חודש: אוקטובר 2013

עשה לך רב

"אני צריך רב" הוא אמר לי, תוך שתלתלי שערו הארוך טופחים שוב ושוב על פנים עטופות בספק-צחוק תמידי.
"אבל אתה… חילוני?" שאלתי אותו. תמה על עצמי שחטאתי בחטא ההגדרה, מהשנואים עלי.
"אז מה!" הוא זרק את המילים בפשטות. "אני צריך רב, שיורה לי את הדרך, שינחה אותי בחיים". תלתל אחד נח כמעט על ידית ההילוכים הזקנה.
"בחלק הרוחני?" ניסיתי לברר.
"רוחניות זו לא מילה יהודית בעיני. בחיים, שיורה לי הלכה לחיים".
יצאתי מן המכונית החבוטה, העמוסה בשלווה ספק-צוחקת, בפשטות ובתלתלים אל עשנה של בני ברק. עשן העולה מכבשן המכוניות, בוכה את בכיים של האנשים הממהרים ברחובות ואינם יודעים כי נסים הם באין רודף. עשן המיתמר מעל צרחות המגאפונים המכריזים על החובה להצביע בבחירות עבור המועמד של גדולי ישראל.
ולא הפסקתי לחשוב מאז על מה שאמר החבר הזה הגבוה. בשקט אמר את דבריו, בביטחון, מבלי שנזקק לזעוק כנגד החולקים עליו, אפילו לא אחז בידו מגאפון כדי שישמעו.
המשכתי ללכת, מתפייד אל תוך עשנה של בני ברק. רחוק, שם בצומת המתפרקד תחת ביתי, צעק איש ענוב בעניבה יודעת-כל לתוך מיקרופון. המון זועם מילא את הרחוב וכיסה אותו בעשן שחור. האיש צעק, עניבתו רטטה, גם האורגניסט החסידי שהרביץ לקלידים הצליח להכנס לאווירה.
ומילותיו של חברי עדיין מהדהדות באוזני, מביאות עמן ריח של מכונית ישנה, ריח של אל אחד.
"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", אומר החבר שלי, קולו נעשה משונה בתוך המולת הצעקות של האיש בעניבה ודפיקות הקלידים של החסיד המפונפן בפאות קרשיות.
"אלהים אחרים הוא א-להים דתי, או חילוני", שערותיו כמעט נוגעות בבורסלינו של המזוקן מימיני. הוא הסתובב בבהלה, ומיד המשיך לשיר "ימים".
השירה התגברה פתאום, האנשים החלו לדחוף זה את זה, מצמידים את נחותי המזל אל תריסי הקיוסק שנסגר היום מוקדם מדי.
 
בלילה ראיתי מחזות משונים. היה איזה כרוז שעבר בכל העיר עם הקלטה של ילד, והוא צועק לעוברים ושבים: "יהודים רחמנים בני רחמנים, הצילו את אבא שלי, הוא טובע בטומאת האינטרנט, הצילו אותו". אחר כך התחלף קולו במעט והוא צעק: "אלוקים, הצבע עץ, תן את קולך לרשימת בני התורה, אחרת יהיה סופך רע ומר".
ואז הצטרף אליו האיש מהעצרת, עניבתו רטטה יותר מתמיד, והוא צרח בקול מעוות "אלוקים, עשה לך רב, שמע בקול גדולי התורה שהורו להצביע ג', תן את קולך לרשימה היחידה של בני התורה, ועשית ככל אשר יורוך".
מבעד לצווחות המתערבבות ראיתי במעומעם את אלוהיהם, הוא היה מפוחד למדי, אפו דבוק לתריס של הקיוסק, המון אדם רומס אותו במאמץ לראות טוב יותר את גדולי התורה שהגיעו במיוחד לעצרת.
פתאום פנו האנשים אלי, זיק של הבנה ריצד בעיניהם החלולות מהתלהבות, והם החלו רודפים אחרי בסמטאות. "כויפר!" צעקו בחוזק ונעצו עיניים זועמות בחברי הגבוה ובשערו הארוך.
ריצתם התגברה, כמעט שאחזו בזרועי, אלא שפתחתי את דלת ביתי ונכנסתי לתוכו, רועד כולי.
"רוחניות זו לא מילה יהודית", חזר חברי שוב בפשטות, תוך שהוא לוגם בשלווה מכוס הקפה שבידו. "גם חילוניות זו לא מילה יהודית" התעטפו פניו לרגע במסך של ספק-רצינות.
"צריך רב, רב שינחה אותי, שיורה לי יהדות, הלכה למעשה בחיים, שיורה לי את הדרך שלי אל הקדוש ברוך הוא".
"צריך א-לוהים", פתאום אמר ותלתל אחד שלו נוגע בשלולית זעירה של קפה שנקוותה על השולחן. "א-לוהים של יהודים, של גויים, של חילונים. א-לוהים שיראה לי את הדרך בחיים".
למרגלות ביתי התפרקד שוב הצומת, ניסה להניח עצמותיו התשושות מארועי היום. על האספלט המיוזע רקדו אלפי פתקים שנראו עייפים מתמיד. שרידי צעקות ענובות עוד חבטו בתריסי הקיוסק, דורשים מן הפתקים לעשות להם רב, סוקלים פתקים סוררים שמצאו להם רב אחר לענות בו.
 
"עשה לך רב!!!" צווח האיש בעניבה יודעת-כל.
"עשה לך רב!" צעקתי אני.
"עשה לך רב" אמר בשקט חברי הגבוה, ושערו הארוך התנדנד בשלווה.

תורה מונחת באסם גללים

אני לא מנוי לעיתון. לאף עיתון שיהיה. אני לרוב גם לא גולש באתרי החדשות השונים. הם משעממים אותי, הם מזכירים לי את החדשות שהיו לפני שנה, לפני שנתיים ולפני כל השנים שזכיתי לחוות.
היום הביאו אלי עיתון לבית, ל"עיתון" הזה קוראים "יתד נאמן", והוא מתיימר לבטא את דעתם המקורית של גדולי ישראל האמיתיים מהזרם היחידי האמיתי אותו יש לייצג באמת.
רק שאלה אחת עלתה לי בעקבות עשרות העמודים שהיו מוקדשים כולם – למעט שניים או שלושה מהם – להגנה על חובת ההצבעה לג' ולמלחמה נזעמת בגדולי ישראל אמיתיים אחרים שאמרו להצביע לג' גנרית אחרת.
הלהט המשיחי הזה, האקסטזה המופרעת, הלכלוך האינסופי שמצטבר מתחת לבניין בו אני גר לעת עתה, הצעירים המוסתים ממטה "עץ" שבבניין מאחורי ביתי, אלה שפוצעים כל הליל את האספלט בפתקי הצבעה משולהבים. איפה כל אלה נעלמים כשמדובר בהנחת תפילין, בשעטנז, בחיוך לבן הזוג או לשכן, באהבת ה', בלהיות בשמחה תמיד?
למה "יתד נאמן" או "הפלס", "המודיע" או "המבשר", מעולם לא הקדישו את כל עמודי העיתון ואף הוסיפו עליהם עשרות עמודים אחרים כדי להלחם בלהט משיחי על הכנסת מחשבה פנימית יותר על החיים? למה הטרוף ה'תורתי האמיתי' הזה מעולם לא הודפס עבור כל מצווה אחרת, נגיד מצוות יישוב ארץ ישראל או מצוות כבוד אב ואם?
חשבתי שזה כל כך עצוב שתאוות הכוח והשליטה של האדם מעבירה אותו על דעת קונו, עד שהוא נאלץ להכפיש אותו בכך שהוא מספר כי מצווה גדולה מאת הבורא יתברך להתלהט ולהתאהב בפציעת אספלט בפתקי בחירות במשך חודש ימים. עצוב מאוד שהאדם מגדיר את תשוקותיו הגסות כמלחמתו של הקדוש ברוך הוא וכל מלאכיו, עד שהוא מסכסך כל החכמים ומערבם באסם הגללים הנורא הזה. ולא עוד, אלא שלא נחה דעתו והוא משפשף בגללים גם את הילדים והילדות, כאילו לא די להם בצואתם שלהם, כאילו לא די בתומתם הקדושה של הישרים הללו להפיס דעתו של הקדוש ברוך הוא.
ככה חשבתי. וחשבתי עוד, שאינני יכול לקבוע שהצדק עמי, כי אין אני מתיימר לדעת את הדעת האמיתית-אמיתית של התורה, אני רק משתדל לעשות צדק בכלים הדלים אשר לי.
אז זהו.

סְפֵקִי

סְפֵקִי אֵינוֹ מִמִּין זָכָר
הוּא נְקֵבָה
וְאוּלַי זוֹ בִּכְלָל
הִיא
שֶׁאֵינָהּ סְגוּרָה עַל עַצְמָה.
סְפֵקִי אֵינוֹ בָּרוּר כַּחַמָּה
הוּא אֵינוֹ יָפֶה כַלְּבָנָה
וְאוּלַי הִיא בָּרָה כַּחַמָּה
יָפָה כַלְּבָנָה.
סְפֵקִי יָכֹל לִהְיוֹת גַּם סְפֵקָתִי
הוּא יָכֹל לִהְיוֹת גַּם סְפֵקוֹ
שֶׁל אַחֵר אוֹ אַחֶרֶת
בִּכְלָל, הוּא תָּמִיד יָכֹל לִהְיוֹת
וְאֵין בִּלְתּוֹ.
סְפֵקִי אֵינוֹ שָׂמֵחַ
הוּא עָצוּב לְעִתִּים תְּכוּפוֹת
וְתָמִיד הוּא יָשָׁן וְזָקֵן
וּמָלֵא קַלּוּת דַּעַת שֶׁנָּטַל
מִיּוֹשְׁבֵי הַקְּרָנוֹת.
סְפֵקִי אֵינוֹ מְבַשֵּׂר דָּבָר
הוּא רוֹאֶה אֶת פְּנֵי הַמְּצִיאוּת
שֶׁהָלְכָה לָהּ עִם הַבְּשׂוֹרוֹת כֻּלָּן
לְמָקוֹם בָּטוּחַ יוֹתֵר.