זכר כל הזכרונות

את כל אשר היה לי איבדתי בשרפה גדולה, משולהבת יצרים. הלילות היו ארורים מאי פעם, והבדידות שבה לבית. מי ידע מה היא בדידות. אין אדם נוגע בבדידותו של חברו. בשוק ישובים החברים, ספלי בירה בדודים, בנים ובנות מעורבבים, כיפות קטנות, זקנים, שערות ראש. כולם בשוק לבושים פני דתיים. הנה הבחור כאן, זקן של היפסטר ומשקפי וינטאג', ראשו גלוי ופניו פני חסיד, ואין בודד ממנו היום. חברתו מערה ספלים לגופה הרוטט מבכי, ומישהו מנסה ליישר את ההדורים. היום היא אינה שלו, היא מסורה לעצבונה, מושבעת לבדידותה שלה, שיכורה מרעב א-לוהים שקבע את ביתו בין תחריר לפסטה בסטה. משמאל רוחשת המולת נמלים. המוני דתיים ודתיות, חסידים וחסידות, ראשים גלויים וקסקטים, רוקדים ריקוד מוטרף, מחול אחרון שלפני התלייה. אבל התלייה נתלתה מכבר בתריסי הגרפיטי המוגפים, ובמחול זזים הגופים והנשמות בתזוזת ריקבון של מפרקות שבורות, טפח מעל הקרקע, בלי יכולת לפרוץ מעגל, בלי יכולת להחלץ מטבעת החבל. שירים אמריקאים משנות השמונים והשבעים, מת אחד, בריא בשר בכובע בוקרים ופני בוקרים ומבטא דרומי, מבדר את עמק המצלבה. על התופים והגיטרה מצליפים שני תליינים, לוויים של טקסי אשכבה. והם, כמו בבית המקדש, עושים בנפשם של השומעים כרצונם, וכל רצונם של השומעים כאן הוא לשכוח. כולם רצים בשוק. החסידים והחסידות שפניהם הלומים מזכרונות בוערים. ועכשיו יש לשכוח הכל ולרקוד בתוך הפלצור ולהתאבד אל תוך הריקוד והספל. פניה רבובות בדמעות, וחברה, עם פני החסיד, אינו יודע כיצד להשכיח.

אלה שנשלחו לכף הקלע אינם באים אל השוק. בשוק רוקדים כולם מחול אחרון לשכחה, כיוון שרקדו – זכרו את ריקודם האחרון, ובאו לחולל עוד אחד. השכחה חמקמקה היא, כמו דבר שנעלם מן הדעת והמוח מתאמץ לזכרו, והמצח מתקמט, אך ללא הועיל. קשה מאוד לשכוח. השוכחים הטובים ביותר עשו זאת בהיסח הדעת, כלאחר יד, בתנועה הפוכה. הסיטו יד בתנועה לא מכוונת, ספל בירה ניתז אל כסאות הדוקים מדי. לאלה שאינם יודעים דבר אין ריקוד, אין מחול, אין חיים, אין מוות, אין רצון, אין אהבה. בכף הקלע יש רסיסים דבוקים מכל אלה, מגובשים בצינה, כמנהגו של דבש בימי הקור.

אין מקום. ואין אדם נוגע בבדידותו של חברו. זו מערה לגרונה ספלי בירה, ובוכה את בדידותה ורצונה לחלל השוק, זה נותר ללא חברתו, עיני החסיד העגולות והשחורות שלו בוהות על עיגולי חלבה. המוני מחוללים, תלויים, בוזזים זכרונות, עורמים בערמות ומעלים באש. ואז נאספים זכרונות חדשים ואיומים, זכרונות של שרפה גדולה, של מחולות מוות במבטא דרומי מצוין.

התירו לי להיות כאן, אני בטוח בזה. אני צופה בכל אך אין מי שיכול לראות בי. מתגנב אל מהומת הגיהינום, ישוב בגלריה, ומתבונן במשקפת במה בלהבות הצבועות בגוון לא טבעי, פריך, קשיח.

אני מנסה לצעוק את בדידותי שלי, הרעש גדול, מישהי במרכז עם בן זוגה, ההמון מריע ומוחא כפיים, הם קשורים היטב לתקרה, גופיהם מתנודדים במקצב עשוי היטב, אינרטי, מקצב של הידוק החבל, עד שהגוף חדל מפרכוסיו, ועיניהם הפוכות. בתקרת השוק עולה העשן. שורפים כאן ספרים, ומחר ישרפו כאן ספרים. את האנשים שרפו מזמן, וכעת נותר לשרוף ספרים, ואין מי שיעשה זאת.

כולם כאן דתיים, אומרת לי מישהי, שערה קצוץ ומקורזל ותלוש, היו בו זכרונות רבים מדי, והיא קברה אותם באחת באחד הכיורים שבדירה בסמטה סמוכה, ואז בא השר הממונה והשתמש בו לברוא בובת וודו שלה. מה, את לא מרגישה את המכות? כולם פה דתיים, היא אומרת בתנועות ריקוד. במיוחד אלו הגבוהים.

אני רושם הכל במחברת מיוחדת, ספר הזכרונות. גונב ספרים מהערמה המגובבת במרכז המדורה. אין איש שם על לב. אני לא שייך לכאן, מעולם לא הייתי שייך לכאן. עלי ללכת, לחזור, לשוב אל כף הקלע, שתקלע את נשמתי לעולם אחר.

בעולמות אחרים יש שייכות וזכרונות מסודרים בארכיבים קפדניים, ואוצרים וסדרנים וספרנים צועדים במהירות בפסיעות מהוסות ומעלים זכרונות מסוימים למעיינים שביקשו לעיין בהם בשני עותקים. בשש בערב נסגרת הספריה לקהל. בעוד שתי דקות יש לעזוב את המקום. צר לי, אך לא נוכל לאפשר לך לקחת מקור, מחר, בין אחת וחצי לשתיים וחמישים, ניתן להשתמש בשרותי הצילום בקומה ארבע.

פעם, כך מספרת השמועה, ביקשה אשה אחת שתשליך אותה כף הקלע לעולם טוב, בו אין שכחה ויאוש ועצב וזכרונות מרור, רק טוב ולבבות פתוחים ועדן וזיכרון ישן, עוברי, ראשוני, מזמן היצירה. וכי מה איכפת לך, אמרה האשה, אם תשליכיני למקום זה או אחר, את מצוותך עשית. שמעה כף הקלע את הדברים ומצאו חן לפניה, השליכה אותה לגן העדן. מספרים שמרוב שמחה ועונג שבאו על האשה לא היתה יכולה לשאת את קיומה ונטרפה עליה דעתה עד שהשליכוה יושבי עדן לבית משוגעים, ולא נחה דעתם עד שקשרו אותה בחבלים למיטתה, וברגע זה ממש עודנה צווחת ומפרכסת שיתירו קשריה וישכיחו ממנה הכל.

אינני זוכר דבר, אך אני בטוח שאינני שייך לכאן. בכל מקום אני הולך עם ספר הזכרונות, מנסה למצוא זיכרון אחד ששייך לי, שאדע להיכן עלי לחזור, אך כולם מטורפים מאותו הדבר, מחפשים אחר זיכרון אבוד, אחר אותו געגוע נורא לראשית המפגש, לטוב אחד עצום, ובמסע אחר החיפוש מעלים כל מקום באש, אולי יישרף הזיכרון כליל, יבער עד תום, ולא יוותר שום דבר להתגעגע אליו.

צילום תמונת נושא: תחריר – בר תרבות מזרחית

3 תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s