היה לה אלט קהה, כזה שהיה יכול להיות יציב ומלא גוונים.

ופתאום הבנתי את השאלה, ומיהרתי לרעום בשלילה אל החלון הנעול, ונפנפתי בידי בדחייה ובגועל, והיא פנתה למקומה התחום במעגלים בני עשרים צעדים האחד.

אמרתי לא, בתוקף, כדי שלא תבוא בי מחשבת פסול. נפנפתי בגועל, לאחר שחזיתי בכיעורו של הגוף ויצריו, עד שבא גוף אחד וזימן גוף אחר לעשות בו את צרכיו.

אך לאחר שכלו כל החובות והרגשות הטבעיים, באה לי בושה גדולה, ואהבה עצומה התפשטה בי, ולבי היה מלא רחמים, ורק רציתי לבוא אליה ולומר לה: כן, רוצה! רוצה לקחתך עמי, ונלך יחד מכאן, ואבנה לך בית משלך, ונשרוף את הרשתות ואת השיער ואת איפור הגיהינום, ולא אגע בך לעולם, רק אתן לך כסף שיהיה לך לקנות בו משחק לילדך הקטן.

כמעט שיצאתי מהמכונית. ואז ראיתי את עיניה חלולות. שני בורות שחורים הבוקעים מסוף העולם ועד סופו, והם משמשים לקבר אחים עבור שלדי גברים שבאים והולכים בכל לילה בין שבע לשתיים אחר חצות, והילד הקטן היה משחק בחול, עצם זנב אחת היתה לו לאת, וצלע אחת למגרפה, וכשראה אותי עלה בשפתיו חיוך מוזר. הוא סימן בידיו שאבוא, הצביע על העולמות שברא בחול, ורק שאל:

– אתה רוצה?

על טוסט נקניק עם חסידים מודרניים

בלי הכללות. אבל לפעמים בא לך, רק בשביל לחטוא. אז כמובן, זה לא באמת נכון, וזה רק בשביל שיהיה כיף כאן.

חסידים מודרניים זה מין היבריס כזה. הם אוהבים גאלער וטשולנט ומכל העיר הזאת הם יקחו רק טוסט נקניק. הם עדיין לא מוותרים על Am Dm בבלדות הקיטש המוגזמות שהם כל כך להוטים לשמוע, הם אוהבים קומזיצים, והם נוהגים לשיר בהם בעמידה כשידיהם מחבקות זה את כתפו של זה. הם לא יכולים לסבול גילויי אדיקות דתית, אבל היא עשויה להיות חביבה עליהם כשהיא נעשית ללא יומרה.

בקליפים, שחסידים מודרניים מפיקים עבור חסידים מודרניים אחרים, התסריט יכלול בדרך כלל רפרנסים לשטעטל, ובמקרים רבים הם אף יאהבו את הבלדה שעליהם לתסרט, אבל בדרך חזור (בהלוך הם לחוצים כמו כולם) הם ישמעו סלין דיון, בריטני וריהאנה. דווקא הן. לא, חלילה, את ג'ון זורן, מיילס דייויס, עומאר פארוק, אביב גדג' או ירמיה דמן.

חסידים מודרניים מכורים לקונוונציות, הן מעניקות להם את כוחם הרב. נורמליות היא מילת המפתח אל חדרי הלב. הם שמרניים לרוב, מצביעי ימין בדרך כלל, אבל בית הכנסת אליו הם אינם הולכים הוא בית כנסת שמרני. כלומר, אף שרבים מהם יחרדו ממחשבות מהפכניות ומתפיסות יהודיות ליברליות, חייהם האישיים – בפועל ולא מתוך אמונה מעוצבת – קרובים הרבה יותר לעמדות שאותן הם דוחים.

כך, למשל, שיתפתי עם החסידים הפוחחים מחשבות על אמנות, מימוש עצמי, פילוסופיה, אבולוציה, יהדות ותפיסת האל, והם היו הלומים וכועסים ובעיקר משועממים. אבל זה בתאוריה, בחייהם שלהם הם מיישמים הלכה למעשה תפיסות רדיקליות הרבה יותר משלי, המשלבות הדוניזם נובורישי עם ניהיליזם המוסווה באמונה פשוטה.

יותר מכל, מנסיוני הרב, חסידים מודרניים משוכנעים שאני מוזר באופן היוצא מכל פרופורציה. ורבים מהם מוצאים את חברתי מתסכלת ומטרפת דעת.

יש כמה חסידים מודרניים שזכיתי לרכוש את אמונם, למרות ההבדלים הניכרים באורח החיים, באמונות לגבי תסרוט בלדות קיטש, ולגבי התזמור שלהן (אני מעדיף לפרש אותן בדרך קומי-טראגית המעלה תהיות ודכדוך קיומי, והם מעדיפים לשים את ה-Am-Dm ולהתרגש ממעבר למז'ור בדרגה רביעית). החסידים האלו הם אנשים מקסימים, כל אחד בדרכו הייחודית והמודרנית, ולפעמים אני סועד עמם את לבי בטוסט נקניק.

האמת תאמר, שהם לא תואמים את הסטריאוטיפ המצויר כאן. אחד מזמין רק אוכל צמחוני, השני מכור למוסיקה קלאסית. לחרדים מודרניים יש זיקה טבעית למוסיקה קלאסית, שמקורה בערכים אסתטיים ואידיאולוגיה מודרניסטית עם קווים חדים וברורים, בשונה מהעולם הפוסט-מודרניסטי המעוגל והאפוף של החברה המערבית בימינו, אבל זה לפוסט אחר.

שַׁעַר לְדוֹפְקֵי בִתְשׁוּבָה עִלָּאָה

חַדְרֵךְ נָעוּל, וְאֵין מוֹרֶה
דֶּרֶך אֲרֻכָּה
כְּיָם אַהֲבָתִי נִשָּׂאָה
עַל עַנְנֵי כָּבוֹד
הָאָדָם, מָה
נוֹתַר מִמֶּנוּ, גִּבּוֹר בִּגְבוּרַת
סוּס שֶׁאֵין חֵפֶץ בְּלִבּוֹ, לֵב
טָהוֹר בְּרָא לִי
מִי לִי, וּמָה
לִי אַתָּה, וַאֲנִי
עֵרוֹם וְעֶרְיָה
וְכָל הַיּוֹם מְשׁוּגָתִי עָלַיִך
אֲבָל לִי, וַאֲנִי, וַאֲנִי
חַדְרֵך נָעוּל, וְאֵין פּוֹתֵחַ
שַׁעַר לְדוֹפְקֵי בִתְשׁוּבָה
עִלָּאָה, נֶעֱלָמָה מִכָּל בְּרִיּוֹת
צוֹבְאוֹת עַל חֹר
הַמַּנְעוּל מְבֻתָּק
יָצָאת מִכָּאן בַּיּוֹם אֲשֶׁר הוּא
קָרָא לָךְ
מִתְגַּעְגֵּעַ

אֵשׁ זָרָה

בָּאָה שַׁבָּת – בָּאָה מְנוּחָה
אַל תְּעַשְּׁנוּ סִיגָרִיָּה לִפְנֵי וִיהִי נֹעַם
הַכֹּל יַחֲזֹר
גַּם אֲנַחְנוּ נַחֲזֹר לִפְעֻלָּה
מְצַנְּנִים לָנוּ אֶת אֵשׁ הַגֵּיהִנּוֹם
מְמִירִים אוֹתָהּ בְּאֵשׁ קָרָה
אֵשׁ זָרָה, יְדִידוּתִית
אֵשׁ הַכִּסּוּפִים
הַגְּרוּעָה מִכֹּל
הַמַּלְאָךְ הַמְּמֻנֶּה לְקָחָהּ מֵעִמָּנוּ לִפְנֵי הַמִּקְלַחַת, כְּשֶׁנִּכְנַסְנוּ לְכָאן
יַחַד עִם מַצַּת, זָ'קֵט כָּחֹל, שְׁעוֹן זָהָב וְאֵל אֶחָד
צָרַר הַכֹּל לְשַׂקִּית פְּלַסְטִיק
דְּחָפָנוּ לְמִקְלַחַת שֶׁל צֹאָה רוֹתַחַת
אַף אֶחָד לֹא הִצְלִיחַ לָצֵאת מִכָּאן
אָמַר לִי אָז רָשָׁע אֶחָד זָקֵן
הָיָה פַּעַם מִישֶׁהוּ שֶּׁהִצְלִיחַ לִבְרֹחַ לְאֲגַף רְשָׁעוֹת
וּכְשֶׁחָזַר הָיָה כֻּלּוֹ חָרוּךְ מִגַּעְגּוּעַ
אֲפִלּוּ תְּלוּנָה לֹא הֻגְּשָׁה
וּבְכָל שַׁבָּת, כְּשֶׁהַתּוֹפֶת מִצְטַנֶּנֶת
בָּאָה הַנּוֹרָאָה מִכֹּל
וְאָנוּ רָצִים מְעֻנִּים בְּכָל הָעוֹלָמוֹת
מְחַפְּשִׂים אֶת מַגָּעוֹ שֶׁל הַיָּפֶה מִכֹּל
מַכִּים רֹאשֵׁנוּ בַּכְּתָלִים הַפְּצוּעִים מִשֶּׂרֶט אֵלֶּה שֶׁנִּסּוּ לִשְׁאֹף עוֹד שְׁאִיפָה
לִפְנֵי שֶׁנָּדְמָה נִשְׁמָתָם לַשְּׁאוֹל
וְאַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל לֹא נוֹתָר עוֹד קוֹל
וְאָנוּ מֻטָּלִים חֲבוּטִים בְּמַיִם שֶּׁאֵין לָהֶם סוֹף
מִתְחַנְּנִים לְשׁוּב הָאֵשׁ
וּלְמַטָּה מִישֶׁהוּ מְעַשֵּׁן סִיגָרִיָּה לִפְנֵי וִיהִי נֹעַם
עֲסָקִים כָּרָגִיל, בִּיצֶ'ז
עַד לַשַּׁבָּת הַבָּאָה
אַף אֶחָד לֹא יוֹצֵא מִכָּאן
אָמַר לִי אָז רָשָׁע זָקֵן
הָיָה פַּעַם מִישֶׁהוּ שֶׁהָלַךְ אַחַר הָרֵיחַ
וּבָכָה
וְכָל הַמַּלְאָכִים בָּרְחוּ
מִישֶׁהוּ עִשֵּׁן סִיגָרִיָּה לִפְנֵי וִיהִי נֹעַם
עֲסָקִים כָּרָגִיל, בִּיצֶ'ז
עֲסָקִים כָּרָגִיל

אני לדודי ודודי לי

היום עבש ומעיק מריח הצבע הטרי שבבניין. זמן רב שלא היו כאן בני אדם, שלא לדבר על שאינם בני אדם. בכניסה מוטלות שקיות אשפה צרורות, ואולי בסוף הערב יהיה להן דורש. יוצאים לעשן, שבים אל שולחנות הכתיבה. אין יפה יותר מרעש מקלדות ליום נפלא נוסף של אורבניות שלעולם לא נגמרת.

מתי עזבת את הארץ, ומתי תלכי מלבי?

כשהערב יורד, שקיות האשפה עדיין כאן. החתולה הפיסחת, המוכתמת בשחור-לבן, אוכלת רק מהקעריות שליד דלת הכניסה. היא לא כמו אלה הנסות על חייהן בחוצות בתגרות על פרורים. היא התינוקת של כל אלה שלעולם לא יהיו להם תינוקות. אופנוען במכנסיים קצרים עוצר ליד אישה גבוהה בשער מחומצן. קמוטת פנים וירכיים, היא מציעה לו סיבוב. כאן בסמטה אוטמים את הלב במזרק, ואחר כך כורתים אותו עם גברים וסיבובים. אישה יוצאת מהסמטה, חצאית קצרה מדי, כתם אדום ענקי מתפשט על אחוריה. היא מדדה בקושי על רגליים צפודות, בוכה בכי ילדותי בקול צרוד. עוד אופנוע שחור בוהק עוצר בחריקה.

אני בכלל בבית הכנסת. לוטש עיניים גדולות בטליתות. החדר מלא בריח סמיך של זיעת טליתות. מישהו דופק על הבימה ובוכה בצרחות, קולו מתערבב בקול האישה מהסמטה. אני לדודי ודודי לי, הרועה בסמטאות, הנוסע באופנועים, המרעיש במקלדות, המשליך לאשפתות. קמה מהומה גדולה, וכמה טליתות נופלות על פני, גוררים אותי החוצה. הריח המשכר של הטלית, רק שלא ייפסק.

האם תחזרי?

 

מֶלֶךְ אָסוּר בָּאֲרִיזוֹת

הָיָה כָּאן חָתָן, לְלֹא סָפֵק
הָיָה
נְקוֹם נִקְמַת סִמָּנֵי חֲתָנֶיךָ
הַשְּׁפוּכִים עַל קִירוֹת הַמִּקְוֶה
עַל הַדַּרְגָּשִׁים
עַל מִשְׁטָחֵי הַפְּלַסְטִיק הַיִּעוּדִיִּים
נֶגֶד הַחֲלָקָה
רַק שֶׁלֹּא יַחְלִיק, הֶחָתָן
אֲרִיזָה מְרַשְׁרֶשֶׁת וּפִסּוֹת קַרְטוֹן
חֻלְצַת בְּרֶכְּסוֹני הוּא לוֹבֵשׁ, הֶחָתָן
חָסִיד, אֲבָל עִם כֶּסֶף
טִיקֶט שֶׁל גַּרְבֵּי נַיְלוֹן לְבָנִים מִכְּפָר חַבַּ"ד
לֹא סוֹבֵל מִפִּטְרִיּוֹת, מִתְמַקֵּד בַּבֹּהַק
עֲשֵׂה שֶׁלֹּא יִנְזְלוּ מֵשׁוֹקָיו כָּל יְמֵי הַשֶּׁבַע-בְּרָכוֹת
וְיִבְהֲקוּ לְעֵינֵי הָעֵדָה
בַּרְקוֹד גּוּפִיָּה גֶּבֶר כֻּתְנָה עִם שַׁרְווּלִים M 34.00
דָּבוּק אֶל הַסַּפְסָל
הַבַּרְקוֹד שֶׁל הַגַּטְקֶס בַּקִּיר, לְיַד הַמִּתְלִים
בִּנְיַן עֲדֵי-עַד יִמְלֹךְ
מֶלֶךְ אָסוּר בָּאֲרִיזוֹת מְרַשְׁרְשׁוֹת
34.00 עִם שַׁרְווּלִים M (צִיּוּר שֶׁל גּוּפִיָּה)
חָתָן דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ
עִם בִּגְדֵי הַמֶּלֶךְ הַחֲדָשִׁים
וַאֲנִי מְשֻׁגָּע
עִם כְּתֹנֶת מְשֻׁגָּעִים

מקווה צאנז 3

נוסעים למירון

דֻוִד תמיד רוצה לנסוע למירון. אפילו אם הלילה המעונן כבר לפת את הבניינים הכעורים של שיכון ה' ולא הותיר פיסת אוויר לנשימה. "אם מציעים לי לנסוע לרֶבּ שִׁימֶן, איך אפשר להגיד לא?" הוא אומר. אולי קודם נתפלל מעריב (במלעיל) באיצקוביץ', לא לפני שנסיים את השיעור, ואחר כך ניסע. ליד איצקוביץ' המוני בחורי ישיבות קונים ג'אנק במערכת הממכר המשומנת של שליימל'ה. טוסט נורא בשני שקלים יותר, לפצות בו את הריק המאיים להחריב את קן הנמלים המסועף הזה. פיצה על פיתה בשני שקלים יותר, גבינה של הרב לנדא, ירחם השם על הטועמים, ינצור את המוכרים. שווארמה בשני שקלים יותר, חומוס של אלדג, בצל של סוף היום, מוס חומר מייצב בשני שקלים יותר בטעם שוקולד. חסיד בעלזא אחד אוסף מניין. האסט שוין געדאוונט? בוודאי. תמיד התפללתי כבר. כל הטוסטים והסיגריות והגזוז המתוק מדי והפלאפל והאישה שמקבצת נדבות ושני הבחורים החסידיים שמעשנים בצד והעיניים שלהם ריקות ובוכות – מה זה אם לא תפילה. 

דֻוִד מתפלל בשטיבל השמאלי. מתנועע, מהדק את הגארטל, מרים ידיו למרום, מרים קולו בפסוק אחד, מנמיך בשני, ומרים שוב. הבעלזער כבר אסף לו מניין, והוא מביט עלי במין רחמים. שמעתי שצוהר עושים עכשיו סמינרים לחרדים. 

"אתה יודע, היום יש חרדים שלא מרגישים שום חיבור לכלום, ויש להם שאלות בדברים הכי בסיסיים. הבעלזער רוב הוא איש חכם, הבין את מה שרבים לא הבינו לפניו, והוא עושה סמינרים מיוחדים לחרדים. אומרים שזה משהו. זייער פיין. הבעיה היום שאנשים לא מרגישים, לא מרגישים שום חיבור לקדושה. פעם היית מסביר והיה עוזר משהו. היום כולם עם האייפונים, אין עם מי לדבר. צריך משהו כנגד". 

יש ברחמים שלו משהו ממיס שקורא להתרפק עליו ולחזור לרגע להיות ילד של חלאקה עטוף בטלית ביום הראשון בחיידר בעלזא. אני מלקק דבש מאותיות שחורות בוערות, וכל הטוסטים של החסידים קופצים לפח האשפה. המוכר בשליימל'ה היה כעוס, שאלתי אותו אם יש אותיות ודבש בשני שקלים יותר. "אחי, אל תשגע אותי. אני עובד כאן". בטח עובד. בינתיים אנשים לא מרגישים חיבור לכלום ובסוף הם יהיו חילונים. אני חושב שצריך להגיש דבש ואותיות בסמינרים האלה של צוהר, אולי מישהו שמקורב לבעלזער רוב יוכל לדבר אתו. הוא חכם וזה, בטוח יבין.

אחזור בתשובה יום אחד, צדיק, מבטיח לך. רק תסיט את המבט המרחם. אני נשרף כאן.

דֻוִד נכנס לאוטו, מסתכל עלי בפנים של מישהו שהתפלל. "נו, נוסעים לרֶבּ שִׁימֶן". בטח נוסעים. למה לא.

מִנְזָר צִבְאוֹת אָשֵׁם

בְּרֹאשׁ הַמִּנְזָר שֶׁלָנוּ שְׁלֹשָׁה אַחִים:
אָשֵׁם, בָּרֹאשׁ,
וְחָם וְיֶפֶת אַחֲרָאִים עַל הָאַסְפָּקָה.
בְּכָל בֹּקֶר אָנוּ פּוֹתְחִים בִּתְפִלַּת
אָשֵׁם אֲנִי לְפָנֶיךָ
אָשֵׁם אֱלֹהַי.
וְאָשֵׁם רוֹעֵם:
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ;
אֲנִי אָשֵׁם!
אוֹמֵר אָשֵׁם,
הוּא רֹאשׁ הַמִּנְזָר,
וַאֲנַחְנוּ חוֹזְרִים:
אֲנִי אָשֵׁם!
אֲנִי אָשֵׁם!
אֵין עוֹד מִלְּבַדִּי,
אָשֵׁם!
וְאָשֵׁם, רֹאשׁ הַמִּנְזָר, אֵינוֹ מַסְכִּים:
אֲנִי אָשֵׁם!
הוּא צוֹעֵק בִּדְבֵקוּת נוֹרָאָה.
פַּעַם, בַּוִּדּוּי שֶׁלִּפְנֵי הַשֵּׁינָה
אָמַרְתִּי לְאָשֵׁם
שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אוּכַל לַעֲבוֹד אֶת הַשֵּׁם.
אִם אֶהְיֶה אָשֵׁם –
הֲרֵי אֲנִי כְּבָר עוֹבֵד הַשֵּׁם
וְאֵינֶנִּי אָשֵׁם עוֹד בְּדָבָר;
וְאִם אֵינֶנִּי אָשֵׁם –
כְּבָר אֵינֶנִּי עוֹבֵד הַשֵּׁם.
וְאָשֵׁם אָמַר
שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אֶהְיֶה אָשֵׁם כְּמוֹתוֹ
וּבְיוֹם הַמָּחָר
כְּבָר נָסַעְתִּי עִם יֶפֶת לְהָבִיא אַסְפָּקָה חֲדָשָׁה שֶׁל
אַשְׁמָה.

אַל תְּגָרְשׁוּ אוֹתָהּ

הִיא בָּאָה תָּמִיד לְעֵת עֶרֶב
שָׁרָה שִׁירִים אֲפֵלִים
מֵהַיַּעַר הִיא בָּאָה
בַּיַּעַר הִיא בּוֹכָה
כְּבָר שָׁנִים אֵין שָׁם יַעַר
רַק גְּדָמִים שְׂרוּפִים.

הִיא דּוֹפֶקֶת בַּחַלּוֹנִי מָוֶת
לוֹחֶשֶׁת בְּאָזְנִי גֶּחָלִים
אֶל הַיַּעַר הִיא רָצָה
לִבָּהּ גָּדוּם עַל כְּתֵפָהּ
כְּבָר שָׁנִים אֵין שָׁם יַעַר
רַק שְׂדוֹת חֲרוּלִים.

אַל תְּגָרְשׁוּ אוֹתָהּ
אַל תְּגָרְשׁוּ אוֹתָהּ
הִיא מִתְגַּעֲגַעַת
הִיא מְחַפֶּשֶׂת אֶת הָעֵדֶן
לוֹפֶתֶת אֶת הַזִּכָּרוֹן.

הִיא טוֹרֶקֶת אֶת הָעֲרָפֶל עַל מָיִם
חוֹבֶצֶת גַּלִּים לְאֵדִים
מֵהַיַּעַר הִיא בָּאָה
אֶל הַיַּעַר הִיא בּוֹכָה
כְּבָר שָׁנִים אֵין שָׁם יַעַר
אַף אֶחָד כְּבָר לֹא כָּאן.

אַל תְּגָרְשׁוּ אוֹתָהּ
אַל תְּגָרְשׁוּ אוֹתָהּ
הִיא מִתְגַּעֲגַעַת
הִיא מְחַפֶּשֶׂת אֶת הָעֵדֶן

רַק הַלֵּב שֶׁלָּהּ בּוֹעֵר שָׁם
הַזִּכָּרוֹן מְסַמֵּם
אַל תְּגָרְשׁוּ אוֹתָהּ
הִיא מְנַקָּה אֶת כְּתָמַי
אַל תְּגָרְשׁוּ אוֹתָהּ
הִיא מִתְנַקָּה מִמֶּנִּי.

תַּפְסִיקוּ כְּבָר לְנַשֵּׁק

זוֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן
הַיּוֹם יֵשׁ לְנַשֵּׁק עֲדָרִים עֲצוּמִים
הַנְּשִׁיקָה מְרֻבָּה
וְגַם הַזְּבָחִים
לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר
נוֹצְרֵי אָדָם
נוֹצְרִים פִּסּוֹת מַתֶּכֶת
בְּאַ-קַפֶּלָה
זִבְחֵי אָדָם לֹא יִשָּׁקוּן דָּבָר
לְיַד הַקַּפֶּלָה
שְׁתִיקָתָם תְּנַתֵּץ בָּמוֹת
וְהֵן מְנַשְּׁקוֹת אֶת הַחִדָּלוֹן
מִי יֵדַע טַעַם נְשִׁיקָתָהּ שֶׁל בָּמָה
כְּשֶׁנִּצְלִים עַל הַמּוֹקֵד
אֶפְשָׁר לַחֲזֹר לְאֹהֶל מוֹעֵד
לְכָל חַי
יֵשׁ מוֹעֵד
וְאוּלַי גַּם אֹהֶל
אֵין יוֹתֵר נֵרוֹת
בִּמְנוֹרַת הַקָּנִים
מֵאָז שֶׁמָּצְאוּ פַּךְ שֶׁמֶן שׂוּמְשׂוּם
נָצוּר
מַקְפִּיצִים בַּבָּזִיכִים
נִתְחֵי זְבָחִים
וְקִרְעֵי מַתָּכוֹת
תַּפְסִיקוּ כְּבָר לְנַשֵּׁק.

פַּרְפָּרִים

פַּרְפָּרִים
פַּרְפָּרִים
הֵם בְּכָל מָקוֹם
בָּרֹאשׁ
בַּלְּחָיַיִם
כָּל הַלְּחָיַיִם שֶׁלִּי פַּרְפָּרִים,
גַּם שֶׁלָּךְ?
מִי נָתַן לָךְ פַּרְפָּר?
הַאִם תָּבִיאִי לִי אֶחָד,
אָדֹם?
הַאִם תְּשַׁחְרְרִי אוֹתוֹ
מִיָּדֵךְ הַקְּפוּצָה
לַחָפְשִׁי?
הַחֹפֶשׁ שֶׁלִּי רָמוּס
לָעוּס
נָגוּס
מִפִּיּוֹת זְחָלִים
שֶׁלֹּא הִצְלִיחוּ לִהְיוֹת אַמִּיצִים.
בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ
מֻתָּר לִהְיוֹת פַּרְפָּרִים
גַּם כְּשֶׁלֹּא חַלָּשִׁים.
הַאִם אַתְּ חַלָּשָׁה מַסְפִּיק
כְּדֵי לִהְיוֹת פַּרְפָּר?
הַאִם אַתְּ מַסְפִּיק לֹא־חַלָּשָׁה
כְּדֵי לִהְיוֹת פַּרְפָּר?
רַק פַּרְפָּרִים מְשֻׁגָּעִים
עוֹשִׂים חַיִּים
פַּרְפָּרִים חַיָּבִים לְדַלֵּג
לִקְפֹּץ
בֵּין פְּרָחִים
בֵּין מַצָּבִים
בֵּין בָּתִּים
מְלֵאֵי זְחָלִים.
הַבֶּגֶד שֶׁלִּי אָכוּל מֵעָשׁ,
גַּם שֶׁלָּךְ?
מִבַּעַד לְחוֹרִים אֶפְשָׁר לִרְאוֹת אֶת הַשָּׂדוֹת
וְגַם אַתְּ מְדַלֶּגֶת בֵּין שִׁבֳּלִים
שְׁחֹרָה
לְבָנָה
לְהֵיכָן עָף פַּרְפַּר-הַלַּיְלָה
מִיָּדֵךְ?

אַל תִּקְחוּ אֶת הַסֻּלָּם

הַבּוֹקֶר שֶׁלְךָ הוּא הַשֶּׁמֶשׁ
הַמְּלַטֵּף אֶת קוֹלָהּ עַל מִסְגֶּרֶת הַחֲלוֹן
טַלִית מִתְדַּחְלֶלֶת
עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת עֵץ זַיִת שֶׁיָּשֵׁן
אַלְפֵי שְׁנוֹת יָרֵחַ
רַגְלֶיךָ עוֹצְרוֹת זֵיתִים
מוֹשְׁחוֹת בַּשֶּׁמֶן
אֶת עֲלֵי גַּן הָעֵדֶן
מִמַּעֲמַקֵּי בְּאֵר הַמַּיִם
יֶלֶד טָבוּל קוֹרֵא לַמָּשִׁיחַ
הַאִם עָלִינוּ מִן הַבּוֹר?
הַאִם הוּא נָפַל מִן הַקַּרְקַע?
בַּסֻּלָּם עוֹלִים הַמְּשִׁיחִים
יוֹרְדִים הַתּוֹקְעִים בַּשּׁוֹפָר
אַל תִּקְחוּ אֶת הַסֻּלָּם
יַעֲקֹב עוֹד חוֹלֵם חֲלוֹמוֹת
וְגַם הַמַּלְאָכִים אוֹכְלִים עוֹד בֶּן בָּקָר
בְּחֶמְאַת שִׁיאָה
וְלֹא כָּל הָעָם כְּבָר הָיָה בְּסִינַי
הֵם רָצִים הֲלֻמִּים בַּשָּׂדוֹת
מִתְנַשְּׁפִים
אִחוּר שֶׁל יוֹתֵר מֵרֶבַע שָׁעָה נֶחֱשָׁב חִסּוּר
הֵם לֹא מְחַסְּרִים
הֵם מְאַחֲרִים
אַל תִּקְחוּ אֶת הַסֻּלָּם.

 

צילום: אופיר סגל

רַק לֹא אָדָם כֶּסֶף

רַק לֹא אָדָם כֶּסֶף!
בְּבַקָּשָׁה, לֹא!
נָא, יֻקָּח לְךָ מְעַט מֵי מִקְוֶה
וְאֶל תַּתִּיז עָלֶיךָ מֵי־חַטָּאת
עָצְמָה גַּבְרִית בִּלְתִּי־מִתְפַּשֶּׁרֶת
כִּבּוּשׁ שֶׁל אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה-שֶׁבַע
גַּם בְּשַׁבָּת וּבְמוֹעֲדֵי יִשְׂרָאֵל
אַל נָא תַּבְחִילֵנִי מִלְּפָנֶיךָ
לָמָּה שֶׁלֹּא תְּנַסֶּה חַוָּה זָהָב?
אִיב, אָדָם אֶנְד אִיב
אֶנְד לִירִ-יקָה
אֲבוֹתֶיךָ הָיוּ צַיָּדִים-לַקָּטִים שֶׁל פִּטְרִיּוֹת
בְּמִדְבַּר סִינַי
רָאוּ אֶת הַקּוֹלוֹת
הַאִם תִּשָּׁכַח בֵּין שׁוּרָה שֶׁל מַקַּ"טִים
שְׁכוּחִים עַל מַדַּף־הָאֲבֵדוֹת
בַּצָּרְכָנִיָּה
סְטַטִּיסְטִיק בְּשׁוּרָה שֶׁל בְּנֵי־אֵלִים
בַּעֲלֵי עָצְמָה גַּבְרִית בִּלְתִּי־מִתְפַּשֶּׁרֶת
קַח אֶת חַוָּה זָהָב
פִּתּוּי בִּלְתִּי־נִגְמָר
שִׁשִּׁים וְשֶׁבַע-שֵׁשׁ
נָא לֹא לְהִתְקַשֵּׁר בְּשַׁבָּת
וּבְמוֹעֲדֵי יִשְׂרָאֵל
וּבְמִדְבַּר סִינַי
אוּלַי אֶקְס שׁוֹקוֹלָד
שׁוֹקוֹלָדִים בְּרֵיחַ כָּזֶה אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג בִּמְחִיר טוֹב
בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית
רַק לֹא אָדָם כֶּסֶף, בְּנִי הַיָּקָר
רַק לֹא אָדָם כֶּסֶף.

פֶערְפִיל

בָּעִיר הַזֹּאת כֻּלָּם אוֹמְרִים הָעִיר הַזֹּאת
כֻּלָּם טְרַנְסִים
קְוִוירִים
חַסְרֵי-
אַ-
דּוּ-
דּוּז פּוּאָה
אוֹ מַי גּוֹוֹד
הָעָם שֶׁלִּי אָבַד
שִׂימוּ לֵב!
אֲנִי אוֹמֶרֶת גּוֹד
כְּמוֹ גוֹדְוִוין
לֹא גַּאד
כְּמוֹ זְרַע גַּד
לֹא רַבִּים יוֹדְעִים זֹאת
בָּעִיר הַזֹּאת
אֲבָל לָמַדְתִּי בְּלִיבֶרְפּוֹאוֹוּל
וְיֵשׁ לִי מִבְטָא בְּרִיטִי
אֲפִילוּ כְּשֶׁאֲנִי דּוֹבֶרֶת גֶּרְמָנִית
אַף אֶחָד
כִּמְעַט
לֹא יָכוֹל לָדַעַת שֶׁאֲנִי יְהוּדִיָּה
גַּם אֲנִי
כִּמְעַט
לֹא יוֹדַעַת שֶּׁאֲנִי יְהוּדִיָּה
אִם אֶתְחַתֵּן עִם בְּרִיטִי
יִהְיוּ לִי יְלָדִים בְּרִיטִים
שֶׁהֵם כִּמְעַט לֹא יְהוּדִים
הַשִּׁין שֶׁלִּי שׁוֹרֶקֶת
כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֶּרֶת בְּעִבְרִית הפְּרוֹבִינְצְיַאלִית הַזֹּאת
אֲבָל בְּאַנְגְלִית הִיא מִתְרוֹנֶנֶת
וּבְגֶרְמָנִית הִיא שְׁוַואךְ אוּנְד רוּאִישׁ
שְׁכְcְh
אֲנִי לֹא יוֹדַעַת לְאֵיפֹה אֲנִי רוֹצָה לִנְסֹעַ עַכְשָׁו
סִינְס הָעָם שֶׁלִּי אָבַד
אוֹ מַי גּוֹוֹד
אֲנִי מֵתָה מִזְּמַן
לֹא רַבִּים יוֹדְעִים זֹאת
אֲבָל כְּשֶׁהֵם יֵדְעוּ אֲנִי אֶשְׂרוֹף
אֶת גּוּפָתִי הַמֵּתָה
כְּמוֹ שֶּׁשָּׂרְפוּ אֶת אַיְכְמַן
אַיְchמַן, כַּמּוּבָן – ככככ, שששש
אֲפַזֵּר אֶת אֲפָרִי בְּמִבְטָא בְּרִיטִי
מֵעַל נָהָר מְקֻדָּשׁ
לְתוֹךְ לוֹעוֹת פְּעוּרִים
שֶׁל לִוְיְתָנִים מְהוּהִים
מִסְּעוּדוֹת הַצַּדִּיקִים
לֹא רַבִּים יוֹדְעִים זֹאת
אֲבָל בֶּן הַזּוּג שֶׁלִּי חֲרֵדִי
הוּא עַצְמוֹ לֹא יוֹדֵעַ זֹאת
מֵאָז שֶׁעָזַב וְעָבַר לָעִיר הַזֹּאת
הַלֵּב שֶׁלּוֹ שָׂרוּף מִבִּפְנִים
כְּמוֹ פֶערְפִיל
שֶׁאוֹכְלִים רַק בְּלֵיל שַׁבָּת
וְלֹא בְּיוֹם טוֹב
סִינְס מִי בִּכְלָל רוֹצֶה לֶאֱכוֹל פֶערְפִיל בְּיוֹם טוֹב