שלשידעס

מתוך כל הדרישות והחקירות, זה בא לי ככה בתחילת הבוקר. "כאיל תערוג" עם איזה ילד פלא חסידי ששמעתי ברדיו, העיף אותי באחת לסעודה שלישית ב"אש קודש" ברחוב רש"י בבני ברק, משהו כמו חצי שעה אחרי השקיעה, חצאי לחמניות יבשות, ריח של ספק דגים עומד באוויר, וחושך מבורך מכפיף את הצוואר, תולה מעל הכסאות, משתלשל מהרמקולים הקטנים הקבועים בתקרת הגבס.
אברכים חיוורים בגרביים לבנים וקפוטות מהוהות הדוקות בגארטליך רחבים שותים סודה בכוסות חד-פעמיות פשוטות, ותשוקה רטובה, בוסרית, בתולית, אולי תמימה, עוטפת את האולם, לופתת את גרונות האנשים, רוקדת בגרונם.
נערים פצועי פנים הולכים לכאן ולשם, לא מוצאים מנוחה לנפשם, תולים את עיניהם במשפיע שמדבר, בוכה, משלהב ומשולהב. מהדלת הפתוחה, מחכָּה לרעש מכוניות של מוצאי-שבת, מתענן קו אור עצל, עמום, מזדווג עם החושך, ואיננו.
אברך צנום נכנס מהדלת, נבלע בין השורות העמוסות בצעדי ריקוד מועטים, פניו מבויישות, מעצמו, מכולם, מהא-ל, ומהתודעה שלו, שפורצת בקריאות תענוג.
ואני נמצא שם גם כן, מביט בפנים שיודעות את אי-הידיעה של היודעים, מסתכל בתנועות, רואה את כל מה שהם עושים בלא-יודעין, ומשהו של געגוע זוחל בגרוני, חונק, וממאן להכיש בארס התענוג. והוא מטפטף בי באטיות מענה, כמו נזילה מתקרת הבית.
ואני יודע, שאם אני רואה את כל זה, לעולם אינני יכול להיות הם, ולעולם לא אוכל ללכת כך בביטחון לכאן ולשם, בידיעה שזהו חלקי המזומן לי מגן-עדן. ואני רואה אותם, והם אינם רואים אותי, וזה סוד שלוות-הייסורים שהם מתעלסים בה, שלעולם לא אוכל לגעת בה.
ואז שמעתי את המקהלה שמלווה את ילד הפלא, וראיתי את הפזילה בעיניים, והטמטום, וההעדר, והמוח החלול, וחשתי שאיני יכול לשאת את הראיה הזאת, כאילו תפסתי אותם רגע לאחר שחטאו, פניהם עוד שטופים, עיניהם מפולבלות.

הלכתי משם, נבלע ברעש המכוניות של מוצאי-שבת ושל כל השבוע, החודש והשנה, והנה חלום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s