חודש: יוני 2014

ניגון הללוי-ה של חיים־מאיר

א.

לאברך עם הפצעונים האדומים שאִדְממו את פניו היו שתי פאות זהבהבות שהתנפלו על לחייו בכל צעד שעשה. הוא הלך שוב לכאן, ואחר כך הלך שוב לשם, והיה מין מרץ בתנועותיו, וגם כפיפות ששיקעה את צווארו בין שכמותיו הצעירות. הוא היה מסוג האברכים שהתאפיינו בגובה ממוצע, כלומר לא מאלה הגבוהים וגם לא מאלה הנמוכים והצפודים. ממוצע וקצת פחות מזה, יש לומר. והפצעונים האדומים שעל פניו גם הם לא היו פצעונים אדומים ממש, רק המסגרת שסובבת את הפצע, היא זו שהיתה אדומה. ואילו הפצע עצמו, ככל הנראה יש בו מן הירוק ומן הצהוב וגם צבע מעורב של מוגלה.

השטריימל שלו היה יפה במיוחד, ותהיתי על אודות תהליך העיצוב שלו.

ראיתי אותו נכנס לדלת פלדלת ערומה משלט, רק עינית פשוטה נמצאת שם כדי להביט על המצלצלים בפעמון, שלא יהיו חס וחלילה ממס־הכנסה. והוא נכנס, חיים־מאיר. כך קוראים לו, לאברך הזה. בטוח. לא יכול להיות לו שם אחר. אז הוא מצלצל, חיים־מאיר, בפעמון הוא מצלצל, והשטריימל־מאכער מביט בחשד בעינית, והוא רואה את משקפי הפלסטיק של חיים־מאיר ונרגע. הוא מזיז את הבריח, מסובב את המפתח ומניח לחיים־מאיר להתייבש לכמה רגעים מהזיעה הגהינומית של בני־ברק.

חיים־מאיר הוא אברך שמזיע. כלומר, אדם שמזיע. גם לפני שבוע, כשעוד לא היה נשוי, גם אז הוא הזיע. והזיעה מחמירה את מצב הפצעונים האדומים שעל פניו. בחדר המדרגות של השטריימל־מאכער הזיע חיים־מאיר מאוד. חדרי מדרגות לא עושים טוב לאנשים שמזיעים.

המזגן בדירה של השטריימלעך מכוון על מעלות נמוכות, כדי שכל הבחורים שמגיעים למדוד יתקררו מהר ויוכלו להתייבש לפני שהם עוזבים את הדירה. חיים־מאיר מנגב את הזיעה בטישיו לבן, ועוד אחד. השטריימל־מאכער מלכסן אליו מבט ומקמט מצח נמוך, קימוט שמוריד עוד יותר את קו השיער העבה שלו. הוא מצמצם שתי עיניים חומות נטולות ריסים ופוסק את פסוקו. אתה צריך כזה, הוא אומר לחיים־מאיר ביידיש וממהר להביא את השטריימל הכי מתאים לחיים־מאיר שממולל נקודות של טישיו לח בידיו. השטריימל־מאכער מניח את השטריימל על ראשו של חיים־מאיר שמגניב מבט אל המראה. שטריימל חום־בהיר, מלא בגוונים, א שיינע קרוין, שטריימל יפה.

חיים־מאיר מחייך אל השטריימל־מאכער את החיוך שלו ומסכים. והשטריימל־מאכער מבטיח לו שעד החתונה זה יהיה מוכן. כל זה היה לפני תשעה חודשים, אבל בגלל החיוך של חיים־מאיר אני מסתכל עליו.

יש לו חיוך מקסים. עדיין לא ראיתי אותו מחייך, אבל אני יודע שכך הוא החיוך שלו. וכשהוא מחייך יש לו שתי גומות חן, זאת שבצד ימין עמקנית יותר. והחיוך שלו אומר שיש עוד מהדברים האלה שנגמרו לי.

ב.

זמן רב אני מחפש אחר הדברים שנגמרו לי, אבל בכל פעם שאני מתקרב למצוא, מתברר לי שהתפאורה מכסה על עולם שאינני רוצה לנגוע בו, מחשש טומאת מת.

חיים־מאירים הרבה ראיתי, ואחד מאלף לא מצאתי. ואף־על־פי־כן, בכל פעם שאני מוצא חיים־מאיר אני בודק אחריו ואחרי השטריימל שלו ורץ אחריו ברחובות עד שאני מוצא אותו בקלקלתו. לפעמים בסמטה אחת הוא רואה אותי ותוהה, אבל אינני מתרגש בכלל ממנו. כי הוא אינו יודע מה יש לו, רק אני יודע. והאכזבה גדולה.

חיים־מאיר עם הפאות הזהבהבות שרוקדות על פניו מתפלל באיצקוביץ' את תפילות שחרית של שבע־ברכות שלו. בעשר וחצי הוא נכנס בריקוד לבית הכנסת, מנשק את מזוזת הפתח הלא־מטויח, את ידו הימנית הוא מניח בגארטל שמעל הקפוטה החדשה, וידו השמאלית מגפפת נרתיק של טלית ותפילין עשוי קטיפה כחולה שעליה רקום שער כמו בחומשים ובתוך השער שם. השם של חיים־מאיר.

שמות רבים עשויים להיות לו לחיים־מאיר, אך גם אם שם אחר קוראים לו, עדיין יישאר חיים־מאיר, שזה שם מהותי מאוד.

הוא ממלמל בקדחתנות, והוא נראה מבולבל מאוד, וזה בסדר. הוא נכנס למניין שהתחיל עכשיו בחדר הגדול, שם נערכים מפעם לפעם השיעורים של המגיד־שיעור הליטאי ואז אי־אפשר להתפלל.

הוא פונה לנטילת ידיים שלפני התפילה, ותוך שהוא ממלא את ספל הפלסטיק הלבן נופל הגארטל שלו על הַשִׁיך החדשות.הוא מתחיל לברך את ברכות השחר במנגינה יפה.

שלא עשני אשה. צל של חיוך מלא באהבה. ידעתי שלא טעיתי. לחיים־מאיר יש את החיוך של חיים־מאיר.

אחרי שראיתי את החיוך של חיים־מאיר נאלצתי ללכת לדרכי, ורק הספקתי להבחין בו מתעטף בטלית צחורה ויפה עם געפלאכטענע עטרה, וגם היא נפלה על הַשִׁיך החדשות.

שבוע נפלא היה באיצקוביץ' בימי השבע־ברכות של חיים־מאיר. בכל יום הוא נכנס בריקוד לבית הכנסת, נישק את המזוזה, הניח בחדר הגדול את נרתיק התפילין עם השער של החומשים והשם, פנה לכיור לנטילת ידיים, הגארטל נפל על הַשִׁיך החדשות, ברכות השחר, טלית חדשה עם געפלאכטענע, חיים־מאיר מתעטף במין ניגון שמח בקול בריטון, הטלית נופלת גם היא על הַשִׁיך, חיים־מאיר מתפלל בניגון מופלא ובנענועים גדולים ושמחים, ובית הכנסת המשמים של איצקוביץ' לבש חג.

ובכל יום, באמצע התפילה, כשהגיע חיים־מאיר לפסוקי דזמרה, היו נושרים להם מכנסיו של חיים־מאיר מתחת לברכיו אל סוף רגליו, ושרוכי המכנסיים היו מנשקים את קרסוליו, והוא כלל לא שם לב לבגדיו שהלכו להם כל אחד למקום אחר. כך היה עומד חיים־מאיר בשחרית של שבע־ברכות, טליתו היפה נשרכת על הרצפה השחורה מלכלוך, שרוכי מכנסיו פרומים להם סתם כך סמוך לקרסוליו העטופים בלבן בוהק, תפילין של ראש על ראשו המגולח, תפילין של יד מתחת לקפוטה, ידיו פרושות למעלה, והוא שר בניגון מתוק את פסוקי התפילה.

לא במניין אחד התפלל חיים־מאיר. היה מתחיל את תפילתו בחדר הגדול, עד שסיים קרבנות בא החזן לברכו, עבר חיים־מאיר לחדר השמאלי. כשהגיעו בחדר השמאלי לברכו, חיים־מאיר שר את הניגון שלו להללוי-ה. שלושה מניינים זכו להתפלל עם חיים־מאיר, ואף לא אחד מהם הכיר בְּנִסּוֹ. רק אני, שידעתי את עניינו, שמחתי מאוד שהגיע לעיר והתחלתי לקוות גם באשר לאותם דברים שהיו לי ונכחדו.

ביום אחד סיים חיים־מאיר את אותן תפילות שחרית מופלאות של שבע־ברכות, ואני המתנתי לאותו זמן שיבוא ואז אראה מה לעשות בעניין אותם הדברים. ידעתי שהזמן יגיע. תמיד הוא מגיע בסוף.

ג.

בבני־ברק של אותם ימים היתה תקווה שֶׁחָיתה בלב האנשים, ואף אחד – חוץ ממני – לא ידע כי חיים־מאיר הוא זה שעורר אותה לשוב לעיר העצובה. ברחובות נראו יותר אנשים, שמחה היתה על מצחם של הליטאים, שמחה שלא עזבה אותם אפילו כשקראו עי"ן של קריאת שמע בדקדוק. חסידים החלו מנגנים פסוקי דזמרה בניגון נעים במיוחד שהחליף את המקצב העצבני שהעכיר את אוויר בית הכנסת, אברכים בכוללים חשובים התחילו ללמוד תורה לשמה, ופקידות במחלקת הנחה בארנונה של העירייה חייכו מספר פעמים לנשים העייפות שאחזו בתינוק מיוזע בידיים כושלות.

בני־ברק היתה ערה יותר מתמיד. דריכות מוזרה נכנסה בה וליבתה את תשוקת כולם. הגעגוע שרף בלילות, אהבה משכה את הלבבות, ומין תחושה מאיימת של בכי היתה תלויה בגרון, ואיש לא ידע מה עתיד לקרות.

יום אחד ראיתי לרגע את חיים־מאיר. הוא צעד ברחוב רש"י לכיוון חזון־אי"ש, ניכר היה עליו שלא ראה את הדמעות שעמדו פתאום בעיני האנשים. גם הם כלל לא הבחינו בו, היו עסוקים בדמעתם. לא ידעתי להיכן הוא הלך, והתחלתי ללכת אחריו. לאחר שהגיע חיים־מאיר לחזון־אי"ש, הוא נעלם בפתח של בניין סדוק. המתנתי עשר דקות, אך חיים־מאיר היה עסוק באותם עניינים מיוחדים המעסיקים חיים־מאירים, וידעתי שאותם עניינים עלולים להתמשך על פני זמן רב מאוד ואפילו שתיים ושלוש שעות. הלכתי משם.

מדי פעם הייתי רואה אותו בשחרית של שבת, מתפלל באותו ניגון מתוק שטיהר את איצקוביץ', אלא שכבר היו בו, בניגון, כתמים של עצבות. לא עצבות ממש. כאב, יש לומר. ועדיין היה הניגון מושך אותי, והייתי הולך אחריו ממניין למניין ונשארתי בבית הכנסת עד שחיים־מאיר סיים את תפילתו.

עם הזמן פחות הבחנתי בו, וכשראיתי אותו כבר היו משקפי הפלסטיק שלו מלוכלכים מאוד, ובתפילות כמעט שלא נשרכה טליתו על שוקיו הלבנים, וגם שרוכי מכנסיו היו מהודקים למדי, אבל הניגון עדיין נשאר עמו. ניגון של הללוי-ה של חיים־מאיר. ועכשיו היו בו מלבד כתמים של עצבות גם יושן וזקנה צעירה וגם תקווה מוזרה, ובחלק מן הפעמים נלווה לניגון גם צלילים של מישהו אחר שאינו חיים־מאיר כלל וכלל. תהיתי מיהו אותו אדם שהעז לשלוח יד בניגון של חיים־מאיר.

לאחר שעברו הימים גם העיר שקטה והאנשים חזרו לעסקיהם. השמחה עזבה את הליטאים ועי"ן של קריאת שמע שלהם היתה מדכדכת מנשוא, החסידים שכחו את ניגונם וחזרו למקצב העצבני של פסוקי דזמרה, אברכים בכוללים חשובים עשו תורתם קרדום לחפור בה, והפקידות במחלקת הנחה בארנונה של העירייה עשו הכל לעצבן את הנשים העייפות.

החום היה כבד מנשוא באותם ימים, והעצב היה קשוח מאוד כשחזר לעיר. האנשים קיבלו אותו כדרך שמקבלים פניו של מכר ותיק, ולא היתה כל הפתעה על פניהם כשראו אותו נכנס לבתי הכנסיות ומלכלך את הרצפה.

רק אני שמרתי את כל האהבה והגעגוע והשמחה והניגונים. בביתי שמרתי אותם, במיכלים גדולים מיוחדים. ניגונים רבים הצלחתי להציל מאותה תקופה, וגם געגועים רבים שנשרו ממצחם של האנשים הצלחתי לתפוס, במיוחד בשעת פסוקי דזמרה של אותם ימים. ועכשיו הייתי אוסף את הכל ושם כל ניגון וניגון במקום המיועד לו, כל געגוע וגעגוע במקום הצריך לו, וכל אהבה ואהבה הייתי מחבר להיכן שחיברתי. והשמחה הייתה ממלאת אותי בעצב בלתי־מוסבר, ולא ידעתי מה יעשה בכל זה ומה יהיה בסוף כל העניין.

ד.

לילה אחד הגיע חיים־מאיר להתפלל בבית הכנסת שלנו, ואותו לילה חג היה, ליל סדר של פסח. וחיים־מאיר ניגן את ההלל בניגון שלו, ניגון הללוי-ה של חיים־מאיר. באותה תפילה לא ידעתי את נפשי, וכל אותם געגועים ואהבות וניגונים ושמחות עלו בי ודרשו את תיקונם. וחיים־מאיר היה ממשיך בניגון שלו, וגם כל המתפללים ניגנו את הניגון שלהם, ואותה תפילה היו אומרים עליה לאחר שנים: תפילת חג שניגנו בה אז את הניגון ההוא של אותו אברך. השטריימל של חיים־מאיר היה יפה במיוחד באותו יום, וידעתי כי השטריימל־מאכער עשה את מלאכתו באמונה.

לאחר התפילה נשארנו בבית הכנסת, חיים־מאיר ואני. הוא למד בספר, קדושת לוי. אינני יודע אם חיים־מאיר עיין בקדושת לוי, אבל גם אם עיין בספר אחר, עדיין בקדושת לוי עיין.

כל אותן דקות שהיינו חיים־מאיר ואני בבית הכנסת, ידעתי שעלי לדבר עמו בעניין הניגון של הללוי-ה ובעניין שאר הדברים שאספתי בזמן שהאהבה חיתה בעיר. והוא היה רכון על קדושת לוי, ולא ידעתי איך אדבר אתו. וכלל אחד יש לי, שאינני ניגש לחיים־מאירים, אלא הם ניגשים אלי. ורציתי מאוד לוותר על הכלל הזה, אלא שלא הצלחתי.

לאחר מכן שאל אותי חיים־מאיר אם יש לי מצות מצווה, ולא היו לי. ומאוד רציתי באותה שעה שיהיו לי מצות מצווה להביא לו, אבל מה יכולתי לעשות ואין לי. ואז חיים־מאיר הלך מבית הכנסת לחגוג את ליל הסדר אצל חמיו, ואחר־כך כשהגיעה השעה לקרוא את ההלל שר חיים־מאיר את ההלל בניגון שלו, אלא שאין בי את הכח לראותו שר את ניגון הללוי-ה שלו בהלל של ליל הסדר, ולכן הסרתי אותו ממחשבתי.

מאז אותו לילה קדוש כמעט שלא ראיתי אותו, ופעם אחת הלך ברחוב רבי־עקיבא עם שני אברכים שראשם היה שמוט לצד במחווה של חסידות, ואחר־כך שמעתי שחיים־מאיר הלך לאותם חברים שלו שעשו להם חבורה, ונזכרתי בניגון של אותה שבת בבית הכנסת, ניגון שהיו בו יושן וזקנה צעירה, תקווה מוזרה וגם צלילים שאינם של חיים־מאיר כלל.

עדיין אני אוסף בביתי כל אותם ניגונים וגעגועים ואהבות ושמחות שהיו באותם ימים שֶׁחָיתה העיר מניגון הללוי-ה של חיים־מאיר, ושם אותם במיכלים גדולים מיוחדים.

אולי יבוא יום אחד חיים־מאיר ואסביר לו את העניין, וגם אספר לו על אותם דברים שהיו לי ונכחדו. ואז נסדר יחד כל ניגון וניגון במקום המיועד לו, וכל געגוע וגעגוע במקום הצריך לו, וכל אהבה ואהבה נחבר להיכן שנחבר, ואת השמחות נוציא אל הרחוב ונרקוד עמן. יבואו החסידים וגם הליטאים ואברכי הכולל ופקידות מחלקת הנחה בארנונה של העירייה. וכולם יזכרו את אותו היום ויאמרו עליו לאחר שנים: יום שרקדה בו בני־ברק ניגון הללוי-ה של חיים־מאיר.

גווילים נשרפים ואותיות פורחות באוויר

הוא התקשר אלי, דיבר ברהיטות נבוכה. מדבר משה פרידמן (שם אילוסטרציה), אמר. ביקשתי ממנו לחזור שנית על השם שכבר כמה שנים לא שמעתי, אבל הזכרונות הלמו בי, והוא לא היה צריך לומר מילה, כי אני ידעתי הכל. אבל הוא התעקש לדבר, והוא סיפר שיש משהו שמטריד אותו והוא היה רוצה לדבר אתי עליו.
זה היה בישיבה קטנה, באחת התקופות שעברו עלי בימים המטורפים השכוחים ההם. היינו חברים. למדנו יחד בחברותא ונוצר בינינו קשר עמוק יותר. הוא היה, מטבע הדברים, החזק יותר מבחינה דתית, והוא למד בהתמדה, התפלל בדבקות ילדית ולא אכל אף פעם בורקסים ורוגאלאך שהיו עלולים לגשם את קדושתו הבתולית. באותה תקופה הוא גם החליף את נעלי הספורט המגושמות שלו (ניו־באלאנס שחורות) בנעליים אלגנטיות.
אני הייתי ספקן גם אז, בגיל 15. אבל לספק יש גם צד שכן ולא רק צד שלא, אז הייתי מקשיב בקשב רב לחבר שלי. הייתי מקשיב ושומע ותוהה אם אוכל אי־פעם להיות כמוהו, להיות תמים ויודע־כל ומאמין באמיתות אבסולוטיות ומקשיב בשמועס'ן ולא אוכל בורקסים. רציתי מאוד ללמוד כל הזמן, או לפחות להיות מסוגל לרצות את זה, להתפלל בדבקות, להרגיש שאבעס, להשתוקק לה', לא ללכת אחרי התאוות (שלא היו לי בכלל), לחיות את הכל כמו בציור שהמשגיח צייר לנו בכל יום חמישי בשש בערב, בשמוע'ס לקראת שבת המתקרבת.
הוא סיפר לנו על ההרגשות הקסומות שאפשר להרגיש בשבת, על הרוגאלאך והבורקסים שמגשמים את האדם ואם הוא נהיה חומרי הוא כבר לא יכול להרגיש רוחניות, על התפילות, על הלימוד, על חמש־שעות לימוד בשובבי"ם שמטהרות את הנפש מכל הפגמים.
לא ידעתי אילו פגמים יש לי, ולאחר זמן התברר שאכן לא היו לי כאלה, לא ידעתי גם למה הבורקסים מסוכנים כל כך ומה אפשר להרגיש בשבת. ניסיתי כל שבת לעצום את העיניים ב'נשמת' כמו כל החברים, אבל לא הצלחתי להרגיש את מה שכולם שידרו. כשהייתי פותח את העיניים מעט כדי להציץ, הייתי מגלה את כולם במין דבקות מסתורית, במין עונג שאין לי שום תפיסה בו, ואף פעם לא הצלחתי לעשות את זה.
והחבר שלי הצליח. ואני רציתי גם.
בסך הכל הייתי ילד טוב מאוד, ילד אינטליגנט שבלע את כל הספרים שהיו בספריה, בערך עשרה עד חמישה־עשר ספרים לשבוע, והגעתי לישיבה וגיליתי שאני לא מבין כלום וכנראה שמשהו לא בסדר אתי, והדעות שלי מוזרות וכל מיני דברים כאלה.
בכל מקרה, החבר שלי הצליח, אמנם לאחר מאמצים, שכן בתחילה היו לו נעלי ספורט מגושמות ורק אחר־כך הוא נעשה 'עויבד'. זיך נעמען היו קוראים לזה בישיבה. לקח את עצמו בידיים.
כתבתי אז את סיפורי הביכורים שלי, אם לא נחשב את הסיפור שכתבתי בגיל שמונה על הילדים בכנסייה האתיופית בירושלים ואת השירים הפוליטיים (צד ימין בדרך־כלל) שכתבתי כשאחי התארס.
היה לי סיפור אחד מסוגת המתח שעסק בסוכני שב"כ, צעירה אחת יוצאת בשאלה שלבשה מכנסי ג'ינס ועישנה ווג מנטה, ועוד כמה דמויות סטריאוטיפיות מהסוג הזה, והוא תוכנן להתפרש על כ־300 עמודים. היה לי עוד סיפור רומנטי, שגיבורתו היתה נסיכה דנית צעירה ויפה שהתאהבה בקצין נאצי בתקופת הכיבוש.
הייתי תמים מאוד, ולא היו לי כל כוונות לא טהורות בכתיבה שלי, לא הרגשתי שום יצר בתוכי. היו רק חלומות על אהבה גדולה ויפה שבוערת בי וראיתי את הכל כמו יצירת אמנות.
הסיפורים רכשו להם אהדה רבה, והם עברו בצורה מחתרתית למדי בשיעורי 'בקיאות' אחר־הצהריים. הייתי כותב תוך כדי השיעור ומעביר את הדפים לשולחנות הסמוכים. אני זוכר עד היום את מאטעס (מתתיהו), שלמרות שהיה עויבד מן השורה הראשונה, הזיל דמעה בשיעור בקיאות כשקרא את סופו הטראגי של הסיפור על הנסיכה. היא ראתה את אהובה, הקצין הנאצי החתיך, נהרג מול עיניה בגרם המדרגות שבטירה היפה.
יום אחד ראה המגיד־שיעור את המתחולל מתחת לאפו והחרים את הסיפורים. מאוד חששתי שיגלה על מה אני כותב, ולבסוף הצלחתי להוציא את היקרים לי מתחת ידיו. לאחר שנים סיפר לי אחיו שהוא מאוד נהנה מהכתיבה.
את הסיפורים אחסנתי בקלסר פשוט צבוע בשחור-לבן, מהסוג ששימש את האחרים לחידושי התורה ולסיכום השיעורים. הקלסר היה מונח בתא האישי שלי, אבל הבחורים משיעור ג' לא היססו לקחת את הקלסר מהתא שלי כדי לקרוא בסיפורים. אני חששתי לפרטיותי והתקנתי מנעול פשוט על הקלסר. באותו היום הוא "נפרץ", כלומר, שני חורים מכוערים נשארו בקלסר למזכרת עוון.
משה, החברותא שלי, היה מדבר אתי על נושאים שונים הזקוקים לתיקון ועל כל הדברים שנוכל לעשות כדי להתקדם בעבודת ה'. יום אחד הצליח משה לשכנע אותי להביא לו את הסיפורים, במין מחווה של הקרבה, הקרבת הדברים הגשמיים לטובת הרוחניות. הוא הסביר לי כי הסיפורים עוסקים בנושאים שאינם ראויים לעובד ה' להתעסק בהם, וכדאי שאמשוך את ידיי מיצירות מן הסוג הזה.
הבאתי לו.
עבר זמן, ועלה בי החשק לראות שוב באהוביי, הסיפורים שלי. התברר לי שמשה שרף אותם.
לא כעסתי עליו, לפחות כך אני זוכר. נכנסתי למין הלם, הלם ספרותי. היה לי עצוב שהסיפורים היפים שלי הלכו כך לעזאזל.
כמה שנים לאחר שריפת הסיפורים לא יכולתי לכתוב. האובדן שחוויתי היה גדול מדי מכדי שאסכים לחוותו שוב. היתה בי חומה גבוהה, עשויה מאבנים שחורות, ובכל פעם שהיתה מתחילה ההשראה ידעתי שזה לא יוכל לקרות. משהו יעצור בי לפני שהדברים ילבשו מילים.
רק אחרי כמה שנים והרבה נסיונות ומאבקים הצלחתי להתחיל לכתוב שוב. ואז הכל הפך להיות ציני וכואב יותר, והסיפורים לבשו אופי עז ודומע, והכל היה מבולבל, והשירים עסקו בשאלות קיומיות שהכאיבו לי יותר ויותר.
ומשה פרידמן מזמן כבר לא היה חבר שלי. הוא היה בצד השני. אני הייתי זאב בודד, מישהו שכופר בכל הנחות היסוד ולא יודע כוחה של מוסכמה, והוא כבר פרח ועלה והרגיש כל כך הרבה שבתות עד שלא אוכל להשיג אותו גם אם פעם אצליח להיות כמותו.
ועכשיו הוא התקשר. אז אני ידעתי, למרות שהכל היה נראה לי רחוק כל־כך. הוא אמר לי שהוא לא מבין מה הוא חשב לעצמו, איך הוא יכול לקחת יצירה של מישהו ולשרוף אותה, הוא מלקה את עצמו תדיר על המעשה הזה והוא לא אזר אומץ להתקשר עד עכשיו. הוא היה נסער ונרגש, והתום שבו הוא דיבר היה כל־כך מופלא, ולרגע חששתי שארצה שוב להיות כמותו. משה ביקש לשלם לי תשלום כלשהו על הסיפורים שהוא איבד לי.
היינו ילדים, אמרתי לו. היינו ילדים פותים וראינו הכל בשחור-לבן, ולא כעסתי עליך מעולם על ששרפת את הסיפורים. אני השתכנעתי לתת לך אותם, אמרתי. זו הבעיה שלי. סיפרתי לו שכמה שנים לא יכולתי לכתוב דבר, והוא הצטער כל־כך. אבל זו לא הבעיה שלך, אמרתי לו. היינו ילדים וזה היה מזמן, ואין בי שום כעס וגם לא כאב כשאני נזכר בסיפור הזה. היום הוא מעורר בי רק שעשוע. זה עשה אותי למה שאני, יחד עם עוד הרבה דברים, טובים ורעים, שיצרו את מי שאני. אני לא מתחרט עליהם, אני רק מביט בכל זה במין תימהון, ואיני יודע מי יהיה בסוף האדם הזה שייווצר מכל אלה הדברים.
אבל יעקב, אני רוצה לשלם לך, אמר לי משה, בתחנונים.
שילמת לי, אמרתי לו. שילמת לי כשהתקשרת וביקשת מחילה על מעשה שהיה לפני שנים רבות, כששמעתי בקולך את הצער שיש לך על מעשה רחוק כל־כך. שילמת לי כשזכיתי לפגוש את התום הזה, לצפות בו ולהתענג ממנו. זה כל־כך מיוחד, מה שהרגשתי בשיחת הטלפון הזו.
שילמת לי, משה.