נפשי נטהרה מאוד

זמן רב לא הייתי ריק במידה כזו מעצבות. מלא בטהרה. עדיין היא קיימת בי, מאכלת את בשר נפשי, כורכת לפף יאוש, אך עם כל זאת אני חש אותה, את עצבות זו, עוזבת. היא בדרכה לפגוש אדם נוסף שישגה בשגיאתי החמורה מכל – הכניעה, הציות, הרמת העיניים היראות אל מול כח הגורל והסיבה והבלתי נמנע וכל מה שצריך לעשותו ואין ברירה.
יש ברירה, עצבותוש.
אני לא חייב לך כלום.
אני חייב לעצמי. אני חייב להתרכז, להתדייק עד קצה הלהב, להתכוון עד עומק רגעיי, אלה שהרגלתי עצמי לכנותם 'שפלים'.
קדושים, הרגעים שלי, קדושים אתם, אהובים ונשגבים. אני רוצה להנציל אתכם עד קצה היכולת, להתרוקן לחלוטין, להתמלא עד כלות, לרקוד בעשן קטורת הטוב הענקי שחיפיתי עיני הקהות שכהו מלראותו.
רב הכל, ואני גדלתי, ואתם גם גדלתם מאוד מאוד. ולעולם לא אבין את עצמי שכתבתי בטוב כזה, ואולי פעם אבין, ואז גם אבין שנפשי נטהרה כל כך מהציניות והכאב והבלתי נמנע האכזר הזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s