חודש: מרץ 2014

היות של טריאקי

הטריאקי עדיין הצטמצם על האש. בועות קטנות שמחפשות את עצמן שואפות להצטמק, להתאיין. כאילו לא היו מעולם גזר ושום ובצל ושמן וסויה. כאילו לא היו מעולם בעלי נוכחות נפוחה, בולטת, מלאת שאיפות ואמונות ותחושות. עכשיו נשארו רק בועות קטנות מתאיינות שמעולם לא היו בזהות אחרת.
המופנמוֹת האלה כבר אינן הגזר והשום והבצל והשמן והסויה. מעולם הן לא היו כל אלה. הבועות האלה הן יצורים מיקום אחר, נושאים זהות אחרת, מרגישים אחרת. בעצם מי אמר שהם אחרת? אולי הגזר והשום והבצל והשמן והסויה מרגישים אחרת והבועות מרגישות רגשות נורמליים?
תפוחי אדמה שמנמנות לבושות בסינר קליפה פרחוני עשו את תפקידן כמו תמיד. בעייפות בלתי נלאית ובהכנעה של עיניים תוהות. החום כל כך מעיק, והן ממשיכות להגיר נוזלים ולטעום את עצמן באצבע עם ריח של שמן זית ופפריקה.
קבבים גבריים שמזמן ברחו ממחבת הפסים הבוערת ממלאים את האוויר בריח. ריח חזק, בוטה, שוביניסטי. הם מספרים בגאווה על פטרוזיליות וכוסברה שכבשו בקסם שיש רק להם, על קינמון, אגוז מוסקט, פלפל שחור ועוד הרבה דברים שאין לאף אחד.
נגסתי בהם. נגיסה מלאת תימהון, ועוד אחת. הם היו דהומים. דמעה שומנית נזלה מעיני הג'ינג'ר המתות שלהם, במין מחווה של רגישות פראית.
לא היה בהם כלום. ריקים מעבר מרקיב, זכים מדמיונות עתיד. רק הווה מלא ניחוחות ושמחה ועצב ואכזבה ואהבה מדושנת.
בפינת מרחב ההווה עמוס התחושות שכב בצל ירוק אחד. לאחר שהפצרתי בו הוא הסכים לספר לי על הכל.
"לא תמיד זה היה כך", אמר במין אדישות כזו, כמו היה מספר אגדת עם רחוקה שלא מעניינו בכלל על יום הֲפוֹך הביצים לחביתות.
"פעם היה פה עבר ועתיד וכל הדברים האלה שהבועות מנסות לחפש ולא מצליחות". הוא השתתק לרגע כשעבר שם איזה אחד ענק במיוחד.
"הכל היה יפה ומלא באצילות תמה ודמעות רבות נאספו באוצרות עדן שליד מחצב אגוז המוסקט הקדמון. ואז באו אותם ענקיים שאתה רואה עכשיו. מארץ רחוקה באו. מעבר להרים החופפים על מכתש הערפל".
שוב עבר אותו ענק. הפעם הוא היה קרוב מדי.
"מה הם עשו, הענקים?" שאלתי את בצל ירוק. היה שקט מדי פתאום, וכל הריחות התערבבו למין צחנה מקסימה. התעטשתי והבטתי על פניו האצילות של בצל ירוק, תוהה מדוע הוא לא ממשיך.
הפינה היתה ריקה.
לרגע הבליחה שלולית דם בועות טריאקי. רגע אחד של ייסורי תוהו, והן כבר לא היו. מעולם הן לא היו.
ומה זה היות בכלל? אולי זה ההיות האמיתי?
ומאחר שהן לא היו לא יכולתי לשאול אותן תשובה לכך, ועד לרגע זה אני תמה תמיהה מוחשית על עניין זה, ולא בא לידי.

על הארת יסוד דאבא, כיצד יבדיל בין המן למרדכי ומה שנוהגין העולם לבכות בפורים אני-אוהב-אותך

 א. המן ומרדכי? בחיים לא מצליח להבדיל ביניהם

חַג פּוּרִים,

חַג פּוּרִים,

חַג גָּדוֹל הוּא לַיְּהוּדִים!

מַסֵּכוֹת,

רַעֲשָׁנִים,

שִׁיר וְרִקּוּדִים!

הָבָה נַרְעִישָׁה:

רַשׁ-רַשׁ-רַשׁ!

הָבָה נַרְעִישָׁה:

רַשׁ-רַשׁ-רַשׁ!

הָבָה נַרְעִישָׁה:

רַשׁ-רַשׁ-רַשׁ!

בָּרַעֲשָׁנִים!

(לוין קיפניס)

חג גדול הוא פורים, וגדול הוא לכל היהודים. כמו שנאמר: "חג גדול ליהודים", יהודים – הרי כולם במשמע. בפורים יכולים יהודים לשתות יין או בראנפי"ן ולקיים בזה מצווה של ממש, להתקרב לקדוש-ברוך-הוא או לבכות על כך שאנחנו רחוקים ממנו, ובכלל – לבכות. כן, לבכות. כמו הבכי הזה של פורים של אני-אוהב-אותך.

לבכות זה חלק בלתי־נפרד מפורים, אפילו מצווה, נראה לי.

גם לשתות זה מצווה. אפילו רבא אמר: "חייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

קשה היה עלי מאוד עניין זה של עד דלא ידע בין ארור לברוך, שהמן ומרדכי משמשים אצלי בכל עת, גם כשאינני מבוסם וגם כשאינני בפורים, ולא ידעתי מה חידש רבא במאמר זה. ויותר מזה קשה היה עלי לקיים עניין זה בפורים עצמו. שבפורים באים המן ומרדכי וניצבים לפניך בחוזק שאין לשער ואין לתאר הרבה יותר מבכל יום, ואם כן מה לשמחה זו עושה.

ניחמתי את עצמי בכך שלמעשה אכן לא ידעתי בין ארור המן לברוך מרדכי, וכך קיימתי את מצוות היום. וגם עוד נחמה היתה לי שרבים וטובים שבחברי כך היו יודעים בין ארור המן לברוך מרדכי, ואל לנו להטיל דופי בישראל כשרים, ובוודאי שלא בפורים, חגם הגדול של היהודים.

וכך היה מנהגי שנים רבות, שהיו באים אצלי בפורים המן ומרדכי ולא הייתי מברר כלל וכלל מה עניינם אצלי, מדוע הם באים דווקא אלי ומתי יחדלו מלבוא, וכן מנהג חברי.

ואין מנהג זה אלא מנהג שטות, ותמה אני עלי ועל חברי שנהגנו בו, ויותר אני תמה עלינו שננהג בו גם בשנה זו. ולא שאני אומר שננהג בו במזיד, אלא שעבודת הפורים גדולה כל כך, ומצוות הפורים מלובשות בלבוש של מלכות דמלכות דעשיה, וכמעט שאין מי שישיג את עצם הדבר שלבוש באותו לבוש. וכך אוחזים כולם בלבוש מלכות, אך המלך כבר זמן רב שלא לבש אותו.

ב. יסוד דאבא כאן ועכשיו

עניין הפורים, כידוע ליודעי ח"ן (שרבו לאחרונה בבית המדרש דק"ק פה), הוא עניין הארת יסוד דאבא בגילוי עצום ונורא, כפי שנאמר בכתבי האריז"ל.

כפי הנראה, רבים מבני ישראל ובתוכם באי בית המדרש דפה, לא זוכים להרגיש בגילוי את גילוי הארת יסוד דאבא. ויותר מכך, ככל שינסו להרגיש את הגילוי העצום, כך הוא מתרחק מהם.

רבים לא יודעים זאת, אבל כדי להרגיש הארת יסוד דאבא, יש לתקן את בחי' הנוק', בחי' המלכות. ובקיצור נמרץ, כדי לקבל השפעה (יסוד דאבא), יש להיות מקבל (מלכות).

מקבל אינו יכול להיות מלא ברצון לאחוז את ההשפעה. מקבל צריך להיות כלי ריק, כדי ששפע יוכל להכנס אליו. כל רצון, ישות, תפיסה או דעת, ממלאים את הכלי והוא אינו פנוי לקבל את השפע. וכך רוצה יסוד דאבא לצייר ציורים נפלאים במלכות, והדף מלא בציורים עצמיים, ולא נותר עוד מקום.

עבודת הפורים אינה מתמקדת בהרגשת הארת יסוד אבא, למרות שזהו עניינו של היום. עבודת הפורים עוסקת בלבוש מלכות, כזה שלבש אותו המלך. כלומר, דבר בעל ממשות, שמייצג את מלכותו של המלך. קיומו של הלבוש בלבד אינו מעיד על מלכותו של המלך, כשם שקיומה של מלכות ללא לבוש אינו בגדר עדות על מלכות המלך. רק לבוש המלכות אשר לבש בו המלך מעיד על מלכות.

המלכות, בהופעתה הראויה, היא זו שמוציאה לכלל ביטוי את אפשרות המלך למלוך. אם כן, מלכות שיש לה עיסוקים משלה, מחשבות, רגשות, אמונות, דעות וחוויות רוחניות, היא אינה יכולה לייצג את מלכותו של המלך.

מאז שבירת הכלים בעולמות העליונים, אז ביקש כל אחד מהכלים "אנא אמלוך",  ביקשו רבים וטובים למלוך, כל אחד מטעמו הוא ובדרכו שלו. התשוקה למלוך אינה תופעה שלילית, ומקורה ברצון האלוקי למלוך, זה המתבטא בבריאת העולמות ובהנהגתם. המלוכה בצורתה הנפרדת, זו שאינה ריקה מרצון עצמי, זו שאינה משקפת את המלך, שאינה משתוקקת אליו אלא עסוקה בעצמה – היא זו שגורמת את השבירה, את העצב, את החיפוש והתהיה בחלל ריק.

 

ג. סליחה, איינת כבר היום?

"פּוּרִים אִתְקְרִיאַת עַל שֵׁם יוֹם הַכִּפּוּרִים, דַּעֲתִידִין לְאִתְעַנְגָא בֵּיהּ, וּלְשַׁנּוּיֵי לֵיהּ מֵעִנּוּי לְעֹנֶג".

(תיקוני זהר, נז ב)

ר' פנחס מקוריץ מסביר את הקשר שבין פורים ליום הכיפורים בכך שבשני הימים העבודה היא להעלות את הדברים למצבם הגולמי, או במילים אחרות – להחזירם לשורשם.

רבים מנשוא הם הציורים העכורים שציירנו והצורות שחקקנו. ביום הכיפורים אלו הם שני השעירים שמבטאים את החזרה לשורש. שניהם נמצאים במצב גולמי, שווים בפני הפור, הוא הגורל. שניהם יכולים להיות לה', וגם לעזאזל. ועוונות כזכויות, וזכויות כעוונות.

כל החטאים שחטאנו הם כמו אותיות שציירנו בדרך שגויה, לא נכונה. כאשר אנחנו מעלים אותם לבחינת יו"ד, שהיא הנקודה ממנה אפשר ליצור את כל האותיות, הדברים עלו למקום שבו אין חטא ואין זכות, מקום הביטול המוחלט. זהו מקום האין, המקום שלמעלה מאפשרות הציורים הטובים והלא־טובים.

בפורים גם כן מתקיים אותו תהליך של עליה למקום האין וחזרה לשורש. הפעם זה היין שמעלה את הדברים למעלה מהדעת, למקום החכמה, להארת יסוד דאבא.

כך, בדיוק כפי שנכתב בתיקוני זהר, פורים ויום הכיפורים מיועדים להפיכת העינוי לעונג. זהו עינוי החטא המייסר, עינוי הנפרדות העכורה, עינוי שעתיד להפוך לעונג החזרה לשורש שאין גדול ממנו. באותו חטא מייסר, באותה נפרדות עכורה, בהם עתידים להתענג.

"דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר. נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ. בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי".

(שיר השירים ה, ד-ו)

פורים מספר סיפור רחוק כל כך, כמעט בלתי־יאמן. סיפור חזרת הדברים לשורש הוא סיפור הבריאה כולה. כל תכלית בריאת העולמות היא מלכות ה' בתחתונים, וכשהתחתונים מאפשרים לקדוש-ברוך-הוא למלוך עליהם, הרי כל הדברים חוזרים לשורשם ונעשה זיווג גדול ועליונים ששו ותחתונים עלזו עד דלא ידע בין תחתונים לעליונים.

פורים מעורר בנו געגוע עמוק למשהו שהיה לנו פעם, לפני שהיינו. ומתוך הגעגוע הזה אנו ממשיכים לפרכס בעוויתות של היות, מנסים לתפוס את הרגע החמקמק. וככל שאנו תופסים יותר, ככל שהיותנו מפרפרת, חווה את כשלונה, כך אנחנו מתרחקים מאותו רגע נכסף.

זהו, שהרצון לתפוס את המצב השורשי, הוא הוא הגורם להישארות הדברים כפי שהם. כדי להפסיק להיות, צריך להפסיק להיות. אי אפשר להמשיך בהיות, גם אם זו היות של ביקוש וחיפוש אחר השורש והמקור.

"בפסוק 'יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד' – דרשו חז"ל: אלקיהם ישן. כי בני ישראל יש להם דביקות באל אחד, ואיתא דבני ישראל סתים וגליא, וכמו כן אורייתא וקוב"ה, ע"ש בזוה"ק. ובימים ההם הי' בחי' הסתר אסתיר, ולא הי' ניכר בחי' אלקות בבני ישראל. ולכן אמר 'ישנו', שהם דביקים ביש יותר מדאי, ונרחקו מבחי' אין. והטעם, שהם מפורז ומפורד, וניטל מהם האחדות. ובאמת כך הי'. רק מרדכי הצדיק נשאר בזה האחדות, כמ"ש 'אִישׁ יְהוּדִי', יחידי הי'. וע"י אותו צדיק חזרו בנ"י להתדבק באחדות ובה' אחד, כמ"ש אסתר 'לֵךְ כְּנוֹס', כי מרדכי כינס בנ"י אל האחדות, כמ"ש 'נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם', שנתדבקו בבחי' אין למעלה מהנפשות".

(שפת אמת, פורים תרנ"ו)

"לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים".

(קהלת ז, כט)

כאשר האדם מבקש למלוך, הרי הוא מפריד את עצמו מהמהות האלוקית ובכך הוא כביכול מאפשר קיום של רבים, במקום לשקף את האחד הפשוט. גם דביקות רוחנית ורצונות רוחניים עלולים לבוא ממקום של ישות. וישות, אפילו בכלשהו, טבעה לחוש את עצמה, ובכך להפרד מהקדוש-ברוך-הוא ובוודאי שלא להרגיש אותו.

כשישראל דבקים באל אחד אך הם דבקים בהתגלות שלו, בחינת היש, דווקא אז לא ניכרת בהם בחינת האלקות. ואז ישראל והקדוש-ברוך-הוא נעלמים ואינם מתגלים. המלכות אינה ניכרת ביופיה, שהוא יופי מלכותו של הקדוש-ברוך-הוא, והקדוש-ברוך-הוא אינו מתגלה בעולמות.

"יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים". כך זה כשעם אחד דבק ביש. הוא מפוזר ומפורד בין העמים.

הפתרון למצוקת הפרוד הוא להדבק בבחינת אין, ממנה רחקנו ברבות ההשתלשלויות והפרודים. אותה הארה שמתגלה בפורים בגילוי עצום ונורא, אך לאלה הדבקים באלקים הנעלם, לא באלקים המתגלה.

ד. למעלה מחמישים אמה

"…הנה פורים הוא בחי׳ יוה״כ כי יוה״כ פירושו כמו פורים. ויוה״כ הוא תשובה ששב ממטה למעלה ובפורים ג״כ כתיב פור הוא הגורל ממטה למעלה וכן ביוה״כ על שני השעירים גורלות כו'. אך איך אפשר לעלות למעלה הלא יש עונות המבדילין ומעכבין לזה אמר לה׳ חטאת שאפי׳ החטאת כשעולה לה׳ הוא כי למעלה גם חשך לא יחשיך ששם אין חשך שהכל אחד שם. אך זה אמת שלמעלה אין חשך אך איך אפשר לעלות למעלה…"

"…ועכשיו ג״כ צ״ל כל דבר גופני בבחי׳ אחור… וממילא יהי׳ פב״פ ובפורים ג״כ ע"י שתלו אותו ואת בניו למעלה מחמשים כנודע".

(תורה אור, מגלת אסתר, עמ' 184)

אחר כל הדברים האלה עדיין יש להסביר איך עושים את זה. הארת יסוד דאבא, לאיין, פורים, דברים לשורש, הכל טוב ויפה. זה עדיין לא גורם לאדם להגיע לשלמות חוסר הידיעה בין המן למרדכי.

האדמו"ר הזקן מציע לעלות למעלה על ידי תליית המן ובניו למעלה מחמישים, "כנודע". לעומת יום הכיפורים בו צריך להשליך כל דבר גופני לבחינת אחור, בפורים יש להעלות כל דבר מעל לחמישים אמה, ולא רק דבר גופני שהוא אינו בבחינת טמא, אלא אפילו את המן ובניו, תכלית הרשע והקליפה. מעל לחמישים אמה, מבטיח האדמו"ר הזקן, המן כבר אינו המן. למעלה אין חושך.

איך תולים את המן ובניו למעלה מחמישים אמה? – "כנודע". כשלבוש המלכות משקף את המלך, הידיעה באה באופן טבעי, והתחתונים הרי הם כעליונים. כשהמלכות מתרוקנת מידיעת עצמה היא יודעת את בוראה בידיעה הגדולה ביותר – הזיווג.

אם כן, עלינו לטהר את עצמנו מהפניה כלפי חוץ, מהישות הנפרדת, מהרצונות הטהורים ושאינם טהורים, מהתשוקה למלוך ומהתשוקה להרגיש. רק כשנסכים להיות כלי לגילוי מלכותו ורק לגילוי מלכותו, אז עולים הדברים ממילא למעלה, למקום בו אין חושך, שם המן ומרדכי חד הם.

ה. נטהר ולא הרגיש – טהור

ואם עשה כל הסדר הזה בדקדוק ועדיין לא הרגיש בעונג הזיווג – עלתה בידו. שעונג הזיווג אינו העיקר אלא מעשה הכלי הוא העיקר, וזוהי כל תכלית הבריאה שיהיו הנבראים עושים עצמם כלי לגילוי מלכותו, בין אם הרגישו לאחר שעשו כלי ובין אם לא.

ומי ייתן ונזכה לעשות חולין בטהרה ולזווג עליונים בתחתונים, לפנות מלכותנו למלכותו ולהפוך עינוי לעונג, יגון לשמחה ואבל ליום טוב.