בית הכנסת האהוב שלי

מלכויות, זיכרונות, רקידות

לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, טובת מראה ונחמדה למדי, התקיים בית כנסת קטן אחד בו היו מתכנסים אנשיה היותר־תמימים של אותה ארץ, שהיתה בדרך כלל ארץ לאנשים תמים וישרי דרך (וגם עליכם לדעת כי בארץ זו היו כל הבנות־מלך שנלקחו בכל המעשים, כי טובה היא לגידול בנות מלך עד עת החיטוף). בבית הכנסת היה מספר לא גדול של מתכנסים, אך עניינם שהיו עושים בו היה גדול למדי, על כל פנים מספיק בכדי שיכנו את המקום בשם זה ויבואו בו מדי יום. בכל יום היו באים המתכנסים אל בית הכנסת, לומדים בו תורה, חושבים בו מחשבות טובות ועושים בו כל צרכי שמים: אכילת פת שחרית, ליגום הקאווע, תפילות היום ופיטום הלולקע. בין המתכנסים היו חסידים רבים, אנשי מעשה, איכרים, פועלים ובני מלך. היו כולם מעורבים אלה באלה; חסידים באיכרים; אנשי מעשה בבני מלך; תפילות בקאווע ופת שחרית בלולקע, והאמת והשלום אהבו. בין המתכנסים היו משונים פחות ויותר, אך אנו נעסוק במשונה ביותר שבהם, ולא נמסר לנו במסורה אם חסיד היה או בן מלך היה, רק זאת אנו יודעים: איכר – לא היה כלל וכלל.

אותו מתכנס משונה היה מכל הבריות, ומעולם לא הבין אותו אדם, ואין הוא מבין בני אדם אחרים, אך היה הוא דבוק בחבריו ובבית הכנסת, והיה עושה צרכי שמים באמונה, והדברים היו יכולים להימשך לעולם, אם לא קרה מה שקרה.

חלפו כבר התוועדויות רבות, ובבית הכנסת כבר נערכו ארבעים ושש סעודות שלג, המתקיימות בכל שנה עם רד השלג הראשון על ברושי ההרים. אותה שנה היו עתידים כולם לערוך סעודת שלג כבכל שנה, אלא שהחלו השמועות. בתחילה נעלם המתכנס ולא ראו יותר את פניו, אחר שעבר זמן החלו אנשים אומרים: ראו את פלוני כאן ושם, והוא נופל בתעלות הדרכים ושערות ראשו סתורות ודבוקות ופרועות. אחר כך באו ואמרו בבית הכנסת שחדל לעשות צרכי שמים ויצא חלילה וחס לתרבות רעה, וכשעברה כמעט שנה תמימה מאז נראה לאחרונה – נודע כי נפל באחת השוחות, חלה את חוליו האחרון ומת בחוסר דעת.

בית הכנסת מעולם לא היה אָבֵל יותר כבימים אלו; זכרו את לבבו בתפילות, את ליגום הקאווע הקדוש שליגם בכוונה יתרה, את משונותו שהיה משונה, את ההבנה שמעולם לא הבינו ללבו; הצטערו צער רב. אמרו: עלינו לשוב בתשובה על דמים שבידינו, ואם עגלה לא נערוף – נערוף את ערלת לבנו.

לאחר זמן, נעשו הדברים קלים יותר בלבבות המתכנסים, שזהו טבעו של הזמן: משכיח את הראוי לזכור – מזכיר את שראוי לשכוח. מכיוון ששכחו, נזכרו בחיסרון שלהם, וכשנתפנה לבם לחסרונם, עלה בדעת המתכנסים כי בית הכנסת חסר ספר תורה. שמע אחד מן המתכנסים, נדר נדר לשאת בדמי ספר התורה ולדאוג לכל העניינים הצריכים לו. שמעו המתפללים שספר תורה חדש עתיד להיכנס לבית הכנסת, שמחו שמחה גדולה שהשכיחה מלבם כל שיירי צער שהצטערו בגינו של חברם, וזיכרונו אבד מאותה ארץ רחוקה, שהיתה – כך יש לשוב ולומר – נחמדה למדי.

הלך הנודב ובחר לו סופר ירא שמים שהוא נאה וכתבו נאה, שילש מעות לצדקנית שתהא תופרת המעיל הקדוש לספר התורה (ואותה צדקנית ידוע עליה כי היתה מדביקה החוטים בדמעות עד שהיו נעשים עיסה, ואז היה מלאך ממונה מטיף בעיסה טיפה של מעילים, והיתה שורה בה הברכה ונעשית מאליה), מינה לו איש מיוחד שיהיה שר לכל ענייני השמחה; אבוקות אש, צרכי הסעודה, ריקודים וכל הדרוש סדר. בבית הכנסת היו העניינים נמרצים עד־מאוד, והשמחה גדלה מיום ליום; שמחה על כבוד שמים שעתיד להתגלות, על ספר התורה שעתיד להיכנס לבית הכנסת. היו כולם תמהים לדעת מה עניינו של אותו ספר תורה, אם כבד ראש הוא, או שופע חיים; אם סגור בעצמו או פתוח לרבים; אם יותר הוא ירא או יותר הוא אוהב; אם עיקר עניינו בדקדוקי הלכה או שמא אינו מתפנה מן התפילות. היו דנים המתכנסים על עניין זה, ורבו ההשערות בדבר לפֹה ולשם, והלבבות היו סוערים.

z16736143Q,Maurycy-Gottlieb---Pisarz-Tory---olej-na-tekturze-

סופר סת"ם, מאוריצי גוטליב (1879-1856)

בא היום וסיים הסופר את מלאכתו, ועיסת חוטי הצדקנית הוטפה טיפת מעילים ונעשתה מאליה, ושר הממונה על ענייני השמחה הסדיר האבוקות. כשהגיעה השבת הקודמת לזמן המיועד, עשו כל המתכנסים סעודות גדולות והזמינו את מלך אותה ארץ רחוקה ואת כל ידידיהם וקרוביהם מכל קצוות המדינה, למען יבואו וישמחו עמם בשמחת התורה. היו אותן סעודות כסעודות שלמה בשעתו, ומכוח תפילות אותה שבת נתברך היבול לשבע שנים תמימות, ופרות שיצאו מאילנות הארץ לא נראו כמותם ליופי, וטעמם כטעם מן שביקש בו אדם היודע בטיבו של מזון מלכים. פועלים תלו בכל העיר עששיות צבעוניות, ופרחים נקטפו מן השדות ונאגדו לזרים לקשט בהם את הרחובות, החייטים התקינו בגדי משי וזקנות רקמו אבנטים צבעוניים להדר בהם את החסידים. בכל אותם ימים כמעט שבתה הארץ ממלאכה, שלא יכלו האנשים לשאת את השמחה. בבוקרו של יום, היה הרחוב מלא בהמון אדם. החוגגים נתלו על המרזבים, רמסו את שקי הקטניות וגדשו את הסמטאות עד לרחבת השוק המקורה, ורק שוטרים מיוחדים הצליחו למנוע אסון.

עם חלוף השעות הגיעו מרכבות נוספות מכל הארץ, והמאחרים נאלצו לחנות בשערי העיר. ואילו המתכנסים, אחר שהתקינו ציפורניהם וגזזו שערותיהם, הלכו לבית הטבילה וטבלו את הטבילה הקדושה להכנסת ספר תורה. יצאו מן המקווה והם לבושים בבגדי משי חדשים, חגורים באבנטים צבעוניים מרוקמים, ומצחם קדוש. אל בית הכנסת הגיעו כשדעתם מיושבת עליהם יישוב שלאחר טבילה, וכעת נפנו לעסוק בתשובה.

היו יושבים בשורות אלו כנגד אלו, והרב החל דורש בפנים יראות. תורה היא אורה, ומי שאינו ראוי לאורה – נעשית לו סם המוות. ראויים אתם? אם כן – הישארו כאן. אם לא – כל איש הירא ורך הלבב יצא מבית הכנסת, שלא תגרום המגפה. געו כולם בבכי ויצאו החוצה אל החוגגים. שאלו החוגגים מדוע יצאו הם מבית הכנסת, אמרו להם דברי הרב. החלו החוגגים בוכים גם הם, וההמון החל נסוג לאחור, בורח לחוץ. הדברים עברו מאיש לאיש, ובשערי העיר כבר החלו כרכרות המאחרים לנוע בחזרה, שהיו מפחדים מן החטא. כיוון שכך, התרוקנו הרחובות מעט. לא הספיקו להתרוקן ויצא הרב אל האכסדרה ופניו שמחים כפי שלא ראה איש מעולם. בואו לבית הכנסת, בָּנַי. בואו ושובו בתשובה. אין איש יכול לשוב מבלעדי התורה, ואם תלכו לכם – תורה מה יהא עליה?

החלו שבים, והפנים לבשו שוב פיוס.

התרככו הלבבות ובאה כניעה, והוכשרה השעה לכתיבת האותיות. באו לכתוב האותיות. בתחילה כיבדו ללאמפיל האיכר לכתוב אות ראשונה. אחז הקולמוס בידו, ופניו נשתנו ולובן פשט בהן. הביטו המתכנסים בלאמפיל ולא ידעו מה זה היה לו, עד שהחל הוא גועה בבכיה גדולה – חטאתי. סיפר לאמפיל חטאים שחטא מאז עמד על דעתו, וגם דברים שאין הדעת סובלתם, והבושה היתה גדולה, אך לאמפיל רק בכה מאוד ואמר שוב ושוב: איך אוכל לכתוב אות בספר התורה… איך אוכל לכתוב אות בספר התורה… בכה לאמפיל, ובכו המתכנסים. והיה מין קול בכי עולה מרחובות העיר, מתערב בריח הקינמון הנודף תמיד מרחבת השוק. הניח הרב ידו על שכמו של לאמפיל וציווה עליו לכתוב את האות. היה לאמפיל טובל את הקולמוס בקסת מלאה דמעות, והקלף משחיר מאליו.

אחרי שסיים לאמפיל האיכר לכתוב אות שלו, קראו להערש־מאיר בעל־צחוק לכתוב אות שניה. ועל שום מה קראו אותו, את הערש־מאיר, בעל צחוק? שמעיסוקו בתפילות נעשה מיודד עם כמה מלאכים, ומהצחקנים שבהם, והיו מצפים להערש־מאיר שיתפלל כדי שיצחיקו אותו. ואם תאמרו: למה להם להצחיק את הערש־מאיר, הלא מלאכים לרוב יש להם ביניהם שיצחיקו אותם? לא כן הוא, שצחוקם של בני אדם עולה מעלה־מעלה מצחוק המלאכים, והיו כל הרקיעים ממתינים לצחוקו של הערש־מאיר ביראה גדולה. כך היה הערש־מאיר מתלהב בתפילתו, ובתוך דבקותו שהיה רוקע ברגלו הימנית המלופפת בגרביים נזולים תחובים בנעליים קרועות, היה פתאום צוחק בצחוק גדול שהיה מתפשט בכל בית הכנסת, והיו המתפללים שומעים צחוקו של הערש־מאיר וצוחקים גם הם, עד שכתמי צחוק היו ניתזים על עיטורי הקיר. עכשיו, משקראו את הערש־מאיר לכתוב אות שניה, נתקף בפחד נורא, ונזכר גם הוא בעבירות שבידו. כמעט נשנה הדבר כעין שהיה עם לאמפיל האיכר, אלא שבאו המלאכים ידידיו של הערש־מאיר וחסו על טרחת הציבור והצחיקוהו, ודמעות צחוקו הקדוש היו מתערבות בדמעות בכיו של לאמפיל האיכר. היה טובל קולמוסו בקסת מלאה דמעות, והקלף משחיר מאליו.

כך נשנה הדבר עם כל אחד מהמתכנסים: צבי לוחש העששיות (על שם שעוסק בניקוי עששיות העיר ולוחש במלאכתו את מגילת רות); אלכסנדר הדַפָּס (שמדפיס כל החותמים לימים נוראים והושענא רבא); יואל־גימפל משחיר השיניים (על שם שמשחיר שיני הקליפות); שבתאי הגנן (שממונה על הפרחים לשבועות ועל ההדסים לשולחן שבת); דוד הקַטָּר (על שם שמעשן בכל עת לצרכי שמים) וינאי השונא (על שם ששונא רשעים, אך לאמתו של דבר אינו שונא, כי בכל ימיו לא פגש אפילו רשע אחד, רק נקרא כך על שם שאם יפגוש בהם – ישנא), וכל המתכנסים הרבים שיכלה הדף ואנו לא נסיים לספר איך כתב כל אחד ואחד אות שלו; בבכי ובצחוק; בעישון ובליגום; בהפרחה ובהכפפה; בטרדה ובנחת ובכל מיני עניינים, איש כפי דרכו.

Gottlieb-Jews_Praying_in_the_Synagogue_on_Yom_Kippur

יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים, מאוריצי גוטליב (1879-1856)

סיימו לכתוב האותיות, והרצפה נמלאה משלוליות הדמעות שגלשו מן הקסת, עד שבא שר הממונה על הסדר והסדיר את עניין הרצפה על הצד היותר־טוב.

לקחו את ספר התורה להראותו בחוץ לחוגגים, והנגנים פתחו בשיר. הריעו הכל ודחקו זה בזה לראות את ספר התורה, אך איש לא התרעם, שהיו הלבבות מפויסים מהשמחה הגדולה. החלו מעבירים את ספר התורה מאיש לרעהו, והכרוז יצא: כל מי שהכין ריקוד מיוחד לספר התורה – יבוא וירקוד. באו המחוללים וחוללו, ואף היה איש אחד מהרוקדים שרקד ריקוד משונה מאוד עד שידעו כולם כי אינו מוכשר למלאכה זו, אך אהבתו שרקד עמה מול ספר התורה היתה גדולה גם ממחולותיהם של המחוללים הטובים מכולם, והנשים החלו זורקות לכיוונו את ממתקי הקינמון שהכינו למיטיבים רקוד. משזרקו הנשים ממתקיהן, התרחב לב הילדים, וכשמתרחב לבם של ילדים – העולם כולו מתרחב עמם, ושוב לא היה דוחק בעיר.

לאחר שעה ארוכה, ולאחר שספר התורה עבר בכל סמטה וסמטה בעיר שלא יהיה אחד שלא יוכל לנשק ולחבק, החזירו ספר התורה לבית הכנסת בית הכנסת, שם החלו המתכנסים רוקדים עמו, לפני שיכניסוהו לארון הקודש. בעוד הרב חבוק עם הספר והרוקדים צוהלים, קול עבר בין האנשים, והחלו דוחקים זה את זה, ומבוכה התפשטה באוויר. הוא הגיע! הוא הגיע! ראו איך הוא נראה!

הנגנים השתתקו משירם, והרוקדים פסקו ממחולם, ולבית הכנסת נכנס איש פרוע שיער עד־מאוד, וכל עורו צלקות וחבורות, ומראה עיניו כמראה עיני אדם מת. בהמון פשטה בהלה גדולה, וכולם נסוגו לאחור, מפנים מקום למחזה הנורא; המתכנס המשונה חזר מבין המתים.

גופו הצנום היה כרוך בקרעי כרים וכסתות קשורים זה בזה בחבלים, והוא הלך בחיפזון רב מבלי שהיה נראה כי הוא רואה מישהו מבין המתכנסים. לבסוף עלה על הבימה ופניו אל הציבור, והוציא קול משפתיו; קול נורא, שאיש לא היה מאחל לעצמו לשמוע קול שכזה.

אתם תמהים בוודאי מה מעשיי פה, ולהיכן הלכתי, ואיך שבתי מבין המתים. דעו לכם, כי הלכתי דרך ארוכה מאוד כדי להגיע אליכם כאן ולחגוג עמכם הכנסת ספר תורה.

לא היה איש שהסיט את כנף בגדו מחמת היראה.

כל ימיי הייתי עושה מלאכתו של הקדוש-ברוך-הוא באמונה. ובבית הכנסת הזה, לכל אחד יש את מלאכתו שלו; אני הייתי עושה יודין לכבוד שמים. ומכל דבר ודבר הייתי עושה יוד, ומחפש לי יודין בכל עניין שפגשתי. מעולם לא ידעתם דבר, וגם לא הייתם יודעים אלמלי הכנסת ספר התורה שאתם מתעתדים לעשות כאן. יש מהמתכנסים כאן שמעולם לא עשו יוד אחת ראויה לשמה, אך כפי שאמרנו, לכל אחד בבית הכנסת הזה יש את מלאכתו שלו. אתם יוד, אני יוד, בית הכנסת יוד, התורה יוד, הקדוש-ברוך-הוא יוד, העששיות יוד, הקינמון יוד, הנשים יוד, שמחה יוד, עצבות יוד, להבה יוד, מים יוד, גיהינום יוד, גן עדן יוד.

קולו נעשה גבוה עוד ועוד עד שהחלו חוששים כי פרץ ייפרץ בתקרת בית הכנסת.

כל העולם יוד אחת, ואין שום דבר, ויש הכל, וזה גם יוד. וגם אתם, שמעולם לא ראיתם יוד אחת ראויה לשמה, גם אתם יוד. גם וו היא יוד. גם האנשים של הווים הם יודים. וגם הה היא יוד. וגם האנשים של הההין הם יודים. והמוות, והחיים, והפחד, והאהבה, והדוחק, והצחוק. יוד! י ו ד!

י ו ד!

ואז הדברים החלו להיכשל זה אחר זה, ואתם המשכתם להיות אנשים של ואו והה ולעשות את מלאכתכם, וכל העולם התחיל להראות לי יודין עקומות, מעוותות, סמיכות. בימים הייתי הולך ברחובות והמחזות היו מחרידים את נשמתי; יודין תלויות, קצוצות, שחוטות, ובבואות של אנשים החלו להיראות לעיני במקום טהרת אותיות. ובלילות היו הלחישות. מכל סמטה, מכל פינה, בשוק, בבית הכנסת, בספר התורה הישן, בכל העולמות כולם.

י ו ד! י ו ד!

מעולם לא עשיתם יודין. מעולם לא שמעתם צרחת אותיות רטושות, בוערות, לופתות, חונקות.

מי אתם?

מי אני?!

ואז הלכתי. ובכל מקום רודפים אחריי, וכל היודין שעשיתי בחיי באות להורגי נפש, ואין מקום להימלט; יודין. יודין בכל מקום. ואתם שכחתם. אלכסנדר המשיך להדפיס חותמים, צבי לחש לעששיות, הערש־מאיר צחק עם מלאכים, ואת המוות שלי מצאתי בקפיצה לתוך תהום מלאה יודין סלעיות, בתוך נפשי העגומה.

את מה שהיה שם לא אספר לכם, אבל לאחר זמן רב באה לאוזני שמועה שמכניסים ספר תורה. ובאתי בדברים עם מלאך אחד שהיה שם, והתחננתי לפניו שיתיר לי לבוא להכנסת ספר התורה; אולי אמצא רפואה לנפשי ואחיה. אמר לי המלאך: נכווה ביודין – אל יעסוק ביודין; לך ומצא לך וו והה, ואסייע לך להכניס את ספר התורה.

ומאז אני הולך בעולם ומחפש לי ווין וההין, והמלאכה עבודת פרך היא; מעולם לא הוכשרתי לכך, והרי כל העולם הוא יודין ואין שום דבר אחר חוץ מיוד, ואיך אמצא לי וו והה? ומעולם לא היה עסקי בכך. אך מה אעשה וכך ציווני המלאך. אני נע ונד, ומלקט לי וו לוו והה להה בחוסר תוחלת. עכשיו, אחרי שעשיתי כך זמן ארוך מאוד, בא עמי המלאך והביאני עד לכאן. הנה לכם המלאך, הערש־מאיר! דומני שאתם ידידים! הוא יעיד על דבריי.

הביטו כולם אל הבימה, וגם הערש־מאיר הביט, והנה המלאך מביט להערש־מאיר בפניו ומהנהן, ומכוח מראהו של המלאך צחק הערש־מאיר פתאום צחוק גדול, והחרדה הגדולה שככה פתאום, עד שהנגנים נמלאו שמחה גדולה וחזרו לנגן. משחזרו לנגן – החלו כולם רוקדים שוב ביתר שאת, הכוסות נמלאו משקה והדעת התערפלה.

לפתע נפלה חשכה גדולה בבית הכנסת, ונפלו הרוקדים איש על רעהו, והיתה מהומה גדולה וצעקות עד לב השמים, ואיש לא ידע את אשר נעשה. משעברה שעה ארוכה, חזר האור לבית הכנסת, ובעוד המתכנסים מלקקים את פצעיהם, נשמע קול זעקה גדולה, זעקה שאיש לא שמע מעולם כמוה; היה זה לאמפיל שהבחין בכך שספר התורה נעלם כלא היה.

רצים שנשלחו אל שערי העיר העלו חרס בידיהם, והרחובות שמלאו חוגגים הקשו על החיפושים. נשים רכנו במרפסות והן ממררות בבכי, ילדים סגרו את לבם בשתיקה, והאנשים הסתובבו ברחובות הלומים. בסופו של דבר, הפכה השמחה לאבל גדול, ופחד גדול נפל על המתכנסים בבית הכנסת.

משחזרו אחרוני המחפשים אל בית הכנסת, עלה הרב אל הבימה, אל אותו מקום בו עמד לפני שעה קלה המשונה מכל אדם וסיפר את סיפורו הנורא. אך הרב קיצר בדבריו ורק זאת אמר:

צומו שלושת ימים לדעת על מה הגזרה הנוראה הזאת. וכעת, לכו לביתכם.

הלכו כולם, איש־איש לביתו, אבלים ועגומי נפש.

למחרת היום הקדימו הכל לבית הכנסת, והחלו מתפללים בבכיה נוראה, למען ישמע השם ויושיע. חלפו השעות, הילדים היו בוכים מרעבונם, פרחים נבולים שהוכנו לקשט את בית הכנסת להכנסת ספר התורה היו שמוטים בכל פינה, ריח התבשילים עוד נשב באוויר; מדיף ניחוח חמוץ, והפרוכת החדשה שנרקמה בדמעותיה של צדקת היתה חגיגית מדי. כך הגיע זמן מנחה, והיו קוראים בספר התורה קריאה לתענית ציבור. קם לאמפיל ממקומו וגנח: קוראים בתענית ציבור, תחת לקרוא וזאת הברכה… קוראים בתענית ציבור, תחת לקרוא וזאת הברכה…

וגעה כל הקהל אתו בבכיה: קוראים בתענית ציבור, תחת לקרוא וזאת הברכה… קוראים בתענית ציבור, תחת לקרוא וזאת הברכה…

ופתאום השתתקה הבכיה באחת, והדוחק היה גדול מאוד, ובבימה עמד האיש שגרם לכל הצרה הזאת, ספר התורה בימינו, ומלאך אלוקים לשמאלו.

עוד לא סיפרתי כיצד אני מדבר אתכם פה ואני מת, אמר. אך טרם כל, עליכם לאכול משהו. ואל תיראו משבירת צומכם, כי יש גופים שאין להם תקנה. וכי אתם סבורים שכל גוף ניתן לזכך בצום?! הרי יש גופים עכורים ששורשם נמוך עד־מאוד; לכו ועסקו בנשמתכם. הנה, ייכנסו המשרתים ויערכו השולחנות. הלא מכניסים ספר תורה היום לבית הכנסת!

באו המשרתים ובידיהם מגשים עמוסי תבשילים שלא ראה איש כמותם בעולם. היטיבו כולם את נפשם ופסקו הילדים מבכיים.

וכעת נעסוק בנשמותינו, אמר וחבק בחוזק את ספר התורה החדש.

סבורים אתם שמת אני?! מעולם לא הייתי חי יותר מבשעה זו, כשאני עומד ובימיני ספר תורה ולשמאלי מלאך ה' צב-אות. וכי אתם חיים?! אתם אינכם אלא זיכרונות. זיכרונות מתים בתוך גופים עכורים. והיכן נשמותיכם?! היכן אהבתכם?! היכן חייכם?! ואשר על כן באתי לכאן היום, להכניס עמכם את ספר התורה.

בואו ונכניס את ספר התורה.

קמו כולם כאחד, והוא החל זועק: אתה הראית לדעת… כי השם הוא האלוקים… אין עוד מלבדו…

והקהל עונה אחריו.

אמרו כולם פסוק בפסוק את הפסוקים הנאמרים בהקפות של שמחת תורה, והמתכנסים בוכים בבכי גדול.

סבורים אתם שזהו בכי של חיים?! והלא מעולם לא נזכרתם בדבר. ואף אני לא. הנה, באתי להכניס עמכם את ספר התורה, כדי לזכור ולהיזכר. ומי גרם לנו לשכוח, להפוך לזיכרון מת? עמלק! ע מ ל ק! זכור את אשר עשה לך עמלק! זכור את אשר עשה לך ע מ ל ק!

וענו כל הקהל אחריו זכור.

ועכשיו עלינו להיזכר.

הביט האיש אל המתכנסים, והחל מביט אל עיניו של כל איש מהנוכחים. עיניו הצטללו, והמוות עזב אותן, והוא החל מביט בעיניו של לאמפיל האיכר. עיניים בעיניים, לב בלב, נפש בנפש, נשמה בנשמה. החל לאמפיל נזכר. במעשים שעשה, באהבות שאהב, בחטאים שחטא, במצוות שהתעלס בהן, בתפילות, בדמעות, בקדושות, בלולב, באתרוג, במצה, בחמץ. במעשים שעשה מאז שעמד על דעתו, ובכל מעשיו מאז שנולד לאמו האלמנה. נזכר במעשים שעשה בינקותו, והחל כל גופו רועד. ואז נזכר בימי עיבורו, ובמלאך, ובאוצר הנשמות, ובנסירה הנוראה מכל ממנה. נזכר שהיה בגוף אחר, ובמעשיו באותו גוף. אהבות שאהב באותו גוף, שמחות ששמח, מצוות ששמר, זיווגים שזיווג, קדושות שקידש, ופגמים. וגופו של לאמפיל החל מפרכס בעוויתות.

הביט האיש בעיניו של הערש־מאיר. עיניים בעיניים, לב בלב, נפש בנפש, נשמה בנשמה, צחוק בצחוק. החל הערש־מאיר נזכר. בתפילות שהתפלל, בצחוקים שצחק, ברקיעות רגל ימנית, בדבקויות, באתרוגים, בלולבים, באושפיזין, בדוד המלך, במשה רבינו, באסתר המלכה, בכוונות האכילה, ברחצה של ערב שבת, בהקפות של שמחת תורה, במחשבות של עונג, ברצונות, בפגמים, בעוונות ובפשעים. נזכר במעשים שעשה מאז שעמד על דעתו ונזכר במעשים שעשה מאז נולד לאמו. נזכר בינקותו, באנוכיות, בגאווה, בטפשות, והחלה רגלו לרקוע בחוזקה על הרצפה. באו לפניו ימי העיבור, והנה המלאך, והרי זהו המלאך הצוחק, והקדושה, והנה היודין! נזכר באוצר הנשמות, ובנסירה שקיבל באהבה, ובעונג הגדול. נזכר בגוף אחר, והמעשים שעשה בו. הבושה. האכזריות, האהבות הנפולות, והנה כאב התפילות שמעולם לא צלחו אפילו רקיע אחד, ואנשים רבים, ושמחות, ודרישות ובקשות, ואכילות גסות. גרביו הנזולים מלאו דם.

הביט באלכסנדר הדַפָּס, ועיניו של אלכסנדר נמלאו נימים. והוא נזכר. באלולים, ביראה, בכניעה, בראשי שנה, בתימהון, בנסירה, בשופר, בנקבה ובזכר, באהבה ובגבורה, בימים שבין ראש השנה ליום כיפור, בימים שבין יום הכיפורים לסוכות, בחג הסוכות, בחסדים, בחותמות, בהושענא רבה, בשמחת תורה. כמה חותמות כבר הדפיס. והנה חותם מרוטש, הנה חותם רבוב, מעוות, לכוד, הנה חותם שמעולם לא נפרץ, והנה מעשים שלעולם לא ישובו, ושמחות שלעולם ישמחו, ומצוות וחטאים ושלגים וגשמים וזיווגים וביטול וסעודות שבת ונרות חנוכה וזאת חנוכה וילדים קטנים. ונזכר במעשים שעשה בינקותו, בתום, בתפילות, במחשבות קטנות, בקוצים. נזכר בשמחת העיבור; עיבור יפה היה, במלאך שמעולם לא ראה ולעולם לא יראה כמותו, בכל העולמות שהיו פתוחים עד כסא הכבוד, בירידה, בפרידה. נזכר בגופו של אז, בתפילות חסרות משמעות, בתורה שלא לשמה, באהבת ישראל, בגמילות חסדים, בקמצנות, בפזיזות, בנטיית גרון ובשפלות נפולה.

והיו נזכרים כולם, איש־איש במעשיו, מחשבותיו, ענייניו, גופים ונשמות, נפשות וגלגולים, טובות ורעות, עד שלא נותר מי שאינו זוכר. והוא עמד על הבימה, ספר התורה בחיקו, ועיניו פתוחות, נעוצות.

עכשיו, משנזכרתם כולכם, תוכלו להכניס את ספר התורה. ואני, מה יהא עלי? מי יזכיר לי את זיכרונותי?!

שאג שאגה גדולה עד שנזדעזעו כל סמטאות העיר.

לאחר שעה ארוכה שהיו כל המתכנסים נבהלים ודמומים, הניף את ספר התורה אל מולו ואמר: אם אין מי שיזכיר, תזכירי לי את!

הביט בספר התורה כשם שהביט בכל אחד מהמתכנסים, והביטה התורה בו. עיניים בעיניים, חוטם בחוטם, אוזניים באוזניים, פה בפה, מצח במצח, לב בלב, נפש בנפש, נשמה בנשמה, חיים בחיים. נזכר בכל העולמות כולם, ביודין שהם בכל מקום, באנשים, בנשים, בילדים, בבתי הכנסת, בסוכות, בראש השנה, בפורים, בפסח, באכילה של שבת, באכילה של חול, באהבות, בתענוגים, בייחודים, בקליפות, בפרצופים, בשורשים, בנשמות, במלאכים, באותיות, בבכיות, במיתות משונות, בחיים ארוכים, בשטן, במלאך המוות, בסלעים, בחבורות, בזיווגים, בקדושות, בקדושים, בנישואין, בעצבות, בשמחות, בווין, בההין, בספר התורה החדש. נזכר בינקותו, בימים שעברו עליו בלא חטא, בטהרת הלב, בטמטום המוח, בקשי עורף, בקבלת ייסורים באהבה. נזכר בעיבור הקדוש, נזכר במלאך, שעליו אין רשות לספר כאן, נזכר באוצר הנשמות ובבכי הגדול, בקריעה הנוראה אז נקרעו כל הרקיעים. נזכר בגוף אחר, בקושי, בשעבוד, בפגמים, בהיכלות, במעשה מרכבה, בנבואה, בנפילה הגדולה מכל.

גיפף את ספר התורה בחיקו ועצם את עיניו.

הלא מכניסים ספר תורה היום… לא נרקוד לכבוד התורה?!

אמרו: אפילו בבית המקדש לא היתה רקידה מעין זו, שמעולם לא זכרו ישראל כפי שזכרו באותה שעה.

מעשה לפורים במרקחת אתרוגים של העתיד לבוא

יום הפורים בא לבני ברק, ובכלל בני ברק – בית הכנסת שלנו. ועתידה שמחה גדולה לבוא על בית הכנסת וכל החסידים הרוקדים ובוכים בו, ואין איש יודע על מה.

כבר כתבו רבים דרושים גדולים בעניינים נשגבים אלה, מהם על דרך הדרש, מהם בדרך שחוק כמו שעושין פורים־רב וכדו', מהם על דרך העבודה, ויש בהם שגילו סודות בחכמת האמת, ויותר משגילו – הסתירו.

וגם פה בבית הכנסת היה אחד מן החבורה שכתב, ודבריו דברי טעם הם. וכשראה שדברי טעם דבריו לא נחה דעתו עד שעמד והעלים שמו מן הספר. מן הספר עלה בידו להעלים את שמו, אבל מן השמים לא עלה בידו, שבשמים ראו דבריו של אותו חסיד תלויים על כותל בית הכנסת והם באותיות דחוקות מאוד, כמו רצו האותיות להתוועד זו עם זו או לרקוד, ומיד זכרו כל אותיות דחוקות שכתב בזמנים אחרים ובעניינים אחרים, והיה שחוק גדול בשמים, שחוק של נחת רוח. מיד שלחו מלאך הממונה על גילוי שמותיהם של הכותבים בסתר וגילו שמו של הכותב, ושחקו גם בני החבורה. ועתה ממתינים כולם, עליונים ותחתונים, ממתינים על הכותב שישחק גם הוא שנתגלה שמו, ודבר זה בפורים יהיה, שפורים בבחינת לעתיד לבוא, אך בזה עלינו לדבר אחר־כך ואל לנו להקדים את המאוחר.

ואנחנו לא באנו להוסיף על דברים שכתבו כל אותם חסידים ופרושים, אלא מעשה באנו לספר. שמעשה יש בו מכל הדרכים שזכרנו בדרכי הבאור, ומעלה יתרה יש בו, שהוא מביא האדם לאותו מקום ואותו זמן ממש שהמעשה מדבר בו, וזוהי ממש בחינת פורים וגם בחינת יום הכיפורים, שאז עושין מהדברים יו"דין ומטילין גורלות הם הפורים כנ"ל. ומה שיעלה בגורל – יעלה.

וכך היה מעשה:

אותה שנה היה פורים מתעכב מלהגיע. החודשים עזבו את הארץ ועלו כולם למקום השמור להם, הרחובות היו מלאים בהמון, וכולם היו עושים צרכי היום שיהיו מוכנים לעת היעודה. אך אחר כל זאת, היה פורים מתעכב. ולא שלכולם התעכב, כי אם על רוב בני אדם חלף פורים בחיפזון ואף חלקם הגיעו כבר לפסח מבלי שידעו כלל. רק מעט אנשים שהיו שותפים בסוד הנורא ידעו כי פורים מתעכב, ואיש לא ידע על מה זה.

היו שאמרו כי פורים טובל בנהר דינור ומתקן כל אותן נשמות הצריכות תיקון ובהן אלה שהגיעו לפסח. היו שאמרו כי פורים עזב את הארץ ח"ו ודי בזה. היו שאמרו כי בעטיו של נחש מתעכב פורים מהגיע לבני ברק. הצד השווה שבכולם, שלא ידעו מה שאמרו, שהרי פורים אינו טובל רק עושה יו"דין, וגם נחש אין בו.

רק אותו חסיד ידע את אשר נעשה, וידע כי צרה זו באה בשל מרקחת האתרוגים הקדושה.

אותו חסיד, כבר דיברנו בו בחג הסוכות, ועתידים אנו ברצונו יתברך לדבר בו פעמים רבות אחרות. ואותה מרקחת אתרוגים קדושה הרי היא עשויה מאתרוגים קדושים של חג הסוכות. תחתונים שבהם – אתרוגים שנתלו על הסכך לנוי מצווה; אמצעיים שבהם – אתרוגים שברכו עליהם ברכת מצווה של ארבעה מינים; עליון שבהם – אתרוגו הקדוש של החסיד שהיתה שיחת צדיקים נשמעת בתוכו כנ"ל. וסדר זה נוהג רק בשית אלפין, שלעתיד לבוא וביום הפורים שהוא בחינת לעתיד לבוא, אין פני הדברים כך, ואתרוגים שנתלו לנוי מצווה עתידים לשבת בסעודתו של לוויתן ועטרותיהם בראשיהם.

וגם עלינו לספר כיצד רקח החסיד את מרקחת האתרוגים הקדושה.

טרם התחיל לעסוק במצווה היה מכין עצמו בלימוד אותיות התורה, וכל אותו זמן היו אותיות פורחות מעל לראשו וצדיקים עולים ויורדים בסולם. ירד וטבל, עלה ונסתפג. היה מסיר את האתרוגים מן החוטים שהשתלשלו מן הסכך, וכל אתרוג שהסיר מן החוט המלופף היה מחבק ומנשק ומשוחח עמו בלשונו. ואם היה אתרוג אחד נחבל בשעה שירד, היה חובש אותו במילותיו ואומר לו דברי ניחומין. אחר שלקט כל אתרוגים של נוי מצווה הלך לארגז שהניחו בו כולם אתרוגי ברכה שלהם. ומה שהיה עושה מאחורי הפרגוד אין לספר בזה לשום בריה, ועל כן נניח לזה.

וגם יש לנו לומר כי מְשַׁמֵּשׁ היה עם החסיד בכל מעשה המרקחת, והוא סייע בעדו בכל זה.

אחר כל הדברים האלה שם החסיד ומשמשו האתרוגים בתוך הקדירה והם קלופים ובצועים, והיו בתוך המים ימים רבים, וכל אותם ימים היה מתפלל החסיד לשלומה של קדירה והיה נושא עוּלָהּ ולא זזה מנפשו. וגם היה מייחד ייחודים גדולים שיצליח מעשה המרקחת ותשא חן וחסד לפניו.

אחר שחלפה התקופה והוטב בעיניו לבשל האתרוגים הקדושים, שלח החסיד את משמשו לבשל האתרוגים בסוכר, והיו שאמרו כי אותו סוכר – שברי מצות אפיקומן היו בו.

משנעשתה המרקחת ובאה שמועה, באו כולם לבית הכנסת וביקשו ממרקחתו של אותו חסיד. עמד החסיד ושם המרקחת בכלים קטנים וחילק לכולם, ולעצמו שמר כלי קטן אחד ובו מלוא הכף מרקחת אתרוגים.

אותו כלי שמר החסיד ליום הפורים. שביום הפורים, אחר שעשו כולם מצוות היום – קראו המגילה, שלחו משלוח מנות ונתנו מתנות לאביונים, אז עושין משתה ושמחה ומאירין הארת המוחין במאכל ומשתה שלהם, ואז נוהגים כולם לעשות יו"דין.

אמר החסיד: אקשור אני יו"ד אחד לנקבה העליונה, יו"ד של מרקחת אתרוגים של חג הסוכות. ואותו יו"ד אחד תהיה בו גם ה"י אחת, שהם ממשיכין לה המוחין. ועוד דברים חשב לעשות בזה ואין לנו לספר אלא מה שעינינו רואות.

ייחד החסיד מקום אחד מיוחד במזווה עליון שלא תשיג יד התינוקות ובו שם הכלי ובתוכו המרקחת. ועשה לכלי שקיק בד מעוטר בעיטורים מכוונים, וגם פריפות, וקשר את השקיק קשר על גבי קשר שלא תשיג בו ידם ח"ו וד"ל.

היה בא בכל יום ונוגע בעיניו בשקיק, ואותה שעה היו דמעות בעיניו, ואותן דמעות נטפו על שקיק הבד והכהו אותו עד שנעשה שחור כגון תפילין. והיה מתפלל בכל יום תפילות, ונכנע כנעות, ואוהב אהבתו, ומקנא קנאתו, ומכוון לבו לשמים, ופותח נפשו לבריות, ומתענו בענווה, ומוסיף על עצמו אותיות.

חסיד. צילום: אופיר סגל.

חסיד. צילום: אופיר סגל.

אותו יום, ראש חודש אדר בא לבני ברק. הרגישו ישראל בבואו ועוררו את השחר להתפלל תפילת שחרית, הלל ומוסף של ראש חודש. כיוון שהחלו המתפללים בבתי הכנסיות לשבח בהלל, הרגישו אתרוגים שבכלי של אותו חסיד כי בא אדר וקרבה שעתם לבוא. התחילו משוחחים ביניהם. עודם מדברים, וריחם יצא לחוץ.

היה ריח האתרוגים המוטלים בכלי במזווה העליון מתפשט בכל בני ברק, והיו כולם תמהים מריח סוכות שעלה באפם. אותו ריח היה בו מכל אותן תפילות ואהבה וכיוון הלב ופתיחת הנפש וקנאה וייסורים ושמחה וחִבּוּש המילים ושיחת הצדיקים של אותו חסיד קדוש. עלה הריח באפם של אנשי בני ברק והחלו בוכים בכי גדול ולא ידעו מה היה להם.

גם נעשו כולם נחפזים לפורים, ולא יכלו להמתין עוד לבואו. היו האנשים מהלכים ברחובות העיר, והחנויות ריקות מאדם, וכולם רצים, איש אינו יודע לאן הוא רץ. היו מביטים איש ברעהו ורואים במצחו מעשה שלו.

אותו יום היה נס שלא היה מעולם אף בשאר ימים טובים ומועדים. שבשאר פעמים שהריחו ישראל ריח היו רואים מצחו של אדם וכל אותם פגמים שפגם עולים בו ומבאישים. אותו היום היו ישראל רואים מצחים וכולם יפים ומום אין בהם. רק נשמות קדושות ושמחה גדולה וריקוד של מצווה וחוסר ידיעה.

על כן קבעו אותו יום ראש חודש לדורות, ואין מגלין הנס אלא לצנועין.

כל אותה השעה שהיו ישראל מתרוצצין ברחובות חולי אהבה היה החסיד בבית הכנסת שלנו וראשו מוטל על השולחן. תאמרו: שמא לא חש בריח האתרוגים? לא כן הוא. אלא חש, ומגודל תשוקתו התעלף ועמד תלוי בין שמים וארץ.

ובשמים ראו את כל אשר נעשה. את האנשים הרצים ברחובות, את החנויות הריקות מאדם, את בתי הכנסיות שמלאו דם חימוד של תפילות, ואת החסיד שראשו מוטל על השולחן בבית הכנסת שלנו. נעשתה מהומה גדולה והחלו כולם רוצים לרדת לארץ להריח ריח המרקחת בבני ברק. גם פורים ביקש לרדת טרם זמנו לארץ, ואף רצה לבטל כל המועדים מכח אותה מרקחת אתרוגים שרקח לו אותו חסיד ולהביא זמן של עתיד לבוא לעולם. שמע השטן את ההמולה והחל מקטרג בכל מיני טענות שונות ומשונות ותבע לרדת ליקח הכלי מן המזווה שלא יבטל חטא מן העולם. משקטרג השטן, התגבר הרעש עד ששמע אותו חג הסוכות מהיכלו העליון בו הוא שוכן בכל השנה כשאין הוא יורד לתחתונים. שמע חג הסוכות את המעשה וביקש לרדת גם הוא לארץ להריח ריח מרקחת אתרוגים שנעשו משלו.

משביקשו כולם לרדת לתחתונים נתגלה סוד הבריאה כולה והעתיד לבוא החל חוגר את אבנטו לרדת ארצה, שתם זמן גלות, בא זמן גאולה, ולא נתאווה הקדוש-ברוך-הוא אלא להיות לו דירה בתחתונים.

ראה הקדוש-ברוך-הוא שהעולמות קרבים להבנות והקץ עדיין לא בא, גזר על האתרוגים שיפסיקו שיחתם ועל מלאך הממונה על הסתרת אותיותיהם של אתרוגים שיסתיר הכלי עם המרקחת הקדושה.

משפג ריח שיחת האתרוגים התעורר החסיד מעלפונו, ואנשים החליפו ריצת אהבתם בריצת קניות של ראש חודש אדר. איש לא ידע כי בא הריח ונעלם, רק היו מעטים מאוד שידעו כי גאולה באה לעולם, ועשו סעודה אותו היום במשתה ושמחה.

אחר שסיים החסיד את תפילתו, הלך לביתו ופנה לראות את שקיק הבד המעוטר בפריפות, שקיק הבד השחור מדמעות ובתוכו מרקחת האתרוגים. פתח את דלת המזווה, והמדף ריק מכל. סגר ופתח שוב, והמדף עודנו ריק. הלך ופתח כל דלתות ארונות שבבית, הוציא והכניס כל מגרה ומגרה, והכלי איננו, כי לקחו המלאך.

דרש וחקר החסיד אצל בני ביתו ולא העלה דבר. החל צווח צווחות מרות עד שנבהל כל ההמון השועט ברחובות והסתגר איש איש בביתו. אמרו שלא היתה זעקה מרה כזו מאז זעק מרדכי זעקתו בשושן בירת פרס.

גם בשמים שמעו זעקתו. שחק השטן למשבתו, ואילו פורים אסף את זעקותיו של החסיד לכלי מיוחד שממנו יתבלו לעתיד לבוא לוויתן של סעודת הצדיקים. מכל מקום, ניחם בו פורים ממחשבתו לבטל המועדים ולרדת קודם זמנו, שהמרקחת איננה בגזרת המאציל, ומה לו לרדת ארצה מבלי עיטורי יו"ד וה"י של מרקחת האתרוגים.

הלך לו לעשות יו"דין.

חלפו הימים, החסיד היה פותח בכל יום את דלת המזווה ומוצא את המדף ריק מכלי. בבני ברק חש מי שחש כי פורים מתעכב מהגיע, ושאר אנשים עסקו בקניותיהם, וגם היו שהגיעו לפסח כנ"ל. כשהגיע י"ד באדר ובא זמנו של פורים לרדת, מיאן לעשות זאת, ששום דבר אינו שווה לו אחר שנתעלמה מרקחת האתרוגים. גזר הקדוש-ברוך-הוא על פורים לרדת לערי הפרזים ולעשות להם יום משתה ושמחה.

אותו יום, שלח הקדוש-ברוך-הוא שנית את המלאך הממונה על הסתרת אותיותיהם של אתרוגים לגלות הכלי עם המרקחת. תאמרו: למה שלח מלאך הממונה על הסתרה ולא שלח מלאך הממונה על הגילוי? פורים היה אותו יום, ונהפוך הוא, וד"ל. אותה שעה שנתגלתה המרקחת היה חג הסוכות מסובב ברחובות בני ברק לתור אחריה, שגמר בדעתו (ודעתו דעת חג הסוכות כנ"ל) למצוא המרקחת בעצמו ולהביאה לחסיד שהתהפך עליו הגלגל. נתגלתה המרקחת, והחל הריח מטרף את דעתם של אנשי בני ברק. הרחובות מלאו ברצים, ובקרנות רקדה אהבה, וזכרון נשגב נחזה בנשמות, זכר הכל. ואיש לא ידע את אשר נעשה, כי היה היין מערבב דעתם של אנשים. רק חג הסוכות שתר אחר המרקחת ידע כי החלו האתרוגים לשוחח ועתיד הקדוש-ברוך-הוא לגאול את ישראל לכשיגיע הקץ.

נכנס חג הסוכות לביתו של החסיד בהחבא, לקח מן המזווה את השקיק הקדוש והסתירו בחיקו. אמרו: אילו ידע החסיד כי חג הסוכות בא לביתו, היה מקבל על עצמו כל המעשה הזה מעיקרו לכתחילה.

אותה שעה עמדה החמה בפאתי האילנות, ראתה את המרקחת בחיקו של חג הסוכות, נחה דעתה ופנתה לדרכה. היה חג הסוכות מהלך ברחובות העיר, ושיכורים מרגישים בו, וכל אחד ואחד נוטל ממנו שלום ומחזיר לו שלום, וכולם בוכים ושמחים שזכו, והיו שתחבו ידם בידו של חג הסוכות והיו הולכים אתו יד ביד כדרך השיכורים, וגם דיברו בדברי תורה, וחג הסוכות גם הוא נטל מיינם של שיכורים, והחל גם הוא עושה משתה ושמחה ויום טוב ומעלה יו"דין. נמלך וּויתר על דעתו.

עד הכי והכי ירד הליל, ליל ט"ו, וכמנהג הפרזים היה חג הסוכות בסעודתו, ממשיך את המשתה והשמחה והיום־טוב לחוץ, שיום י"ד קצר, ופורים יסוד דאבא ארוך ויוצא לחוץ ומאיר בהארה גדולה ועצומה.

נשמט חג הסוכות תחת ידיהם של השיכורים ופנה למשתה היין בבית הכנסת שלנו. אותה עת עמדו לבכות הושענא, כמנהג שנה בשנה. ופורים בכבודו ובעצמו גם הוא שהה אותה שעה אצלנו. היה החסיד עומד ופניו אדומות מיין, ולבו שבור לחתיכות זהב. אך הוא לא שם עצמו בלבו, והיה אחוז בהארת המוחין לנקבה העליונה, ומעליו פורחות אותיות קדושות, יו"דין וה"יין, אותיות שעשה במאכל ובמשתה וביום־טוב. הסידור בידו, ופיוט הושענא של חג הסוכות פתוח לפניו ומעלה ריח לולבים והדסים ואתרוגים וערבות. ואף על פי שאין בערבות ריח, בפורים העלו ריח מדף הושענא של סידור אותו חסיד, שפורים הוא בחינת לעתיד לבוא.

פתח החסיד את פיו לזעוק הושענא, ושיירי דעת עזבו אותו לאנחות. פתח חג הסוכות את דלת בית הכנסת, וריח מרקחת האתרוגים הקדושה התפשט באוויר. הרגיש החסיד בריח תפילותיו ואהבתו ונזרקה בו דעת קלה. נפלה על כולם בכיה גדולה, והחלו זועקים הושענא עוד טרם התחיל החסיד בזעקותיו. עמד חג הסוכות בקרן זווית וזעק גם הוא זעקה גדולה, דעתו בל עמו, והוא אחוז למעלה מכל דעת, בשמים ובארץ, בעולם הזה ובעולם הבא, בגלות ובגאולה, בשכבר בא ובעתיד לבוא.

שמע החסיד את הזעקה, ופתח גם הוא בקול גדול. משהתחיל החסיד במילת הושענא, שכח מכל מרקחות שבעולם ולא נותר בו כלום.

משסיימו, התגנב חג הסוכות לשבת לשמאלו של יום הפורים. ביקש שלא ירגישו בו, אך הרגישו בו כולם. החסיד, פורים ושאר האנשים. הנה המרקחת, אמר חג הסוכות לחסיד. איני רוצה בה, אמר החסיד לחג הסוכות. בטלתי ואינני עוד, וכל זה לעבר הוא שייך, לשכבר היה. איני רוצה בה גם אני, אמר חג הסוכות לחסיד. בטלתי ואינני עוד, וכל זה לעבר הוא שייך, לשכבר היה.

רוצה בה אני, אמר פורים. לא בטלתי, ואינני עוד. מעולם לא הייתי. לא תאכלו עמי מרקחת של העתיד לבוא?

ישבו ואכלו כולם מרקחת אתרוגים קדושה של העתיד לבוא.

שלג ומיתרים של עוּד

אני מת לנגן עכשיו בחליל או בפסנתר ביחד עם להקה מדהימה ונוריד את בית המקדש השלישי שאגב יהיה עשוי משלג ומיתרים של עוּד ונעצום עיניים כולנו ונרצה להיות טובים אלינו ולקדוש ברוך הוא ונקום לפנות בוקר ללמוד תורה באוויר הקריר ונקנח נזלת שקופה מהאף הסמוק מצינת הבוקר.

יהיה קר בבוקר.

בית המקדש השלישי יהיה עשוי שלג ומיתרים של עוּד.

בית המקדש השלישי יהיה עשוי שלג ומיתרים של עוּד.

טהור יהיה הבוקר בבית הכנסת ספוג ריח הדפים והזיעה והקָּפֶה והקפות של שמחת תורה.

אני מת לכתוב סיפור קדוש על חסיד קדוש שאסף את דמעות תפילת הלל שלו לתוך המאפרה שבחדר-שני ליד המיטה שדֻוִיד ישן עליה כשהוא שיכור אחרי התוועדות והוא מפחד שלא יצליח להתעורר ללימוד בבוקר לפני התפילה.

והחסיד הקדוש מהסיפור שאכתוב יחייך. כלומר, יהיה לו חיוך שעוד לא נתחייך מאז התחיל הכל ונתערבב טוב ברע. חיוך שממזג את כל חלקי העולם וגם את אלה שנפלו לתהום. ואותו חסיד יחייך חיוך עדין וקמטוטים זעירים ירקדו ליד עיניו ועיניו החומות התמימות יביטו במבט שיתלה על הקירות עד שלא ייוותר אדם אחד שיוכל להתעלם מאותו מבט חום, תמים וקדוש התולה על הקירות.

כל זאת ועוד רצוני לכתוב אלא שאני במשבר כתיבה ורק תשוקה גדולה שורקת בלבי כמו רוח פרצים ומטלטלת את נפשי מאוד.

וגם שנשמתי כלואה. ודי בזה.

מעשה נורא בחסיד אחד ואתרוגו הקדוש שהיה משמיע שיחתן של צדיקים, וגם הזכות שיש למי שישתתף בהוצאות חג הסוכות

מעשה זה וקריאת קודש שבסופו נכתבו עבור בית הכנסת האהוב שלי, בו מתפללים חסידים בעלי אתרוגים קדושים מאוד. 

חג הסוכות בא לכאן, לבית הכנסת האהוב שלנו. ולכל העולם גם כן בא חג הסוכות, אלא שבבית הכנסת שלנו שמחים הכל ביותר ומכינים עצמם בכל רגע, אולי יפגוש בהם חג הסוכות ולא יהיו הם מוכנים לפגוש בו. והכנה זו עולה להם כמעשה הצדיקים שהיו מכינים עצמם בבגדיהם ובמַטָּם לפגוש את המשיח, יביא אותו אלינו הקדוש-ברוך-הוא במהרה בימינו.

וכבר היה מעשה, ובא חג הסוכות לבית הכנסת וביקש לפגוש בחסיד אחד מעשרה בטלנים המצויים תמיד בעזרת הנשים. ואותו חסיד, גדול היה בחסידותו עד שהיו שאמרו כי זכה לזיווג נשמות עם צדיק אמת, וגם אמרו עליו כי יודע הוא להשתטח, אך שמועה זו לא נתאמתה די הצורך וגם אין אנו עוסקים כעת בבירור עניין נשגב זה.

וסיפור המעשה כך היה. אותו חג הסוכות של שנה מעוברת היה, ואינו דומה חג הסוכות של שנה מעוברת לזה של שנה פשוטה, כידוע. לאחר שנגמרו עשרת ימי תשובה וננסר הכל, התקין אותו חסיד את סוכתו על הצד היותר־טוב בייחודים נפלאים והבריק את קופסת האתרוג במשחה מיוחדת. לא היה די לו בזה, ומצא לו אתרוג מיוחד לחג סוכות של שנה מעוברת ונשמתו נשמה גבוהה מעולם האצילות. ובכל רגע שהיה נפנה מעסקיו גיפף החסיד את האתרוג באהבה גדולה, גם נשיקה מיוחדת ייחד לו. נשיקה של מצווה. ואותו אתרוג, לא היה שני לו בכל בני ברק, ולא זו בלבד אלא שאף בבית הכנסת שלנו לא היה אתרוג שיזכה להשיגו במעלת נשמתו. שבאתרוג זה נתעברו נשמות צדיקי אמת והיו משוחחות ביניהן, ומי שזכה יכול היה להריח את ריח המזבח הישוב בין הצדיקים. אותו חסיד, זכה. כיוון שזכה, היה מביט באתרוג ועולה תחת כסא הכבוד. תחת כסא הכבוד יש ריח נפלא שאין מענג ממנו בכל העולמות, והיו שאמרו כי אותו ריח הרי הוא ריחה של הקטורת עודה מעורבת בדבש, ותחת כסא הכבוד הותר הדבר.

כך היה החסיד סובב בין נשמות הצדיקים ומאזין לשיחתן, והיה מתמלא בעונג גדול ובתשוקה נוראה עד שנשמתו בקשה לעזבו כמה פעמים בימים שבין יום הכיפורים לסוכות. ריחם עליו הקדוש-ברוך-הוא והפיל עליו בכיה גדולה. מאחר שנמלא בעצמו, ירדה נשמתו למטה והסתלקה מעולם העליון ויצאה מכלל סכנה.

בהגיע בוקר יום טוב ראשון של סוכות לחגוג בבני ברק, ביקש לראות טרם כל מה נעשה באתרוג הקדוש בו דיברו כל העולמות. מצא הבוקר את החסיד יושב בסוכתו וחובק את ארבעת המינים בעיניים עצומות. ראה את עפעפיו הסתומים של החסיד בחבקו את ארבעת המינים ונכלם כלימה נוראה כמי שחזה בדבר שאסור היה לו לראות, ורצון של דבקות נכנס בו עד שעלה שוב לעולמות העליונים ונדבק בהם. משסיפר את הדבר בעולמות העליונים נעשה רעש גדול וביקשו כולם לחזור לשורש ולהכלל באין־סוף, ולא יכלו כולם יותר לשאת את מציאותם. ראה הקדוש-ברוך-הוא כי עלו כולם למעלה ועומד העולם להחרב, עשה עמם כמעשה שעשה עם אותו חסיד מבית הכנסת שלנו; הפיל עליהם בכיה גדולה עד שנמלאו בעצמם. מאחר שנמלאו בעצמם, ירדו למטה והתקיימה הבריאה.

לא ידעו הגרים בבני ברק מאותו עניין, שכן בוקר יום טוב ראשון של סוכות הגיע אליהם בשעה היעודה ולא איחר כלל, כי את ביקורו בסוכתו של החסיד עשה עוד טרם יצטרך להאיר בבני ברק, וכך היה סיפק בידו לעלות למעלה ולעשות את כל מה שעשה מבלי שיאחר. אך כיוון שעבר עליו מה שעבר, בכה הבוקר בדמעות גדולות ושקטות, ודמעות אלה התלבשו בגשם והרטיבו את העיר עד שמיהרו האנשים לצאת מסוכותיהם ולהגיף את התריסים, והיו מטהורי הלב שחשו בעניינו של אותו גשם ולא יצאו מן הסוכה. ומי שלא יצא מן הסוכה באותה שעה זכה והתלבש בו משהו מאותו בכי, בכיים של העליונים שהפיל עליהם הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו.

אחר שחבק החסיד את ארבעת המינים והריח את שיחת הצדיקים באתרוג, טבל מה שטבל במקווה, הלך לבית הכנסת ולמד לימוד של הכנה לתפילה בסוכה. כשבאו המתפללים לבית הכנסת התערב עמם כאילו לא היה דבר ולא חשו בו.

כשהגיעו להלל, יצאו כולם אל הסוכה ליטול ארבעה מינים שלהם. הוציאו כולם את נרתיקי הלולב וקופסאות האתרוג, הביט כל אחד באהבה באתרוג שלו ובירך. ואותו חסיד, ביקש גם הוא לעשות כמנהג כולם. הוציא גם הוא את נרתיק הלולב וקופסת האתרוג. ביקש החסיד לברך על האתרוג ומיד הכיר כי אין זה האתרוג שלו. ולא שלא היה זה האתרוג שלו, אלא שריח שיחת הצדיקים לא היה ניכר בו.

תמה החסיד מאוד על הדבר והחל לפשפש במעשיו. העלה בדעתו כל מעשים שעשה מאז ישב בסוכתו והתעלס תחת כסא הכבוד, אך לא מצא דבר. החל ללכת לאורך הסוכה ולהרהר בתשובה. בא להרהר בתשובה וקפץ עליו זכרון הבוקר, איך היה יושב בסוכה, רוקד עם האושפיזין הקדושים וחובק את ארבעת המינים. התבונן בשפלותו, כמה התרחק מהקדוש-ברוך-הוא ואיך כלא את נשמתו בכלא חומרי עכור. נפלה עליו בכיה, והחלו המתפללים להסתכל עליו עודם מנענעים את ארבעת המינים בסוכה.

רק זאת לא ידע החסיד, כי הצדיקים עודם משוחחים באתרוג, ורק נתעלמו ממנו בגזרת שמים. שראה הקדוש-ברוך-הוא כי העולמות קרבים להחרב, וגזר על הצדיקים שיעלימו עצמם מן הכל ויסתירו ביותר את הריח שתחת כסא הכבוד.

ראה הבעל־דבר כי מהרהר החסיד בתשובה, הִזָּה עליו טיפה של עצבות והתבונן מה יעשה בה. נתקף החסיד בעצב קשה מנשוא וחשב, הלא אין בי דבר טוב אחד וכולי גאווה סרוחה וחומר חשוך, איך אתפלל לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא? הניח טליתו על השולחן בסוכה והחזיר את האתרוג והלולב לנרתיקיהם.

שמח הבעל־דבר מאוד, זחה עליו דעתו והִזָּה עליו עוד טיפה אחת של תאווה. ראה החסיד שהרהור עברה נכנס בו, הבין כי אותה עצבות משל הבעל־דבר היא, והתעצב מאוד אל לבו איך נפל בעצבות של הבעל־דבר, ואחר עצבות לא־טהורה כזו איך יוכל להתפלל.

גמר בלבו לטבול במקווה ולהסיר את העצבות מלבו.

עד הכי והכי, ביקש חג הסוכות לבקר בבית הכנסת שלנו אחר שעבר בכל בתי הכנסת של בני ברק. תאמרו: למה בא חג הסוכות לבית הכנסת שלנו אחרון? שתי סיבות בדבר. האחת, בבית הכנסת שלנו מסיימים את התפילה ביותר איחור מכל בתי הכנסיות; והשניה, שרצה חג הסוכות לשמור לסוף דרכו את עונג הראיה של האתרוג הקדוש, אתרוגו של החסיד, עליו שמע מעולמות רבים שסיפרו לו על שהתרחש למעלה.

הגיע חג הסוכות אל סוכת בית הכנסת ומצאה ריקה ממתפללים, שכן נכנסו כולם לתפילת הלל. רק טלית אחת ראה משתרעת על השולחן העגול, וכתמים של עצבות שעדיין לא דהו ניכרים בה. הסב חג הסוכות את חוטמו בסלידה מריח העצבות ונכנס לבית הכנסת. אותה שעה החל החזן לומר ברכת הלל, והגיע לתיבת אתה כשנכנס חג הסוכות לבית הכנסת. מאחר שנכנס החג, התלבשו בו בחזן מוחין גדולים ופתאום שינה את נעימתו, ואת השם הקדוש – שמו של הקדוש-ברוך-הוא – אמר בהתרפקות ובשמחה עצומה. טרם הספיקו המתפללים להזדקק לתמהון, חשו גם הם במתרחש והתלבשו גם הם באותן מידות טובות. ואותה תפילת הלל שהיתה בבית הכנסת ביום טוב ראשון של סוכות, אמרו עליה כי לא תשוב עוד עד שתבוא הגאולה וינחם הקדוש-ברוך-הוא את ישראל בתפילות מיוחדות מאוצר התפילות.

התפעל חג הסוכות מתפילת הלל של בית הכנסת, אך ביקש למצוא את האתרוג שהיה מבויש בקרן זווית ואת בעליו שהיה מטהר עצמו אותה שעה מהעצבות במימי המקווה.

לאחר שנשתהה חג הסוכות זמן ארוך עד שהגיעו לאנא ה' הושיעה נא, עזב את בית הכנסת במפח נפש, שכן לא מצא את האתרוג ולא את החסיד בו דיברו כל העולמות. עזב חג הסוכות, ונכנס החסיד לבית הכנסת, פאותיו נוטפות מים והוא טהור מכל עצבויות שבעולם.

הרגיש החסיד כי חג הסוכות היה בבית הכנסת, והחל שואל את כולם על אודות התפילה. מששמע על אותה ברכה שהשתנתה נעימתה בשם ה', החל לבכות בכי גדול ולטפוח על מצחו. שמע הבעל־דבר את בכיו ומיהר לרקוח טיפה של עצבות להזותה על החסיד האבל. הוציא החסיד את האתרוג מהקופסה ופתאום הריח שוב ריח נפלא, ריח העונג העליון שתחת כסא הכבוד. הביט שוב באתרוג ושמע את הצדיקים מייחדים זה עם זה בשמחה שלא מן העולם הזה. החל לגפף את האתרוג בשמחה גדולה, הוציא את הלולב מנרתיקו ורקד בסוכה. ולא נח עד שבאו כולם ורקדו עמו בשמחה גדולה שלא נראתה מעולם בבני ברק. בבני ברק אמרנו שלא נראתה, אולם בירושלים נראתה, שכן ירושלים רגילה בשמחת חג הסוכות ואין מי שלא שמח בה בימים גדולים אלה.

מעשה שהיה כך היה, ואין אנו מספרין בו אלא כדי להודיע גדולתו של בית הכנסת שלנו, שבו חסידים מופלגים ואתרוגים קדושים שלא נמצא כמותם, וגם על ההכנה שמכינים עצמם באי בית הכנסת לבואו של חג הסוכות.

עד כאן המעשה שנכתב עבור בית הכנסת, וכאן הקריאה הקדושה לכל קהל המתפללים. ושמנו גם אותה כאן למען יתעוררו כולם לקדושת החג.

לאחר ששמעתם מעשה נורא זה, דעו לכם כי אותה סוכה שרקד בה החסיד את נחמתו, אותה סוכה ממש הרי היא לפניכם. ולא עוד, אלא שבנוה מחדש ביופי גדול, לציין אותו מעשה ועוד רבים אחרים שהיו בה ועתידים להתרחש בה השנה ובשנים אחרות. וכולם מעשים נשגבים, שמחים וקדושים, וכולם מספרים בחסידים בלתי רגילים מאוד־מאוד.

אותו יופי שֶׁיִיפוה לסוכה, ממון רב עלה. וכמעט שהניחו את העניין וגמרו שלא לעשותו, אלא שקם איש אחד, רבי נפתלי איש מונסי שמו, ולא הניח ליאוש שיכנס ולאזלת היד שתתפשט, ולקח על עצמו כל ההתחייבויות העצומות האחוזות במעשה הסוכה.

לכן אנו מבקשים מכם להביא משלכם עבור הסוכה ויָפְיָהּ, ואין אתם נחסרים בזה כלל. כי אותו מעשה שהיה עם אותו חסיד, יכול הוא לבוא על ידכם וביתר שאת, וכן יש בזה מעלה גדולה של נתינת מקום לחג הסוכות לבוא אלינו ולהתענג על מעשינו. וכאשר חג הסוכות מתענג, בא ריח העונג הזה למעלה ומעורר רעש גדול כמו שסיפרנו למעלה, והקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו משתעשע בזה שעשועים נוראים, ומי ישיג מידותיו ושעשועיו של המאציל.

גם יש עוד סעודות ושמחות בית השואבה שמתקיימות כאן בבית הכנסת, והכל עולה ממון רב שאין לשער. הבראנפי"ן והליכטלע"ך והבשר והיין וכל המעדנים, וגם העלעקטר"י ואייר-קאנדישיוני"ר ודברים רבים אחרים למען יהיה הכל באופן הטוב ביותר בחג הסוכות, עבור חג הסוכות ועבור המתפללים האהובים.

ולא שאנו משגיחין כלל בממון הרב שעולה הכל, כי שמחת חג הסוכות וכבודו הרי הם כבודנו ושמחתנו, ושמחת הקדוש-ברוך-הוא וכבודו, לא כל שכן וקל וחומר. רק זכות היא ומוטלת לפניכם. אם תרצו, שמחו בה ורקדו עמה. אם לא תרצו, יבוא הקדוש-ברוך-הוא ויעשה עמנו מה שיעשה.

ועתה רק נברך אתכם שיעלו נענועיכם לעולמות העליונים וישמחו בהם כולם שמחה גדולה, ואתרוג שלכם יריח בריח גן עדן של הצדיקים, ובהלל שלכם יבקר חג הסוכות ויתענג עונג גדול.