הֵם

יש לי כמיהה גדולה. כמיהה לשוב אל מה שאף פעם לא היה לי, לחיות בתום ובאושר עד יום מותי.
אני רוצה להיות כמותם. כמו הָהֵם, הפשוטים, הצדיקים. אני רוצה להרגיש את מה שהבטיחו לי שאני אמור להרגיש. לחוות בפשטות חסרת-מעצורים את הדבר הנפלא הזה, את עץ החיים. להיות חלק בלתי נפרד, להיות אני של הם, לא אני של אני.
גם אני רוצה לכסות את מוחם של ילדיי בקפוטה מגיל שלוש עד שלא יהיה להם בחיים את מכאוב הבחירה. גם אני רוצה להיות כמו אלה שמגיעים לטיש ואוכלים שיריים בדיוק בתנוחה הנכונה, אלה ששרים עם כולם את אותו שיר באותה הרגשה. גם אני רוצה להיות מאלה שיש להם פרנסה כשהם דוחפים לקבל את השווארצע ברויט, והם תמיד עדינים יותר ממני ועושים חיינדליך, והם שואלים את עצמם שאלות מהותיות כמו: עם מי הרבי נסע למירון, ומה הוא דיבר בפגישה עם הרב שטיינמן.
והבגדים המעיקים האלה נעשים להם כעטרת לראשם, והם מוצאים גימטריאות על שטריימל וטעמים על ראזשוואלקע ושמירות גדולות.
והכל טוב להם, נהיה להם רע רק כשהם רואים אותי, אחד כזה שלמד את הליקוטי מוהר"ן והתניא שתמיד היה בארון הסגור בבית-מדרש כי צריך להיות אבל לא לומדים.
והם גם שואלים את עצמם מה לעשות כדי שהילדים יישארו חרדים. והם רוקדים ככה עם רגל אחת נשארת במקום וקצת מתרוממת, ורגל אחת זזה קדימה לסירוגין, הראש מתכופף.
וטוב להם כשהם צוחקים מהגראמען של הפורים רב שמשמח את הרבי ומדבר דברי כיבושין על סכנות הכלים הטמאים.
והם בחיים לא חשבו כמוני איזה דג לעשות לשבת, והם גם לא יודעים מה זה חריימה או סושי.
והמקרר שלהם הוא ישר, לא הפוך כמו שלי. ויש להם רק חמישה תבלינים ולא חמישים.
והם אף פעם לא לבשו את הווסטל שלהם בשביל אירוע כדי שיהיה מתאים ללוק של הנשפן, אלא בגלל שזה מער חסידיש.
והם אף פעם לא קנו חליפה שחורה חלקה בגלל שהניגוד לבלונד שלהם יוצר קונטרסט מהמם.
והם צוחקים במבוכה כשהמשפיע אומר 'כמו שאומרים היום, תחליף ת'דיסקט'.
והם שונאים את לפיד וחושבים שהוא שונא אותם, ו'בכלל, יש טענות שאמא שלו גויה'.
ואיכפת להם כשהסיעה המרכזית לוקחת לה עוד נציג במקום שלומי אמונים.
והם קוראים המבשר ומאמינים שלמוטי גולדמן קוראים שלום יצחקי והוא מדבר עם גורמים בטחוניים 'איתם שוחחנו', והם לא יודעים שהוא קורא את זה בטמקא.
ויש להם ילד שיודע לנגן והוא קצת שובב, לא כל כך שקוע בלימוד, ויש לו נגן והוא כל הזמן מקפיץ את הלאפעס שלו על האורגנית כמו מאיר אדלר,
וכשאתה נכנס לישיבה שלו יש ריח כזה באוויר, של ארוחות, חנק, וזיעה דבוקה במשקופים.
והבן שלהם לומד בחיידער אצל שרייבער
והם בחיים לא מתלבטים איזה חליפה לקנות, ויש להם שלייקעס לבנים במקום חגורה.
ובמקווה הם טובלים, לא חושבים מחשבות.
והם לא מצחצחים את הנעליים של יום חול, רק את הפערטיל שיך.
וכשהם נהיים יותר איידל הם קונים משקפי זהב עם פס שחור למעלה ומסתכלים עליך בעיניים חומות.
והם בחיים לא קנו גבינת עזים.
והם גם לא עושים בורגול. הבורגול הכי טוב שהם מכירים זה פערפיל.
והם מנמיכים את הקול כשהם אומרים אינטרנט וטלוויזיה.
והם אומרים על האישה שלהם שטוב או רעבעצין תוך כדי שהם מרכינים מעט את ראשם ומסובבים אותו לצד.
והם בכלל לא אני, וזה כואב רק לי, ולא להם.

3 תגובות

  1. אני וחבר קראנו את שני פוסטים דומים, את הנוכחי ואת לו הייתי בעלזער. אני טוען שלו הייתי בעלזער הוא בגישה ביקורתית וזה בגישה חיובית והחבר טוען ששניהם חיוביים. אני טוען את זה מתוך היכרות רבת שנים עם כותב הטקסט והוא מתוך הטקסט. מי צודק?
    יעקב, בלוג מדהים.

    אהבתי

    1. הפוסטים אינם באים להביע ביקורת, גם אם היא עלולה להמצא שם בין השורות. הפוסטים שניהם תארו כמיהה. כמיהה לחרות מהחופש לבחור. כמיהה לנעימות כבלי התום ולרגיעת חנק הגדר. ועכשיו עשו כרצונכם עם שכתבתי.
      נ.ב. תודה.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s