חודש: יולי 2013

משוך

את הביצוע הזה עשינו בהזמנה מיוחדת עבור האדמו"ר מסלונים, סמוך לחנוכה אשתקד. לא אהבתי את הביצוע הזה שהיה מדי קונפורמיסטי, צמוד לקצב, חסר את הפֶרְמַטות האהובות שלי.

למעשה, בפורמט שבו עבדנו עד כה, אין לנו כל אפשרות לתקן את שעשינו, כאשר אנו מקליטים בוואן טייק והשגיאות נותרות לדראון עולם.

ככלל, אני תמיד אוהב להביא את האמירה האישית שלי בניגון, להזיז אותו לכאן ולשם, לעלות לשמים ולרדת לתהומות. ואני בעיני כמספר מעשה, והמעשה הזה אינו כשאר מעשים, שהם מספרים על קורות ימים שהיו, ומעשים שאני מספר הלא הם מתחדשים בשעת הסיפור. על כן מוטל עלי לספר את הניגון כל פעם מחדש, לעולם לא לחזור על עצמי. וגם אם אלה אותם תווים, אותן קורות חיים, עלי לחדש אותם בעצמי ולספר מחדש.

אך כעת אני מוצא את עצמי נמשך אחר הניגון הזה. הוא מספר על עונג נמשך כמים, על שלוות אוהבים, יש בו תחושה של ציפה על פני מים שאין להם סוף, התעלסות שקטה ופכפוך. יש בו תמונה של ראש נופל על השולחן, יגע מעמל השבוע ובטוח באהבתו שאין למעלה ממנה. יש בו שקט שלאחר הארה, ושמחה פשוטה שכלל לא חשים בה, היא רק נמצאת שם ועושה טוב. הוא כמו זוג זקנים המהלכים בסמטאות השכונה, משלבים כפות ידיים קמוטות.

שבת שלום.

 

הרהורים לתשעה באב

הפיד שלי היה מלא היום בפוסטים קמוטי מצח מלאים בארשת חשיבות, דיונים ניאו-פלצניים על משמעותו של תשעה באב בדורנו ובכל הדורות כולם, יום אבל לאומי בזמן שאין גלות ושיש גלות, תחיה לאומית, תקומה, לייבוביץ, בודהה, סימפוזיונים מלאי חכמה שופעת על סולידריות ואהבת חינם אין כסף, למה בכלל יש את היום הזה, ולמה מוכרחים אותו וכל זה.
כל זה מרגיש כמו דקה אחרי השקיעה המבשרת את תחילת הצום, תחושת הקבס הזו שבאה ממעיים עמוסים במים, מיץ ענבים, קוביות אבטיח וביצה קשה נגועה באפר.
רק שתדעו לכם, חכמים ויודעי-כל, שיש אנשים, והם קיימים גם בדורנו – דור התקומה הלאומית והחכמה הנצחית, שכל ימיהם מצטערים בצער השכינה, ומעיהם חמרמרו מבכי מבלי שתהיה שם אף קובייה של אבטיח מהולה בביצה קשה לנחמם, וכל חייהם של האנשים הללו מכוונים למטרה זו, להקים שכינה מעפר ולאחד כנסת ישראל עם הקדוש ברוך הוא, וכשהם צמים בשני וחמישי או בכל השבוע וגם כשהם אוכלים, לא ישותם היא זו שמכרכרת בראש, אלא צערה של כנסת ישראל נמצא שם וחונק את גרונם. אנשים מיוחדים כאלה, חסרי כל ישות – לאומית ופרטית כאחד, היו בכל הדורות וכל זמן שגלתה השכינה מעוני, והתקומה הלאומית כמו גם תחיית חכמת ישראל האמתית של דור התבונה שלנו מאוד משמחים אותם, אך עדיין לא מספרים על הדבר האמתי.
ובנימה משיחית יותר, לאחר שכלו כל הסיבות החיצוניות יותר לקינה הלאומית, הצרות, גלות העם מארצו, הרדיפות, הפוגרומים, מסעי הצלב ואנוסי משהד, הגיע הברור למקום העמוק יותר, מקום מופשט וזך, מקומה של השכינה בתודעה, מקום הישות שלי לעומת עניינו של הקדוש ברוך הוא בעולם. וזה גם עניין הברור בדור האחרון, שהוא הברור הפנימי ביותר.
וכשידע העם הזה בידיעה ברורה שגם אם ישב תחת גפנו ותאנתו, נפוח מאבטיחים שנלקטו באין רודף, עשיר מכסף וזהב המתגולל ברחובות, כל עוד לא תבוא המנוחה לשכינה הקדושה, עדיין לא מילא יום האבל הלאומי שלנו את תפקידו.
הפסיקו כבר לעסוק בעצמכם, בחכמתכם, בשמחתכם ובאבלכם, עשו עצמכם כלי לגילוי מלכותו, ותהיה לכם הישועה.

ניגון גן עדן

מאחורי הניגון עם השם המיוחד הזה, יש את הסיפור הבא.
את הניגון הזה הביא לסלונים ר' מרדכי חיים קסטלניץ (סלונימער), שכיהן באופן לא-רשמי כרבי לחסידי סלונים בארץ הקודש לפני כמאה שנה.
ליל שבת אחד, הלך ר' מוט'ל בסמטאות צפת, ומאחד הבתים הוא שמע אדם מזמזם לעצמו ניגון מלא געגוע.
התברר שמאחורי אותו אדם היו חיים מלאי סבל. הוא המתין לילד במשך שנים ארוכות, ולכשכבר בא הילד, מתה אשתו בלדתה. האיש גידל את בנו לבד, ללא כל עזרה. היה עובד קשה מאוד כדי לפרנסו.
הילד גדל והיה לאיש, איש מלא בתורה, תורה שלאביו לא היתה האפשרות לקנותה. הוא נישא ועבר לעיר אחרת, והיה שולח לאביו נפוליון אחד של זהב בחודש למחייתו.
ביום מן הימים חלה הבן ונפטר, ובמותו לקח עמו גם את חייו של אביו, שמאותו יום לא היה מסיח דעת מבנו האהוב שאבד לו. וכך היה מתפלל האב השכול לקדוש ברוך הוא, שייקח אותו לבנו, שאין חייו חשובים חיים בלעדיו.
לילה אחד בא הבן לאביו בחלום ליל, והנה הוא יושב על מיטת זהב ופניו זורחות ומאירות. בכה האב לבנו ואמר לו, כי אין לו חיים מאז מותו. אמר לו הבן, אל נא תדבר כך, שעוד נכונו לך שנים ארוכות לעשות בהם מעשים טובים, ודע לך שמיטת הזהב שאני יושב עליה הלא היא עשויה מנפוליוני הזהב שהייתי שולח לך מדי חודש, וכשם שחלקי היה מזומן לי בעולם שכולו טוב בגלל מעשיי שעשיתי בעולם, כך גם יהיה חלקך מזומן לך לפי מעשיך שתעשה בשנים שעוד נכונו לך.
ואז שר לו הבן את השיר הזה, ניגון מגן עדן.
ומאותו יום, היה מתנחם האב השכול בניגון הזה, והיה רואה בו את בנו האהוב ואת חלקו לעולם הבא, והיה מטביע כל געגועיו בניגון הזה.