חודש: נובמבר 2020

טאר מען נישט

באמצע הלילה התנים החלו ליילל, אבל אנחנו, שגרים בבניין דירות במרכז בני ברק, לא יכולנו לשמוע אותם.
אני רוצה לנסוע מכאן, אמרתי לה. לנסוע מכאן רחוק־רחוק, הכי רחוק שאפשר. אולי לארצות הברית. אולי אנגליה, או הודו. אוקראינה היא גם אפשרות.
תיסע, היא אומרת לי. תיסע. סע לברוקלין, תעבוד חצי יום קשה באיזה המבורגר, ובערב תעשה מוזיקה עם חברים סטלנים. סע, זה יעשה לך טוב. אבל אני לא יכול לברוח לשום מקום, זה רודף אותי מבפנים, הורג אותי, משתלט עלי. ואין לי כסף, בכלל. אני רוצה לנגן, לברוח. אני כל הזמן אומר אני. את אוהבת אותי?
אני דואגת לך מאוד. סע לברוקלין.


התנים ייללו שוב, ושוב לא יכולנו לשמוע אותם.
לנו הותרו נהימת המזגן, ובכי התינוק המיוסר מהבניין שמעבר לכביש (תמיד אני רץ לבדוק אם זו יהל שמגרדת את ברכיה), וחנק הברונכיט של השכן המבוגר – גם הוא מהבניין שמעבר לכביש. עוד הותרו לנו נביחות המכוניות החונות ברחוב של האדמו"ר מביאלה־טאטי (שנקרא כך על שם מעשה שהיה), פצפוץ חריכת החביתה בבית הספרדים המשתכנזים שמחייכים אלינו בענוות חן של ליטאים ולא יודעים שאין לנו עסק עם ליטאים, ומנגינת השכן החסיד התמים, בנן של קדושים וקדושות, שמברך ביידיש רכה את ילדיו פעורי העיניים החומות ואת הרעבעצין שלו כשהוא מגיע לביתו אחרי הכוילל, וקול השכן הבעלזער שקם בחמש בבוקר להיות עוזר של עסקן רפואי, וחריקת הגרירות של פחי הזבל אל המשאית, באותה שעה בדיוק, והשיחות העסקניות של הפועלים.
כל זאת הותר לנו, אבל לא הותרו לנו יללת התנים, ולא המיית העצים המתנועעים ברוח, לא רחש הרמשים ביער, ולא הרעש האיום של הים שקורא לך לטבוע, ולא שקשוק הסכו"ם בבית קפה, וגם לא נגינת הלוויים על נאי.
מה שאסור – אסור; מה שמותר – עדיף לקדש. ומה שרוצים? וואס עס ווילט זיך – לכל הרוחות! טאר מען נישט.

מעשה שהלכנו לאכול חומוס בבני ברק

אתמול הלכנו לאכול חומוס בבני ברק, בלילה, כשחזרתי מהעבודה יגע ומכונס. הלכנו כי ביקשתי לי פולחן גוף מקודש, מלא שמן זית־כמון־פפריקה־גרגרים־טחינה־הכל? כן, שים הכל. וגם צ'יפס קטן, ופטריות. אוכלים חומוס, מתרכזים בטקסטורה, בטמפרטורה, בטיפשות העיקשת של הסוס הזה שמוביל אותנו בחוסר דעת עד מותנו. אוכלים ושוכחים את העצב הנורא הזה לכמה דקות, עד שנחזור הביתה.
הברסלבר הגברתן שיצק חומוס וטחינה וכמון לתוך הצלחות הלבנות היה עייף. הוא אף פעם לא נראה שמח במיוחד, אבל העייפות שנשפכה מעיניו איימה להטביע אותי.
השולחנות היו זרועים חסידים וליטאים מודרניים, שלמדו לאכול חומוס. גם אנחנו למדנו פעם לאכול חומוס, ועכשיו אנחנו זכאים לראות כיצד אחרים עושים זאת באותו חוסר חן שתלה מעלינו באותם ימים, שלא היו פחות עכורים מזמנים אלה.
בשולחן צדדי ישבו חסיד צעיר ואשתו הצעירה, אולי בני עשרים. היא היתה מודרנית, הוא היה מתמדרן. כן, מתמדרן ממש. הוא לבש חליפה מגוהצת, הרכיב משקפיים חדשים, ופאותיו הבריקו מג'ל זול שסייע להן להתייצב איתנות על הפנים העגולות והחייכניות שלו. והם שוחחו בלי הפסקה, במין להט של היכרות.
הם הביטו עלי בעניין כשנכנסתי. הוא מודרני אבל מוזר, יכולתי לקרוא את מחשבותיהם בעיניהם הצעירות. יש לו זקן גדול, ולמודרנים אין זקן גדול, אבל משקפיים כאלה וגם מכנסי כותנה והוא גם בלי חליפה, ויש לו שעון מוזר.
"מעניין כמה זמן הוא עוד יבוא לכאן עם חליפה", השליכה אשתי לתוך החומוס.
"לא מעניין", פסקתי. אני מנסה לשכוח והיא משיבה אותי אל החסידים והמודרנים וכל הצער הזה.
"תוך כמה חודשים הוא בלי חליפה", המשיכה.
"שנה, לא פחות משנה", הימרתי.
"היה כיף, ממש סבבה", אמר חסיד אחד בווסט שקם מכסאו. המבטא היידי יוצר למילים האלה רקע דיסוננטי, כמעט פסיכדלי. אני חייב להשתמש בזה בטראק אחד באלבום שאוציא.

אתה לא תוציא אלבום בחיים שלך. דביל.

"אתה עייף, אתה צריך לישון", אמרתי לברסלבר במחווה קולוניאליסטית אדיבה של לקוח למשרת.
"אני צריך לישון?" צחק ופאות התלתלים המבולגנות שלו לא נעו בכלל. "אני צריך להתעורר. להתעורר אני צריך".