חודש: יוני 2013

ידיד נפש

השיר אמנם ארוך, אבל כך היא הכמיהה, ימיה כימי עולם, וארסה כארס של עכנאי.
הכל עולה בי, כאילו הייתי שם רק אתמול.
הנרות המהבהבים, מרצדים בחושך המוחלט, כמעט כבים. נערים נסערים מהלכים אנה ואנה חסרי מנוחה, גופם מתאחד עם קצב השיר. ידיים ממוללות קצה של אבנט, כוסות של ספק-תה עשוי תמצית מבושלת מבעוד יום. והלב ניתק שוב ושוב, מחפש, תוהה, מבטש.
והניגון עולה עד לשמים, ויורד עד לתהום רובצת תחת. והשיר שותק ובוכה ומתגעגע, לש את הלב בחוסר מנוחה. וכולם מבקשים פיסה של מקום להאחז בו.
והבושה נוקבת את הכל, וכל המעשים עומדים לפניך כבני מרון, ואין לברוח לשום מקום.
——————
ידיד נפש.

הֵם

יש לי כמיהה גדולה. כמיהה לשוב אל מה שאף פעם לא היה לי, לחיות בתום ובאושר עד יום מותי.
אני רוצה להיות כמותם. כמו הָהֵם, הפשוטים, הצדיקים. אני רוצה להרגיש את מה שהבטיחו לי שאני אמור להרגיש. לחוות בפשטות חסרת-מעצורים את הדבר הנפלא הזה, את עץ החיים. להיות חלק בלתי נפרד, להיות אני של הם, לא אני של אני.
גם אני רוצה לכסות את מוחם של ילדיי בקפוטה מגיל שלוש עד שלא יהיה להם בחיים את מכאוב הבחירה. גם אני רוצה להיות כמו אלה שמגיעים לטיש ואוכלים שיריים בדיוק בתנוחה הנכונה, אלה ששרים עם כולם את אותו שיר באותה הרגשה. גם אני רוצה להיות מאלה שיש להם פרנסה כשהם דוחפים לקבל את השווארצע ברויט, והם תמיד עדינים יותר ממני ועושים חיינדליך, והם שואלים את עצמם שאלות מהותיות כמו: עם מי הרבי נסע למירון, ומה הוא דיבר בפגישה עם הרב שטיינמן.
והבגדים המעיקים האלה נעשים להם כעטרת לראשם, והם מוצאים גימטריאות על שטריימל וטעמים על ראזשוואלקע ושמירות גדולות.
והכל טוב להם, נהיה להם רע רק כשהם רואים אותי, אחד כזה שלמד את הליקוטי מוהר"ן והתניא שתמיד היה בארון הסגור בבית-מדרש כי צריך להיות אבל לא לומדים.
והם גם שואלים את עצמם מה לעשות כדי שהילדים יישארו חרדים. והם רוקדים ככה עם רגל אחת נשארת במקום וקצת מתרוממת, ורגל אחת זזה קדימה לסירוגין, הראש מתכופף.
וטוב להם כשהם צוחקים מהגראמען של הפורים רב שמשמח את הרבי ומדבר דברי כיבושין על סכנות הכלים הטמאים.
והם בחיים לא חשבו כמוני איזה דג לעשות לשבת, והם גם לא יודעים מה זה חריימה או סושי.
והמקרר שלהם הוא ישר, לא הפוך כמו שלי. ויש להם רק חמישה תבלינים ולא חמישים.
והם אף פעם לא לבשו את הווסטל שלהם בשביל אירוע כדי שיהיה מתאים ללוק של הנשפן, אלא בגלל שזה מער חסידיש.
והם אף פעם לא קנו חליפה שחורה חלקה בגלל שהניגוד לבלונד שלהם יוצר קונטרסט מהמם.
והם צוחקים במבוכה כשהמשפיע אומר 'כמו שאומרים היום, תחליף ת'דיסקט'.
והם שונאים את לפיד וחושבים שהוא שונא אותם, ו'בכלל, יש טענות שאמא שלו גויה'.
ואיכפת להם כשהסיעה המרכזית לוקחת לה עוד נציג במקום שלומי אמונים.
והם קוראים המבשר ומאמינים שלמוטי גולדמן קוראים שלום יצחקי והוא מדבר עם גורמים בטחוניים 'איתם שוחחנו', והם לא יודעים שהוא קורא את זה בטמקא.
ויש להם ילד שיודע לנגן והוא קצת שובב, לא כל כך שקוע בלימוד, ויש לו נגן והוא כל הזמן מקפיץ את הלאפעס שלו על האורגנית כמו מאיר אדלר,
וכשאתה נכנס לישיבה שלו יש ריח כזה באוויר, של ארוחות, חנק, וזיעה דבוקה במשקופים.
והבן שלהם לומד בחיידער אצל שרייבער
והם בחיים לא מתלבטים איזה חליפה לקנות, ויש להם שלייקעס לבנים במקום חגורה.
ובמקווה הם טובלים, לא חושבים מחשבות.
והם לא מצחצחים את הנעליים של יום חול, רק את הפערטיל שיך.
וכשהם נהיים יותר איידל הם קונים משקפי זהב עם פס שחור למעלה ומסתכלים עליך בעיניים חומות.
והם בחיים לא קנו גבינת עזים.
והם גם לא עושים בורגול. הבורגול הכי טוב שהם מכירים זה פערפיל.
והם מנמיכים את הקול כשהם אומרים אינטרנט וטלוויזיה.
והם אומרים על האישה שלהם שטוב או רעבעצין תוך כדי שהם מרכינים מעט את ראשם ומסובבים אותו לצד.
והם בכלל לא אני, וזה כואב רק לי, ולא להם.

מגן אבות

מָגֵן אָבוֹת בִּדְבָרוֹ. מְחַיֵּה מֵתִים בְּמַאֲמָרו.

הָאֵל הַקָּדוֹשׁ שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ, הַמֵּנִיחַ לְעַמּו בְּיוֹם שַׁבַּת קָדְשׁוֹ,

כִּי בָם רָצָה לְהָנִיחַ לָהֶם.

לְפָנָיו נַעֲבוֹד בְּיִרְאָה וָפַחַד.

וְנוֹדֶה לִשְׁמוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מֵעֵין הַבְּרָכות.

אֵל הַהוֹדָאוֹת, אֲדון הַשָּׁלוֹם.

מְקַדֵּש הַשּבָּת וּמְבָרֵךְ שְׁבִיעִי.

וּמֵנִיחַ בִּקְדֻשָּׁה לְעַם מְדֻשְּׁנֵי עֹנֶג.

זֵכֶר לְמַעֲשה בְרֵאשִׁית:

פאות

פאות. שבילים רחבים של מסרק שחור שנמצא תמיד בבוזעם. נתיבים שמנוניים עטופים בחמאת ברק עמום במרקם של פורמייקה.

פאות קרשיות בסיבובים רחבים מדויקים. פיגומים ניצבים בשני צדעי הראש, מכסים את הרקות ומשאירים רווח דק עד פאות העיניים, שלא יכו פאות הראש בפאות העיניים וייווצרו כלים.

רקות עצובות שלא ראו אור שמש מימיהן מפלבלות מאחורי מסך הפורמייקה, עִוורות מברק ופצועות מברזלי פיגומי קרשי הפאות.

ובתווך בבואות עיניים, חוטם ופה. צלליות קלושות של עיניים מרצדות לכל כיוון, חוטם החושף לרווחה נחיריים משחרות לטרף, ופה מתוח תמיד בארשת של שבת אחרי החמין.

הרוח מזמן עזבה את תופת בבואות החושים הניצבת בין פיגומי קרשים של פאות מפורזלות. הלכה לתור לה משכן מביך פחות. נותרו כל הבבואות והפיגומים אחוזים זה בזה כנמלים המשתרגות על גווייתו של תיקן. רק ריצודי פזילת העיניים עוד מבליחים בבית־הקברות. בוכים את בכי אדונם שהותירם לאנחות, השאירם לפלבל בגוף מת, אכול מחֶמְאַת ברזל חמוצה־מבריקה.

 

מעשה בנשמות שבקשו לצאת ולבוא

נשמות הומות מאחורי תריסים עבים של מילים. סודות שלא יבואו לעולם, עתידים להזדייף בעליזות בפה מלא, והם נותרו בבתוליהם.
חותם בתוך חותם פוקק על בכי הנשמות, ופרכוסיהן יֵרָאוּ רק בהעוויות כד הקבורה הלבוש במחלצות טווסיות של מילים.
משתוקקות לצאת ולבוא, לנגוע, להשיב הכל להיכן שהיה טרם ככלות הטרם. בוכות הנשמות ובוכים הגופים, דמעה יצאה לחוץ, ובאישונה משתקפות הדמויות ומזדווגות, ונולדה האמת. הרפו הנשמות מהֶמְיָתָם, ובאה מנוחה לַיְגֵעוֹת.
שכבו הנשמות לישון, עלו עליה שנצרכה להם, סיפרו זו עם זו, עשו מה שעשו, עד שהגיעה שעתם לרדת.
משנזכרו בעונג הזיווג פנו לרדת, משנכנסו לדרכם שאין ממנה חזרה זכרו את כל המעשה שנשכח מהם ואת הצער הגדול שהיה כשביקשו לפגוש ולצאת. ובכו בכיה גדולה ונוראה, שלא יכלו לחזור למקום שהיו, עד ששמעו הנשמות למטה והתנענעו מעוצם הצער, והתנענעו כדי הקבורה הלבושים במחלצות טווסיות של מילים, וירדה הדמעה, ובאישונה נשתקפו הדמויות ונזדווגו, והיו כל העולמות משתקפים באישונים ומלאה הארץ דעה.
עד ששכבו שוב הנשמות לישון.

תהום רובצת תחת

שכח מהכל, זכור רק את שהיה ולא את שניסה להיות. לא ראית מעולם, שכן לא היו דברים מעולם.

לא הלכת על חבל מתוח על פני תהום רובצת תחת, שהתהום איננה אלא בתהום ולא מחוצה לה. ואין אף אחד יכול לראות התהום אלא אתה, וכל ראייתך כדי שתבין שאין תהום כלל. ואין אלה יכולים לראות בך כלום, ומשראו, שוב אין מנוחתם שלמה, שגם הם מתחילים לראות התהום, ואין באפשרותם לומר שאינה קיימת, כי הם התהום. וכך מתייסרים עד שנופלים לתהום עמוקה אף יותר ואז שוב אינם רואים התהום, או שעולים למקום החבל ומבטלים התהום מעיקרה עד שלא ראו מעולם תהום.

ואל תיירא עצמך מן הפנים, שאין אלו אלא פניך שלך, ובחלק הטוב שבהן הרי הן בחזקת כַּשְרות, ובחלק שאינו מעולה הרי הוא איננו, ואין כוונתו אלא להתחפש בפניך ולהראות לך פנים שתחשוב שיש פנים.

ואל תשים אל ליבך לא הצער ולא הבכי ולא הקלות המעושה ולא הדמעות החנוקות בגרון ולא הרִיק ולא המְלֵאוּת, שכל אלו טבעם למָשְכְך אליך, ובאו תחת זה למשכך מחוץ אליך שתֵּעָשֶה הֵם, במקום שיעמדו תחת ידך.

ולא יבוא אדם ויצחק לך, שאין אתה נותן מקום לצחוקו. ואף לצחוקך אל תתן מקום אלא בשעת צורך גדול.

ולא יהא הכל אלא כמבטש ולא כבועט, ולא ככועס אלא כטוען כה וכה, ולא כמצליף אלא כמהנהן.

ויהא הכל נחת רוח.

ותחשוב בָּזֶה ולא בשעבר ובבא.

והיה מרכבה לציורים המציירים בך, כדף חלק וכמסך מגע.

וסתום ופתח, חתום ופתוק, והפוך בה כל הימים, ואולי ואולי.

 

חדרים ריקים

הביאני המלך חדריו, אך לא נתן לי את משקפי התלת-מימד.
והייתי זועק ומצווח ורוקע ברגלי, עד שפרצה מהומה גדולה, ומצאוני השומרים ונשאו את רדידי מעלי, והיו דוחפים אותי והשליכו אותי אל המפתן.
והייתי מהלך ובוכה בקול גדול ורם, ונפשי בל עמי, ובאו אנשים רבים וגם הם בוכים וצועקים, והיתה תאניה גדולה ונוראה, והיה הקול הולך ורחוק בואכה תל-אביב, היכן שהמלך ודתו אינם מגיעים. אמרו על אותו היום שלא היתה בכיה כזאת בירושלים מאז אכלה אם פרי בטנה ומלך את בניו אהוביו
וכך היינו מהלכים וצועקים עד שהגענו לשוק. ובאו אנשים ומרדו מרד לאמר, מעולם לא היה מלך, ואחרים אמרו, מי שמו למלך עלינו, והיו שאמרו כי היה מלך אך חדריו מלאים בכאב והוא נותנו לאחרים מעשה עריצות. וכך היו טוענים כה וכה ולא היה מקום לאיש מחמת דוחק הכעס הגדול. וכך היו פני הדברים.
עד שבא איש אחד ולקח אותי לסמטה אחת, ואמר לי בזה הלשון:
דע לך בני, שלא תוכל לראות חדרי המלך עד שתמלא אותם אתה, ודע לך שלא תוכל לראות את המלך אלא בעיניך שלך, ועל כן גם משקפי התלת-מימד לא יסייעו בעדך, ודע לך שישנם חדרים אשר לא תשיג נשמתך המחכים לך, אך מעולם לא באת עדיהם.
והלכתי עמו, ולימדני תורה, ונפשי לא זזה מנפשו כל הימים.

עוד מתגלגלות הפרוטזות

נעשינו פגרים.

מתים, מעלים סירחון גופות מצחין, מלאים ברימות הספק האוכלות בביטחון חסר פקפוקים את גופותינו.

תחת אברים מתים הושמו פרוטזות, כואבות, מייסרות, בלתי תואמות למראה. פרוטזות הרעל, מזינות בפרוטזיוּת את שנותר, מאביסות את החי במזון המתים.

דממת מוות שרתה על הכל, רק רעש לסתות הרימות נשמע באוויר הדחוס מריח. ומה שנותר מהכל, הוא רעש הגופות המתות, מתפצחות בלסתות קטנות של רימות כל-יודעות הלועסות בשר בשיניים מסופקות.

ובמורד עוד מתגלגלות הפרוטזות.