הקבר מאחורי הספסל

על הספסל בגינה הציבורית ישבנו שנינו, או אולי שלושתנו, או אולי אף לא אחד מאתנו. בגינה שלושים ילדים משחקים, ואמותיהם ניצבות עליהם לשעשעם. אני לא יכול לשאת את ריח החביתות הזולג סמיך מהכרכובים. עוד מעט תלכנה האמהות, ילדים בוכיים ישתרכו לשולי חלוקן, והמטבח יימלא ריח חמוץ של גבינה לבנה וסלט מלפפון-עגבנייה קצוץ דק. אמא, תשימי לי קטשופ, אבל ליד הלחם, שלא ייגע. כמה חמוץ הריח, כמה סרוחה הנבלה. אחר כך ירחצו כולם באמבטיה עם ברווזי פלסטיק ורובי מים, יבכו בכי אחרון, בקבוק חלב ומסרק והראשים הקטנים והקודחים ינוחו במיטות קטנות.

יש לך חוב של שלוש מאות שקלים לוועד הבית, אומר השכן מהקומה שמתחתיי. הוא מסודר מאוד, והבן שלו לומד בחינוך מהוגן בבית ספר שעתיד להוציא ילדים משכילים. כבר צריך לשלם, ועשה לי טובה, שלא אצטרך לרדוף אחריך. הכל חייב להיות מסודר בסדר היותר טוב. כך גם מוכיחים החיים עצמם, ללא כל ספק. רק כך יהיה אפשרי לנהל חנות בבית דירות עמוס, ולהרוויח כסף, ולממן את לימודי הילדים בבית ספר מהוגן.

אשלם לך כשיהיה לי, אני אומר לו.

אין לי כסף. נתתי לזוגתי את הפרוטות האחרונות כשרצתה אתמול לקנות נעליים לילד שלנו. הוא חולץ את הנעליים תמיד, שלא יכאיבו לאצבעותיו הזעירות. אין מהיכן להביא כסף. הכל כל-כך לא מסודר, והתוכניות לימים הקרובים עלו באש הזכרונות.

אני נשרף, בוער באש תמיד שעולה לעולה ויורדת בכבש המזבח, שם בדרך כלל שוברת מפרקת ואיבריה מתנקזים לתעלת הסובב.

אני נשרף, אתה לא רואה? אתה לא רואה שאני נרצח כאן על הספסל? כסף אתה רוצה. כסף. תמיד הכל סובב במעגלים מטושטשים מעיוורון סביב כסף. זהו האמצעי הטוב ביותר לאכיפת הסדר. הכל, כפי שאמרנו, צריך להיות בסדר היותר טוב. עכשיו, כשתצטרך לשלם לוועד הבית, תהיה מוכרח למצוא לך עיסוק מהוגן לפרנס את עצמך, ואז יהיה לך די מעות לשלם, ולא יוותר לך פנאי להירצח על הספסל. שלוש מאות שקלים, ומהר!

השמיים העכורים מתקדרים במין ניסיון נואש להיזכר במשהו שרק עכשיו עמד כאן, על השולחן בסלון. אנחנו שוברים ענפים לפיסות קטנות, מקוששים אותם לזרדי המדורה. האש צריכה לבעור תמיד. אף אחד לא יודע מה יקרה כשתכבה האש ונישאר לבד עם שלושתנו, או עם שנינו, או אף עם לא אחד מאתנו. ייתכן שנמצא כי אנו קיימים. כן, בקיום של ממש, עם ז'קט של ארמני פריווה וחולצה גברית מכופתרת. אסור לכבות את האהבה, כי מי יודע מה יהיה עם המים.

אתה רואה את הרב הזה? אני שואל את השני שבנו. הוא רב של מחוות. מין גאון רבני, שבספריו ובמעשיו אפשר למצוא מחוות לרבנים וספרים דתיים משלוש מאות שנות היסטוריה רבנית. הביקורות משבחות? שואל אותי השלישי שבנו. אז כן, רוב המבקרים אוהבים, אבל ישנם שמעדיפים לראות יותר יצירה אישית מאשר אזכורים של היצירות הגדולות. תראו את ההליכה שלו, תראו את הזקן. הזקן הוא משנות התשעים המאוחרות של רבי אלימלך מליז'ענסק. התנועה הזאת ביד ימין? נו, כשהוא חוצה את הכביש עם תלמידים. זה משנות הביניים של רוז'ין, אחרי המלחמה הגדולה, לפני ההסתגרות.

נשאר לי חיבוק אחד אחרון. מישהו מאתנו רוצה שאחבק בו את האברך החסידי שצועד כאן ממול במהירות בעיניים מושפלות וראש מוטה. מישהו אחר אומר שזה מאמץ שווא. שהתום הזה כבר נמצא אצלי, ובכלל, אני זה שהולך שם במהירות ובעיניים מושפלות ובראש מוטה. אני האברך החסידי, ואני בורח מהתום שלי עצמי, ואני רוצה לחבק את התום חזק-חזק ולקחת אותו אלי, כמו דובי שלוקחים לבית של סבתא. אין סיכוי, הכל נשרף כבר, הדובים והתום בוערים במדורה של שלוש מאות שנות היסטוריה.

בסוף קמנו שלושתנו, או שנינו, או אף לא אחד מאתנו, וקברנו את החיבוק האחרון מאחורי הספסל בגינה הציבורית. עדרנו מעט בחול המזוהם, והנחנו בעדינות את הגופה. קבר אחים שם, הכל מלא שלדי חיבוקים ועצמות תמימות שקברו אנשים.

כשהתרחקנו ראיתי חתול אחד שביקש לעשות את צרכיו, והוא חפר בקדחתנות על מקום הקבורה. ואז הלכנו רחוק מדי והעין כבר לא יכלה לראות דבר.

תגובה אחת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s