גווילים נשרפים ואותיות פורחות באוויר

הוא התקשר אלי, דיבר ברהיטות נבוכה. מדבר משה פרידמן (שם אילוסטרציה), אמר. ביקשתי ממנו לחזור שנית על השם שכבר כמה שנים לא שמעתי, אבל הזכרונות הלמו בי, והוא לא היה צריך לומר מילה, כי אני ידעתי הכל. אבל הוא התעקש לדבר, והוא סיפר שיש משהו שמטריד אותו והוא היה רוצה לדבר אתי עליו.
זה היה בישיבה קטנה, באחת התקופות שעברו עלי בימים המטורפים השכוחים ההם. היינו חברים. למדנו יחד בחברותא ונוצר בינינו קשר עמוק יותר. הוא היה, מטבע הדברים, החזק יותר מבחינה דתית, והוא למד בהתמדה, התפלל בדבקות ילדית ולא אכל אף פעם בורקסים ורוגאלאך שהיו עלולים לגשם את קדושתו הבתולית. באותה תקופה הוא גם החליף את נעלי הספורט המגושמות שלו (ניו־באלאנס שחורות) בנעליים אלגנטיות.
אני הייתי ספקן גם אז, בגיל 15. אבל לספק יש גם צד שכן ולא רק צד שלא, אז הייתי מקשיב בקשב רב לחבר שלי. הייתי מקשיב ושומע ותוהה אם אוכל אי־פעם להיות כמוהו, להיות תמים ויודע־כל ומאמין באמיתות אבסולוטיות ומקשיב בשמועס'ן ולא אוכל בורקסים. רציתי מאוד ללמוד כל הזמן, או לפחות להיות מסוגל לרצות את זה, להתפלל בדבקות, להרגיש שאבעס, להשתוקק לה', לא ללכת אחרי התאוות (שלא היו לי בכלל), לחיות את הכל כמו בציור שהמשגיח צייר לנו בכל יום חמישי בשש בערב, בשמוע'ס לקראת שבת המתקרבת.
הוא סיפר לנו על ההרגשות הקסומות שאפשר להרגיש בשבת, על הרוגאלאך והבורקסים שמגשמים את האדם ואם הוא נהיה חומרי הוא כבר לא יכול להרגיש רוחניות, על התפילות, על הלימוד, על חמש־שעות לימוד בשובבי"ם שמטהרות את הנפש מכל הפגמים.
לא ידעתי אילו פגמים יש לי, ולאחר זמן התברר שאכן לא היו לי כאלה, לא ידעתי גם למה הבורקסים מסוכנים כל כך ומה אפשר להרגיש בשבת. ניסיתי כל שבת לעצום את העיניים ב'נשמת' כמו כל החברים, אבל לא הצלחתי להרגיש את מה שכולם שידרו. כשהייתי פותח את העיניים מעט כדי להציץ, הייתי מגלה את כולם במין דבקות מסתורית, במין עונג שאין לי שום תפיסה בו, ואף פעם לא הצלחתי לעשות את זה.
והחבר שלי הצליח. ואני רציתי גם.
בסך הכל הייתי ילד טוב מאוד, ילד אינטליגנט שבלע את כל הספרים שהיו בספריה, בערך עשרה עד חמישה־עשר ספרים לשבוע, והגעתי לישיבה וגיליתי שאני לא מבין כלום וכנראה שמשהו לא בסדר אתי, והדעות שלי מוזרות וכל מיני דברים כאלה.
בכל מקרה, החבר שלי הצליח, אמנם לאחר מאמצים, שכן בתחילה היו לו נעלי ספורט מגושמות ורק אחר־כך הוא נעשה 'עויבד'. זיך נעמען היו קוראים לזה בישיבה. לקח את עצמו בידיים.
כתבתי אז את סיפורי הביכורים שלי, אם לא נחשב את הסיפור שכתבתי בגיל שמונה על הילדים בכנסייה האתיופית בירושלים ואת השירים הפוליטיים (צד ימין בדרך־כלל) שכתבתי כשאחי התארס.
היה לי סיפור אחד מסוגת המתח שעסק בסוכני שב"כ, צעירה אחת יוצאת בשאלה שלבשה מכנסי ג'ינס ועישנה ווג מנטה, ועוד כמה דמויות סטריאוטיפיות מהסוג הזה, והוא תוכנן להתפרש על כ־300 עמודים. היה לי עוד סיפור רומנטי, שגיבורתו היתה נסיכה דנית צעירה ויפה שהתאהבה בקצין נאצי בתקופת הכיבוש.
הייתי תמים מאוד, ולא היו לי כל כוונות לא טהורות בכתיבה שלי, לא הרגשתי שום יצר בתוכי. היו רק חלומות על אהבה גדולה ויפה שבוערת בי וראיתי את הכל כמו יצירת אמנות.
הסיפורים רכשו להם אהדה רבה, והם עברו בצורה מחתרתית למדי בשיעורי 'בקיאות' אחר־הצהריים. הייתי כותב תוך כדי השיעור ומעביר את הדפים לשולחנות הסמוכים. אני זוכר עד היום את מאטעס (מתתיהו), שלמרות שהיה עויבד מן השורה הראשונה, הזיל דמעה בשיעור בקיאות כשקרא את סופו הטראגי של הסיפור על הנסיכה. היא ראתה את אהובה, הקצין הנאצי החתיך, נהרג מול עיניה בגרם המדרגות שבטירה היפה.
יום אחד ראה המגיד־שיעור את המתחולל מתחת לאפו והחרים את הסיפורים. מאוד חששתי שיגלה על מה אני כותב, ולבסוף הצלחתי להוציא את היקרים לי מתחת ידיו. לאחר שנים סיפר לי אחיו שהוא מאוד נהנה מהכתיבה.
את הסיפורים אחסנתי בקלסר פשוט צבוע בשחור-לבן, מהסוג ששימש את האחרים לחידושי התורה ולסיכום השיעורים. הקלסר היה מונח בתא האישי שלי, אבל הבחורים משיעור ג' לא היססו לקחת את הקלסר מהתא שלי כדי לקרוא בסיפורים. אני חששתי לפרטיותי והתקנתי מנעול פשוט על הקלסר. באותו היום הוא "נפרץ", כלומר, שני חורים מכוערים נשארו בקלסר למזכרת עוון.
משה, החברותא שלי, היה מדבר אתי על נושאים שונים הזקוקים לתיקון ועל כל הדברים שנוכל לעשות כדי להתקדם בעבודת ה'. יום אחד הצליח משה לשכנע אותי להביא לו את הסיפורים, במין מחווה של הקרבה, הקרבת הדברים הגשמיים לטובת הרוחניות. הוא הסביר לי כי הסיפורים עוסקים בנושאים שאינם ראויים לעובד ה' להתעסק בהם, וכדאי שאמשוך את ידיי מיצירות מן הסוג הזה.
הבאתי לו.
עבר זמן, ועלה בי החשק לראות שוב באהוביי, הסיפורים שלי. התברר לי שמשה שרף אותם.
לא כעסתי עליו, לפחות כך אני זוכר. נכנסתי למין הלם, הלם ספרותי. היה לי עצוב שהסיפורים היפים שלי הלכו כך לעזאזל.
כמה שנים לאחר שריפת הסיפורים לא יכולתי לכתוב. האובדן שחוויתי היה גדול מדי מכדי שאסכים לחוותו שוב. היתה בי חומה גבוהה, עשויה מאבנים שחורות, ובכל פעם שהיתה מתחילה ההשראה ידעתי שזה לא יוכל לקרות. משהו יעצור בי לפני שהדברים ילבשו מילים.
רק אחרי כמה שנים והרבה נסיונות ומאבקים הצלחתי להתחיל לכתוב שוב. ואז הכל הפך להיות ציני וכואב יותר, והסיפורים לבשו אופי עז ודומע, והכל היה מבולבל, והשירים עסקו בשאלות קיומיות שהכאיבו לי יותר ויותר.
ומשה פרידמן מזמן כבר לא היה חבר שלי. הוא היה בצד השני. אני הייתי זאב בודד, מישהו שכופר בכל הנחות היסוד ולא יודע כוחה של מוסכמה, והוא כבר פרח ועלה והרגיש כל כך הרבה שבתות עד שלא אוכל להשיג אותו גם אם פעם אצליח להיות כמותו.
ועכשיו הוא התקשר. אז אני ידעתי, למרות שהכל היה נראה לי רחוק כל־כך. הוא אמר לי שהוא לא מבין מה הוא חשב לעצמו, איך הוא יכול לקחת יצירה של מישהו ולשרוף אותה, הוא מלקה את עצמו תדיר על המעשה הזה והוא לא אזר אומץ להתקשר עד עכשיו. הוא היה נסער ונרגש, והתום שבו הוא דיבר היה כל־כך מופלא, ולרגע חששתי שארצה שוב להיות כמותו. משה ביקש לשלם לי תשלום כלשהו על הסיפורים שהוא איבד לי.
היינו ילדים, אמרתי לו. היינו ילדים פותים וראינו הכל בשחור-לבן, ולא כעסתי עליך מעולם על ששרפת את הסיפורים. אני השתכנעתי לתת לך אותם, אמרתי. זו הבעיה שלי. סיפרתי לו שכמה שנים לא יכולתי לכתוב דבר, והוא הצטער כל־כך. אבל זו לא הבעיה שלך, אמרתי לו. היינו ילדים וזה היה מזמן, ואין בי שום כעס וגם לא כאב כשאני נזכר בסיפור הזה. היום הוא מעורר בי רק שעשוע. זה עשה אותי למה שאני, יחד עם עוד הרבה דברים, טובים ורעים, שיצרו את מי שאני. אני לא מתחרט עליהם, אני רק מביט בכל זה במין תימהון, ואיני יודע מי יהיה בסוף האדם הזה שייווצר מכל אלה הדברים.
אבל יעקב, אני רוצה לשלם לך, אמר לי משה, בתחנונים.
שילמת לי, אמרתי לו. שילמת לי כשהתקשרת וביקשת מחילה על מעשה שהיה לפני שנים רבות, כששמעתי בקולך את הצער שיש לך על מעשה רחוק כל־כך. שילמת לי כשזכיתי לפגוש את התום הזה, לצפות בו ולהתענג ממנו. זה כל־כך מיוחד, מה שהרגשתי בשיחת הטלפון הזו.
שילמת לי, משה.

9 תגובות

  1. פוסט מדהים.
    כמה הערות ושאלות.
    א. היה מותר לאכול בורקס ורגלע ביום חמישי בזיץ.
    ב. השמיעס היה בשש ורבע. ומעניין שאתה זוכר את השמיעסים של המשגיח יותר מאשר את השמעיסים של ה"יושבים" בימי חמישי בלילה.
    ג. משה הסכים שתפרסם את הסיפור?

    אהבתי

    1. תודה רבה דוד.
      א. צדקת ממני, אכן היה מותר לאכול בורקס ורוגאלע בזיץ של יום חמישי. אני אפילו זוכר את החלוקה הנחפזת שהיתה נעשית בין החברים, חלוקה שמטרתה להבטיח לכולם לפחות רוגאלע אחד ובורקס אחד.
      ב. תודה שהערת את תשומת לבי, לא זכרתי את השעה המדויקת. אני באמת זוכר יותר את השמועס'ן של המשגיח. ה"יושבים" לא השאירו את אותו רושם עמוק עלי, אבל הם ראויים ללא כל ספק לפוסט נפרד.
      ג. לא ראיתי צורך לבקש ממשה אישור לפרסום הסיפור. טשטשתי את שמו, והסיפור, רובו ככולו, אינו מתמקד במשה.

      אהבתי

      1. אתה כותב מקסים. והסיפור הזה נוגע כל כך.
        [עכשיו מצאתי את הבלוג שלך ואני עוד באמצע לקרוא, אבל הייתי חייבת להגיב]

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s