חודש: נובמבר 2014

בחור אחד מוזר על ספסל

בשכונה שלי יש בחור אחד מוזר, בשנות הארבעים המוקדמות. עיניו מפלבלות תמיד ופוזלות לצדדים במין מבט ספק אומלל, ספק חורש רע. הוא מדבר במקווה עם כולם על נייעס. הרבי נסע לכנס החינוך, ועסקן פלוני דווקא לא הגיע, מה שיצר בעיה מול אדמו"ר אחר. הוא יושב ברחוב שעות ארוכות, הוא רבוץ על ספסל, וכרסו עצובה יתר על המידה. אולי הוא ספסל בעצמו. משהו בריח העצב שלו טרי ועבש, כריח נוזלי גוף חמוצים. אם תתקרב תוכל לראות צלליות משתקפות בריחו החריף של העצב, והצלליות מתות ורוקדות.

כמה פעמים עברנו על פניו, אני ולאה. אנו מדדים בפסיעות מעוכבות של ליל שבת, מותשים מאכילה ושתיה יתרה, אלימלך רץ בעליזות עייפה, דורס את האספלט. הרחוב רדוף ילדים וזוגות צעירים שחוזרים מסעודת שבת אצל ההורים. והוא, הוא ישוב על ספסל תחנת האוטובוס, עיניו משוטטות הרחק באופן קרוב מדי. אולי נארח אותו לסעודת שבת? אמרתי ללאה. מסכן, היא אומרת לי, ואנחנו מהנהנים ברחמים מעוררי סיפוק עצמי של שבעים. לרחם זה טוב. זה עוזר להתמודד עם עצבות דוקרת וצריבות אשמה.

תמיד הוא מבלה ארוכות במקווה. הוא פושט את בגדיו באיטיות שקשה להתחרות בה. בין בגד לבגד הוא מתיר לעיניו להתנמנם באותה שוטטות רחוב שלעולם אין לה סוף. אין לאן למהר.

שעה, ושעתיים.

תחושה לא נוחה מקמטת את גבי. אני ממהר להעלם מעיניו ופיקת גרוני מחוללת בניכור. והניכור מתכתב עם אותם רחמים ארורים של ליל שבת, מאיים להטביע אותם בחשד ובתמהון.

מה הוא עושה במקווה? על מי הוא מסתכל? על מה? אולי יאוש הוא שמושך את תנועותיו, מעוות אותן בהילוך איטי. הוא מרחף בחלל ריק, עמוס סלעי ירח מחוספסים, נוגע ולא נוגע. ידיים ורגליים מנופפות בקהות כמו בתוך מים. חי בתוך יקום משלו, יקום מתנגש עם יקומֵי אחרים רצופי תזזיות משוּפּוֹת, מסוגננות.

אולי יאוש הוא שמנפח את עיניו שחיים יָבְשו בהם לפני עידן. אולי עצבות היא שמשוטטת בעינו המחפשות זיז לאחוז בו, כמו הקשיש המביט מהמרפסת על המכוניות ברחוב הסמוך, מביט וסופר וצוהל ויָבֵש.

אולי הוא איש מסוכן. ועיניו מביטות עמוק אל גופי, מקלפות אותו מעורו, מפשירות את הקרח הנורא, צולות את הבשר במרכזו, בטמפרטורה המדויקת. החום רודף את גופי, ושיניים נוגסות בגופי, לועסות בתאווה, מגירות עסיס פראי קדמון ואדום דם, וסחוסים נשברים תחת להט שפתיים, ועצמות פריכות מחריקות בין קלשוני הפה. בשר טרי ורוטט, טרוף רוחות, צרוב מבטי עיניים מפלבלות, מפצחות בגרגור את חֲלָבַי. אז, הוא ישקע במבט אחד ארוך, וינמנם על הספסל, עינו השמאלית זולגת אל מחוץ למסגרת.

נראה לי שהוא מסתכל עלי.

נראה לי שהוא מסתכל עלי.

יום אחד, באיזה דוקו נשכח, פגש חרדי לשעבר את אלה שטרפו את בשרו. והוא מדבר אתם, והם מצטדקים לפניו. עיניים איומות מרצדות באי נוחות.
הנה הבחור מהשכונה שלי. הנה פניו השעירות ממלאות את המסך. והוא מבטיח. באמת מבטיח. עינו השמאלית זולגת אל העץ המצטנף מאחורי צלי גופו המבותר של הבחור. עודו מדמם. חוטים וקרעי סחוס מוצלפים על העשב.

בליל שבת הספסל עודנו מחזיק את גופו הרבוץ של האיש שעיניו משוטטות. לאה ואני מדדים ומביטים בעצבות ברירי מבטיו הנוטפים על אבני המדרכה, נקרשים בדרכם הנצחית אל המַטָּה. רחמי השבעים הותירו אותנו עם שביעות הרצון, ורחמים גדולים על צער העולם שוכבים בפינות הלב, גוססים מרעב. נפשות מתות, עיניהן זולגות, ומעיהן נשפכות החוצה, תוכָן נגלל בחוצות ומזדווג עם רפש האשפה.

מה עצוב יאושו, מה נוראה קהותו, כמה מעורטלות רגליו ההפוכות, לואטות באיטיות משוגעת, וזיז אין לי עבורו.

הנקודֶה. איור: נעה קלנר

הנקוּדֶה

פורסם בעיתון כביש אחד, גיליון 4, כסליו תשע"ה, דצמבר 2014.

רציתי לספר לו שטוב לי עכשיו ובחיים לא אחזור לשם וזה נראה לי כמו זכרון רחוק מחיים של מישהו אחר, אבל במקום זה התגמגמו לי רק כמה מלים טפשיות. והוא בכלל לא הבין. אני בטוח שהוא לא הבין. הוא גם לא יכול להבין. הוא הגבאי שלו, של הרב'ה היפה. וזה החיים שלו, החסידות והקהילה והנקוּדֶה. נקודה בדל"ת סגולה, כך אומרים את זה.

הוא באמת לא הבין, והוא היה די נדהם מהקסקט החום ממז'יבוז' שהסתיר את הקרחת שלי, וגם הפולו עם הפסים הכחולים שקניתי במיאמי הביך את העיניים שלו.

איור: נעה קלנר

הנקודֶה. איור: נעה קלנר

הוא שמח לראות אותי. אני בטוח. אני רוצה להיות בטוח בזה. הוא פשט את ידיו כדי לארח אותי בשארית אַמותיו. על פניו התגעגעו זכרונות, מתבוללים עם תמיהה מוזרה.

ברקתו ראיתי את פורים בירושלים. בחורים משתרכים על אבנים ירושלמיות, בוכים על החטא, על אלקים שעזב אותם, על אהבה נכזבת, על הריחוק. הו, הריחוק שאי־אפשר לשאת. ואני אכלתי אצלו, אצל הגבאי של האדמו"ר.

בדרך לרוֹשֶׁשִׁיבֶה.

הבית של הגבאי נמצא סמוך לביתו של הרוֹשֶׁשִׁיבֶה, הבן של הרב'ה. בפורים קודם כל הולכים לרוֹשֶׁשִׁיבֶה. ברחבה חבוקים הבחורים ונאנחים על חייהם שאובדים ללא שוב בחטא התאווה. הראש שלי הוא ענן של מחשבות צבועות בבורדו. מה יהיה אתך, יעקב. יהיה בסדר. מה יהיה בסדר, אבל אתה מונח בשאויל תחתיס. היד שלי מזיזה זרוע אחת בקפוטה. אלי אלי למה עזבתני. לא יודע מה אתכם, אבל אותי הוא מעולם לא עזב.

בסעודה מגישים לנו, השיכורים, את האוכל שהכינו הנשים. אבל רק הבן של שמוליק, זה שלא שותה אף פעם, רק הוא אוכל מהאוכל. כולנו אוכלים את האלי אלי למה עזבתני. בחורים נכנסים לבית ומחבקים את שמוליק. שמוליק רוקד אתם. אני בוכה בשקט בצד. הנשים מרכלות בלחשושים. העשיר של החסידות נכנס עם פמליה של נושאי עיניים. האוויר מצטמצם, כסאות זזים מפה לשם, וריח דָּשֵׁן מטפטף מעל הצלי של אשתו של שמוליק. רק כסף מעניין אותך, עלבתי בו.

החתן הצעיר של שמוליק בוכה גם הוא. שנה ראשונה. יש הרבה חטאים ותשוקות ותאוות, ואלקים עוזב.

אחר כך הקאתי על השולחן ולקחו אותי לטיש.

ועכשיו כל זה על הרקה של שמוליק. והוא שמח.

באיזה עולם אתה, הוא שואל את הקסקט שלי. יש לך קשר עם האנשים שלנו? משהו מתחנן בעיניים שלו. לא. שום קשר. אני משליך אליו את עיני. עצב קטן מתפשט משמאל לשפתיו. הוא שואל אותי על החתן שלו שהיה חבר טוב שלי. מבחינתי הכל נשאר אותו דבר. לא נפגשים. אתה יודע.

בלילה חזרו החלומות. הייתי בטיש של ליל שבת, והרב'ה אמר לי מה שאמר, ואנשים הסתודדו, והניגונים הקיפו אותי באנחה. משוך, מגן אבות, קדשנו, אכסוף. אברכים נסערים הלכו מכאן לשם ומשם לכאן. הניגונים.

אברך אחד של שנה ראשונה אחז בידיו את העמוד. פתאום הוא הסתובב אלי. זה היה החתן של שמוליק. יעקב, יש לך את הנקוּדֶה. הוא אחז בשרוול הכחול של הפולו. כחול התערבב בשחור קפוטה. אין לי את הנקוּדֶה.

והוא שר אתי י-ה אכסוף עד שנגמר הטיש.

עיניים שחורות

אשה אחת בפאה מסורקת ועיניים מקפידות מדי. גם השניה, זו שאינה נשואה ומחכה לבן התורה שיקחנה לאשה, גם היא עיניה מקפידות מדי, אלא שהיא אינה מרימה את עיניה כנשואה להפליש מבט ולנקב את הבריאה כולה. היא משפילה את מבטה אל חצאיתה של הנשואה. אחיות. אחיות יהודיות. אחיות יהודיות עם פרצוף של נזירות. יש להן דמיון רב בחלק הבלתי-מרוצה-לְעולם שלהן.
איפה המשנה־ברורה? שואלת אותי הנשואה והשחור שסביב עיניה מחמיר עמי יתר על המידה. שם, בטור השמאלי, אני מצביע ומשהו מתכווץ בתוכי.
למה אני עובד בחנות ספרים בבני ברק, שם כל הספרים הם רק מתנות לבר מצווה ולחתונה, וכולם מבקשים הנחות וכועסים שאסור עלי לעשותן.
תעטוף לי! אומרים כולם כשנכנסים בפתח מבשר הרעות. תביא לי את הספר שאני מחפשת ותעטוף לי אותו ותוריד את המחיר ותביא פתק החלפה וגם שקית יפה אני רוצה! הורדת את המחיר? בפתק ההחלפה לא כתוב מחיר?
ואני מתגעגע לחנויות ספרים עמוסות בספרים נדירים, והמוכר תמיד אוהב כל לקוח ולקוח כאילו היה ספר ממש, וכל ספר נמדד במה שבתוכו ולא בכריכתו שזָקנָה ועברה מה שעברה. ובחנויות ספרים אלה אין בכלל גליל של נייר עטיפה שמַזנֶה סרסורי ספרים לעטוף ולעטוף בלי הפסקה לחתני בר מצווה. נייר העטיפה שלהם הוא כריכה ישנה ומענגת. לפעמים תמצא בה הקדשה אישית שנכתבה בעט נובע, כחול. לרחל היקרה מכל, ידידות נפש אינה זקוקה לחיזוק, ואת כמו מעיין קדוש של אהבה עליונה מכל. אוהבת, מרים שפירא. לקוח נכבד במיוחד יקבל לפעמים כריכה ועליה חותמת המעידה כי הספר היה בעזבונו של ראש מועצת נחל שורק. דואר נע. דואר נע זו מדרגה עליונה שבכל עטיפות של חנויות ספרים ראויות לשמן.
אתה יכול לקום שניה ולבוא לכאן לעזור לי? אמרו השפתיים הקפוצות ואני הרחבתי את שפתי לחיוך אדיב ואמרתי שבטח ולמה לא.
עיניים קפדניות רוצה לשמוע על מחירים של משנה ברורה.
אחר שעיניים קפדניות שמעה על מחירים של משנה ברורה ובחרה לה את הסוג בו היא מעוניינת, הורדתי לה סט אחד מהמדף העליון שבארון, שאינך יכול לעלות אליו בלי שרפרף או סולם.
שתי הנזירות מוציאות כל כרך וכרך מתוך הסט של המשנה ברורה. אנחנו רוצות את זה למתנה, הן מסבירות בנימוס. זה צריך להיות יפה.
בטח הן קונות את זה עבור בעלה של חבושת הפאה. הוא אברך כולל חשוב במיוחד, והוא לומד את כל הסוגיות והאחרונים והראשונים והוא מכיר את כל השמות המוזרים של הספרים מהטור האחרון בחנות, אלה שהליטאים מבקשים. יש לך מעדני לחם על קידושין חלק א' עם הערות חזון איש בלי גליונות במהדורה של ברקוביץ?
אין לי. אף פעם אין לי.
לפעמים יש לי עם גליונות, את מעדני לחם על קידושין. אבל עכשיו חסר.
הסט לא מתאים להן. לנזירות.
אתה יכול להביא לנו סט אחר? זה פשוט למתנה.
בטח, אני אומר. השפתיים שלי מתרחבות חזק חזק כדי לעשות חיוך.
הסט השני לא מתאים. זה פשוט למתנה.
אני עולה שוב על השרפרף, מגיע את ידי אל הסט השלישי. מוריד אותו.
הסט השלישי הרבה יותר לא מתאים מהקודמים, כך מסתבר ממראה עיניהן ושפתיהן של השתיים. הן ממש כועסות על הסטים, אך הן לא מדברות כמעט ביניהן, רק מגפפות בחפזון בוחן ספרים רחבי מידה. מבטים מלפפים עיקולים נסתרים וכתמים מגעילים. מגעילים ממש.
הסט הרביעי הוא האחרון שיש בחנות. ואני מגיע את ידי אליו בפליאה משהו, ומשלשל אותו אלי.
אויש. אויש. טסססס. פסססס. כחחחח.
הסט הזה בסדר, אבל צריך להחליף בו שני כרכים. אתה יכול להחליף לנו עם סט אחר?
הפעם הן לא אמרו זה פשוט למתנה.
ואני לא הרחבתי את שפתי. אספתי את רסיסיהן בקושי, מנסה לקמוץ אותן, שלא יפול אפילו רסיס אחד.
איזה סט מתוך הארבעה, שאלתי אותן. לסט השני שהראית לנו. הוא בצד ימין.
עליתי על השרפרף, והגעתי את ידי לסט שהחזרתי רק לפני כמה דקות למדף. הוא מיאן להשתלשל, וגם כשעשה זאת, היתה כבדות במעשיו.
האשה עם הפאה והעיניים ששחור סביב להן יצאה מהחנות לדבר עם מישהי.
את יכולה לאשר את הכרכים האלו, שאלתי את הנזירה האחות. היא לא היתה יכולה לאשר, והיא יצאה החוצה לקרוא לעיניים קפדניות לבחון את הספרים.
בדקו שתיהן את הספרים, החליפו מה שהחליפו, והמתינו בדומיה שאעטוף להן את הסט.
את נקמתי הקטנה נקמתי בכך שהחזרתי את הסט ממנו הם לקחו את הכרכים הרצויים עוד טרם שעטפתי את הסט הנבחר.
הן המתינו בהמתנה רועמת, להבות של להט בַּחֲנָנִי משפדות את אצבעותי שעוטפות משנה ברורה.
הנזירות לא אמרו דבר, אפילו שלא עשיתי משולשים הדורים, ראויים. התאכזבתי. רציתי שהן יגידו שאעטוף שוב ושאני צריך ללמוד לעטוף ואם יש לנו פרח יפה או סרט ולמה אנחנו לא מביאים את השקיות היפות ואם יש נייר עטיפה אחר ואם שמתי פתק החלפה. ואז הייתי אומר להן שאני לא יודע לעטוף יפה והן יכולות לנסות לעשות את זה בעצמן כדי שתהיינה מרוצות.
אבל הן לא אמרו דבר.
גם תודה לא.
עכשיו הלכתי לשטוף את הידיים מריחו של הסט הנורא הזה, ריח של עיקולים נסתרים וכתמים מגעילים. ממש ממש. לרחוץ. לטבול. לצרוח.
במקווה שלי מלוכלכים המים ומלאים אהבה ותפילות. מעל המים נודד ריח הכלור ומתערב באותיות קדושות בכתב אשורי, והתגים מעשנים ענני מחשבות שנטפו ממוחות מאומצים.
אני רוצה להכנס למקווה ולדמוע דמעות שחורות גדולות עד שאעטף במים חדשים ואוולד.