מרכבה לאדם מנוקב

יום חמישי בלילה. עיר הקודש ירושלים, בין רחוב ברוכים בואכה סערט ויז'ניץ לרחמסטריווקא.
יושבים ללמוד בבית המדרש הישן אצל ר' איצ'ה מאיר מורגנשטרן.
בפינה השמאלית מלהגים כמה מבטלני בית המדרש ביידיש במבטא מודגש של ארצות הברית. סמוך לכותל המזרח לומד אברך צנום עם פנים חיוורות, צמוקות.
על השולחנות חסרי הצורה מתגוללות כוסות זכוכית וקרטון, שיירי תה וקפה שחור, לפעמים גם ממחטת נייר משומשת, קמוטה.
אדם קדמון, אורות האוזן, ימין ושמאל, עד שיבולת הזקן. רווח גדול יש בין ימין ושמאל, כדי שלא יתחברו ויבטשו זה בזה וייווצרו כלים.
– "אפשר רק לשאול שאלה?", אני פונה לאברך אחד, תימני עם זקן צפוף ותום שפוך.
התימני, תמיר ונאה, פניו שחומות, מאירות בשלווה שלאחר יגע, כמו היה תמיד במנוחה שלאחר מלאכה קשה.
– "בוודאי". אומר לי האברך.
-"זה אומר שגם בעולם העשייה יש משמעות לרוחב פני האדם כתוצאה מהשתלשלות העולמות, לגבי האופי והכלים?"
התימני מרים עיניו, כמו מתחבר למעיין שנמצא אי-שם, אומר, מתון.
-"זו הלכה בא"ק. במקומות אחרים לא ראינו הלכה כזו."
-"בדרך כלל", עיניו השחורות פונות אל עיניי ועיני חברי, שותפי ללימוד, "בדרך כלל אדם פשוט לא זוכה להגיע לא"ק. אמנם יש כזה דבר", הוא מוסיף, כיודע על מה הוא שח. "אדם יכול להיות מרכבה לא"ק. למשל, בשעת עשיית המצוות, אדם יכול להיות מרכבה לא"ק". הוא אומר ופונה לשקוע בספרו, פניו ממשיכות להאיר באותה שלווה שלאחר עמל, אולי עמל של הרבה פעמים להיות מרכבה לא"ק. אולי.
ממשיכים ללמוד. בקטע הבא מאוששים דבריו של ר' חיים ויטאל את דברי האברך בעל המעיל המרופט מרוב ישיבה.
ודבריו ממשיכים להישמע בתוכי, רצוא ושוב. בן אדם יכול להיות מרכבה לא"ק.
אולי היו אלה פניו שמהדהדות בי. הביטחון, ההיכרות שהפגין עם העובדות שהזכיר, ארשת הזיכרון הכמעט מוחשית שנראתה בעינו.
אני יוצא מבית המדרש לאווירה הצלול של שכונת עזרת-תורה, מותיר אחריי שותפה חדשה לכוסות הזכוכית והקרטון המתפרקדות על השולחנות המכוערים.
שני בחורי ישיבה עוברים מולי, משוחחים באנגלית קולנית, אחד מצית סיגריה, השני משליך  בתנועה של הרגל את זנב צעיפו לאחוריו.
"אדם יכול להיות מרכבה לא"ק". ממשיכות פניו של התימני. "למשל, בשעת עשיית המצוות".
-'אתה בקושי מרכבה לאדם תחתון', מתקפד משהו בתוכי.
התמונות עולות, צפות, תוך שאני יורד לכיוון בית המדרש הגדול של רחמסטריווקא. מעשים, רצונות, מחשבות, פיסות של עבר ישן וזקן.
בחצר של רחמסטריווקא משוחחים אברכים ובחורים מן הישיבה. חסידים. עיניים שחורות, פנים חיוורות ואורה של ירושלים. בצד דורכים על שיירי שיח שני אברכים צעירים שרק עכשיו צימחה פלומת שיער בסנטרם. אני שומע משהו על 'שוֹבְבִים'.
הם נראים שלמים, בטהרתם.
אני פוסע לאט, באי-רצון, לכיוון תחנת האוטובוס. "מרכבה לא"ק", לא מרפות ממני עיניו של האברך. "יש כזו מציאות", אומרות לי.
'אולי בשבילם', אומר לי משהו קשוח בתוכי, משהו מציאותי, למוד נסיון. 'אולי בשביל האברכים האלה שדיברו שם על 'שׁוֹבְבִים'. אתה לא שולט אפילו על הקומה הראשונה שלך, אתה רוצה לקפוץ גבוה.' הוא לועג לי.
ופניו של התימני, המוארות בשלווה שלאחר עמל, ניצבות מולי וקוראות לי, מעוררות בי געגוע סתום למשהו טמיר ונעלם.
רק קולו חסר הסבלנות של נהג האוטובוס לבני ברק הכבויה מעיר אותי לתוך עבר-הווה זקן ויגע, ללא מנוחה שלאחריו.
-"לנקב?" הוא שואל אותי.
-"אין צורך", אני אומר לו.
אין צורך, אני כבר מנוקב.
 
 

תגובה אחת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s