הרהורים וגם פיסות שלא הבשילו

על טוסט נקניק עם חסידים מודרניים

בלי הכללות. אבל לפעמים בא לך, רק בשביל לחטוא. אז כמובן, זה לא באמת נכון, וזה רק בשביל שיהיה כיף כאן.

חסידים מודרניים זה מין היבריס כזה. הם אוהבים גאלער וטשולנט ומכל העיר הזאת הם יקחו רק טוסט נקניק. הם עדיין לא מוותרים על Am Dm בבלדות הקיטש המוגזמות שהם כל כך להוטים לשמוע, הם אוהבים קומזיצים, והם נוהגים לשיר בהם בעמידה כשידיהם מחבקות זה את כתפו של זה. הם לא יכולים לסבול גילויי אדיקות דתית, אבל היא עשויה להיות חביבה עליהם כשהיא נעשית ללא יומרה.

בקליפים, שחסידים מודרניים מפיקים עבור חסידים מודרניים אחרים, התסריט יכלול בדרך כלל רפרנסים לשטעטל, ובמקרים רבים הם אף יאהבו את הבלדה שעליהם לתסרט, אבל בדרך חזור (בהלוך הם לחוצים כמו כולם) הם ישמעו סלין דיון, בריטני וריהאנה. דווקא הן. לא, חלילה, את ג'ון זורן, מיילס דייויס, עומאר פארוק, אביב גדג' או ירמיה דמן.

חסידים מודרניים מכורים לקונוונציות, הן מעניקות להם את כוחם הרב. נורמליות היא מילת המפתח אל חדרי הלב. הם שמרניים לרוב, מצביעי ימין בדרך כלל, אבל בית הכנסת אליו הם אינם הולכים הוא בית כנסת שמרני. כלומר, אף שרבים מהם יחרדו ממחשבות מהפכניות ומתפיסות יהודיות ליברליות, חייהם האישיים – בפועל ולא מתוך אמונה מעוצבת – קרובים הרבה יותר לעמדות שאותן הם דוחים.

כך, למשל, שיתפתי עם החסידים הפוחחים מחשבות על אמנות, מימוש עצמי, פילוסופיה, אבולוציה, יהדות ותפיסת האל, והם היו הלומים וכועסים ובעיקר משועממים. אבל זה בתאוריה, בחייהם שלהם הם מיישמים הלכה למעשה תפיסות רדיקליות הרבה יותר משלי, המשלבות הדוניזם נובורישי עם ניהיליזם המוסווה באמונה פשוטה.

יותר מכל, מנסיוני הרב, חסידים מודרניים משוכנעים שאני מוזר באופן היוצא מכל פרופורציה. ורבים מהם מוצאים את חברתי מתסכלת ומטרפת דעת.

יש כמה חסידים מודרניים שזכיתי לרכוש את אמונם, למרות ההבדלים הניכרים באורח החיים, באמונות לגבי תסרוט בלדות קיטש, ולגבי התזמור שלהן (אני מעדיף לפרש אותן בדרך קומי-טראגית המעלה תהיות ודכדוך קיומי, והם מעדיפים לשים את ה-Am-Dm ולהתרגש ממעבר למז'ור בדרגה רביעית). החסידים האלו הם אנשים מקסימים, כל אחד בדרכו הייחודית והמודרנית, ולפעמים אני סועד עמם את לבי בטוסט נקניק.

האמת תאמר, שהם לא תואמים את הסטריאוטיפ המצויר כאן. אחד מזמין רק אוכל צמחוני, השני מכור למוסיקה קלאסית. לחרדים מודרניים יש זיקה טבעית למוסיקה קלאסית, שמקורה בערכים אסתטיים ואידיאולוגיה מודרניסטית עם קווים חדים וברורים, בשונה מהעולם הפוסט-מודרניסטי המעוגל והאפוף של החברה המערבית בימינו, אבל זה לפוסט אחר.

נוסעים למירון

דֻוִד תמיד רוצה לנסוע למירון. אפילו אם הלילה המעונן כבר לפת את הבניינים הכעורים של שיכון ה' ולא הותיר פיסת אוויר לנשימה. "אם מציעים לי לנסוע לרֶבּ שִׁימֶן, איך אפשר להגיד לא?" הוא אומר. אולי קודם נתפלל מעריב (במלעיל) באיצקוביץ', לא לפני שנסיים את השיעור, ואחר כך ניסע. ליד איצקוביץ' המוני בחורי ישיבות קונים ג'אנק במערכת הממכר המשומנת של שליימל'ה. טוסט נורא בשני שקלים יותר, לפצות בו את הריק המאיים להחריב את קן הנמלים המסועף הזה. פיצה על פיתה בשני שקלים יותר, גבינה של הרב לנדא, ירחם השם על הטועמים, ינצור את המוכרים. שווארמה בשני שקלים יותר, חומוס של אלדג, בצל של סוף היום, מוס חומר מייצב בשני שקלים יותר בטעם שוקולד. חסיד בעלזא אחד אוסף מניין. האסט שוין געדאוונט? בוודאי. תמיד התפללתי כבר. כל הטוסטים והסיגריות והגזוז המתוק מדי והפלאפל והאישה שמקבצת נדבות ושני הבחורים החסידיים שמעשנים בצד והעיניים שלהם ריקות ובוכות – מה זה אם לא תפילה. 

דֻוִד מתפלל בשטיבל השמאלי. מתנועע, מהדק את הגארטל, מרים ידיו למרום, מרים קולו בפסוק אחד, מנמיך בשני, ומרים שוב. הבעלזער כבר אסף לו מניין, והוא מביט עלי במין רחמים. שמעתי שצוהר עושים עכשיו סמינרים לחרדים. 

"אתה יודע, היום יש חרדים שלא מרגישים שום חיבור לכלום, ויש להם שאלות בדברים הכי בסיסיים. הבעלזער רוב הוא איש חכם, הבין את מה שרבים לא הבינו לפניו, והוא עושה סמינרים מיוחדים לחרדים. אומרים שזה משהו. זייער פיין. הבעיה היום שאנשים לא מרגישים, לא מרגישים שום חיבור לקדושה. פעם היית מסביר והיה עוזר משהו. היום כולם עם האייפונים, אין עם מי לדבר. צריך משהו כנגד". 

יש ברחמים שלו משהו ממיס שקורא להתרפק עליו ולחזור לרגע להיות ילד של חלאקה עטוף בטלית ביום הראשון בחיידר בעלזא. אני מלקק דבש מאותיות שחורות בוערות, וכל הטוסטים של החסידים קופצים לפח האשפה. המוכר בשליימל'ה היה כעוס, שאלתי אותו אם יש אותיות ודבש בשני שקלים יותר. "אחי, אל תשגע אותי. אני עובד כאן". בטח עובד. בינתיים אנשים לא מרגישים חיבור לכלום ובסוף הם יהיו חילונים. אני חושב שצריך להגיש דבש ואותיות בסמינרים האלה של צוהר, אולי מישהו שמקורב לבעלזער רוב יוכל לדבר אתו. הוא חכם וזה, בטוח יבין.

אחזור בתשובה יום אחד, צדיק, מבטיח לך. רק תסיט את המבט המרחם. אני נשרף כאן.

דֻוִד נכנס לאוטו, מסתכל עלי בפנים של מישהו שהתפלל. "נו, נוסעים לרֶבּ שִׁימֶן". בטח נוסעים. למה לא.

הקבר מאחורי הספסל

על הספסל בגינה הציבורית ישבנו שנינו, או אולי שלושתנו, או אולי אף לא אחד מאתנו. בגינה שלושים ילדים משחקים, ואמותיהם ניצבות עליהם לשעשעם. אני לא יכול לשאת את ריח החביתות הזולג סמיך מהכרכובים. עוד מעט תלכנה האמהות, ילדים בוכיים ישתרכו לשולי חלוקן, והמטבח יימלא ריח חמוץ של גבינה לבנה וסלט מלפפון-עגבנייה קצוץ דק. אמא, תשימי לי קטשופ, אבל ליד הלחם, שלא ייגע. כמה חמוץ הריח, כמה סרוחה הנבלה. אחר כך ירחצו כולם באמבטיה עם ברווזי פלסטיק ורובי מים, יבכו בכי אחרון, בקבוק חלב ומסרק והראשים הקטנים והקודחים ינוחו במיטות קטנות.

יש לך חוב של שלוש מאות שקלים לוועד הבית, אומר השכן מהקומה שמתחתיי. הוא מסודר מאוד, והבן שלו לומד בחינוך מהוגן בבית ספר שעתיד להוציא ילדים משכילים. כבר צריך לשלם, ועשה לי טובה, שלא אצטרך לרדוף אחריך. הכל חייב להיות מסודר בסדר היותר טוב. כך גם מוכיחים החיים עצמם, ללא כל ספק. רק כך יהיה אפשרי לנהל חנות בבית דירות עמוס, ולהרוויח כסף, ולממן את לימודי הילדים בבית ספר מהוגן.

אשלם לך כשיהיה לי, אני אומר לו.

אין לי כסף. נתתי לזוגתי את הפרוטות האחרונות כשרצתה אתמול לקנות נעליים לילד שלנו. הוא חולץ את הנעליים תמיד, שלא יכאיבו לאצבעותיו הזעירות. אין מהיכן להביא כסף. הכל כל-כך לא מסודר, והתוכניות לימים הקרובים עלו באש הזכרונות.

אני נשרף, בוער באש תמיד שעולה לעולה ויורדת בכבש המזבח, שם בדרך כלל שוברת מפרקת ואיבריה מתנקזים לתעלת הסובב.

אני נשרף, אתה לא רואה? אתה לא רואה שאני נרצח כאן על הספסל? כסף אתה רוצה. כסף. תמיד הכל סובב במעגלים מטושטשים מעיוורון סביב כסף. זהו האמצעי הטוב ביותר לאכיפת הסדר. הכל, כפי שאמרנו, צריך להיות בסדר היותר טוב. עכשיו, כשתצטרך לשלם לוועד הבית, תהיה מוכרח למצוא לך עיסוק מהוגן לפרנס את עצמך, ואז יהיה לך די מעות לשלם, ולא יוותר לך פנאי להירצח על הספסל. שלוש מאות שקלים, ומהר!

השמיים העכורים מתקדרים במין ניסיון נואש להיזכר במשהו שרק עכשיו עמד כאן, על השולחן בסלון. אנחנו שוברים ענפים לפיסות קטנות, מקוששים אותם לזרדי המדורה. האש צריכה לבעור תמיד. אף אחד לא יודע מה יקרה כשתכבה האש ונישאר לבד עם שלושתנו, או עם שנינו, או אף עם לא אחד מאתנו. ייתכן שנמצא כי אנו קיימים. כן, בקיום של ממש, עם ז'קט של ארמני פריווה וחולצה גברית מכופתרת. אסור לכבות את האהבה, כי מי יודע מה יהיה עם המים.

אתה רואה את הרב הזה? אני שואל את השני שבנו. הוא רב של מחוות. מין גאון רבני, שבספריו ובמעשיו אפשר למצוא מחוות לרבנים וספרים דתיים משלוש מאות שנות היסטוריה רבנית. הביקורות משבחות? שואל אותי השלישי שבנו. אז כן, רוב המבקרים אוהבים, אבל ישנם שמעדיפים לראות יותר יצירה אישית מאשר אזכורים של היצירות הגדולות. תראו את ההליכה שלו, תראו את הזקן. הזקן הוא משנות התשעים המאוחרות של רבי אלימלך מליז'ענסק. התנועה הזאת ביד ימין? נו, כשהוא חוצה את הכביש עם תלמידים. זה משנות הביניים של רוז'ין, אחרי המלחמה הגדולה, לפני ההסתגרות.

נשאר לי חיבוק אחד אחרון. מישהו מאתנו רוצה שאחבק בו את האברך החסידי שצועד כאן ממול במהירות בעיניים מושפלות וראש מוטה. מישהו אחר אומר שזה מאמץ שווא. שהתום הזה כבר נמצא אצלי, ובכלל, אני זה שהולך שם במהירות ובעיניים מושפלות ובראש מוטה. אני האברך החסידי, ואני בורח מהתום שלי עצמי, ואני רוצה לחבק את התום חזק-חזק ולקחת אותו אלי, כמו דובי שלוקחים לבית של סבתא. אין סיכוי, הכל נשרף כבר, הדובים והתום בוערים במדורה של שלוש מאות שנות היסטוריה.

בסוף קמנו שלושתנו, או שנינו, או אף לא אחד מאתנו, וקברנו את החיבוק האחרון מאחורי הספסל בגינה הציבורית. עדרנו מעט בחול המזוהם, והנחנו בעדינות את הגופה. קבר אחים שם, הכל מלא שלדי חיבוקים ועצמות תמימות שקברו אנשים.

כשהתרחקנו ראיתי חתול אחד שביקש לעשות את צרכיו, והוא חפר בקדחתנות על מקום הקבורה. ואז הלכנו רחוק מדי והעין כבר לא יכלה לראות דבר.

זכר כל הזכרונות

את כל אשר היה לי איבדתי בשרפה גדולה, משולהבת יצרים. הלילות היו ארורים מאי פעם, והבדידות שבה לבית. מי ידע מה היא בדידות. אין אדם נוגע בבדידותו של חברו. בשוק ישובים החברים, ספלי בירה בדודים, בנים ובנות מעורבבים, כיפות קטנות, זקנים, שערות ראש. כולם בשוק לבושים פני דתיים. הנה הבחור כאן, זקן של היפסטר ומשקפי וינטאג', ראשו גלוי ופניו פני חסיד, ואין בודד ממנו היום. חברתו מערה ספלים לגופה הרוטט מבכי, ומישהו מנסה ליישר את ההדורים. היום היא אינה שלו, היא מסורה לעצבונה, מושבעת לבדידותה שלה, שיכורה מרעב א-לוהים שקבע את ביתו בין תחריר לפסטה בסטה. משמאל רוחשת המולת נמלים. המוני דתיים ודתיות, חסידים וחסידות, ראשים גלויים וקסקטים, רוקדים ריקוד מוטרף, מחול אחרון שלפני התלייה. אבל התלייה נתלתה מכבר בתריסי הגרפיטי המוגפים, ובמחול זזים הגופים והנשמות בתזוזת ריקבון של מפרקות שבורות, טפח מעל הקרקע, בלי יכולת לפרוץ מעגל, בלי יכולת להחלץ מטבעת החבל. שירים אמריקאים משנות השמונים והשבעים, מת אחד, בריא בשר בכובע בוקרים ופני בוקרים ומבטא דרומי, מבדר את עמק המצלבה. על התופים והגיטרה מצליפים שני תליינים, לוויים של טקסי אשכבה. והם, כמו בבית המקדש, עושים בנפשם של השומעים כרצונם, וכל רצונם של השומעים כאן הוא לשכוח. כולם רצים בשוק. החסידים והחסידות שפניהם הלומים מזכרונות בוערים. ועכשיו יש לשכוח הכל ולרקוד בתוך הפלצור ולהתאבד אל תוך הריקוד והספל. פניה רבובות בדמעות, וחברה, עם פני החסיד, אינו יודע כיצד להשכיח.

אלה שנשלחו לכף הקלע אינם באים אל השוק. בשוק רוקדים כולם מחול אחרון לשכחה, כיוון שרקדו – זכרו את ריקודם האחרון, ובאו לחולל עוד אחד. השכחה חמקמקה היא, כמו דבר שנעלם מן הדעת והמוח מתאמץ לזכרו, והמצח מתקמט, אך ללא הועיל. קשה מאוד לשכוח. השוכחים הטובים ביותר עשו זאת בהיסח הדעת, כלאחר יד, בתנועה הפוכה. הסיטו יד בתנועה לא מכוונת, ספל בירה ניתז אל כסאות הדוקים מדי. לאלה שאינם יודעים דבר אין ריקוד, אין מחול, אין חיים, אין מוות, אין רצון, אין אהבה. בכף הקלע יש רסיסים דבוקים מכל אלה, מגובשים בצינה, כמנהגו של דבש בימי הקור.

אין מקום. ואין אדם נוגע בבדידותו של חברו. זו מערה לגרונה ספלי בירה, ובוכה את בדידותה ורצונה לחלל השוק, זה נותר ללא חברתו, עיני החסיד העגולות והשחורות שלו בוהות על עיגולי חלבה. המוני מחוללים, תלויים, בוזזים זכרונות, עורמים בערמות ומעלים באש. ואז נאספים זכרונות חדשים ואיומים, זכרונות של שרפה גדולה, של מחולות מוות במבטא דרומי מצוין.

התירו לי להיות כאן, אני בטוח בזה. אני צופה בכל אך אין מי שיכול לראות בי. מתגנב אל מהומת הגיהינום, ישוב בגלריה, ומתבונן במשקפת במה בלהבות הצבועות בגוון לא טבעי, פריך, קשיח.

אני מנסה לצעוק את בדידותי שלי, הרעש גדול, מישהי במרכז עם בן זוגה, ההמון מריע ומוחא כפיים, הם קשורים היטב לתקרה, גופיהם מתנודדים במקצב עשוי היטב, אינרטי, מקצב של הידוק החבל, עד שהגוף חדל מפרכוסיו, ועיניהם הפוכות. בתקרת השוק עולה העשן. שורפים כאן ספרים, ומחר ישרפו כאן ספרים. את האנשים שרפו מזמן, וכעת נותר לשרוף ספרים, ואין מי שיעשה זאת.

כולם כאן דתיים, אומרת לי מישהי, שערה קצוץ ומקורזל ותלוש, היו בו זכרונות רבים מדי, והיא קברה אותם באחת באחד הכיורים שבדירה בסמטה סמוכה, ואז בא השר הממונה והשתמש בו לברוא בובת וודו שלה. מה, את לא מרגישה את המכות? כולם פה דתיים, היא אומרת בתנועות ריקוד. במיוחד אלו הגבוהים.

אני רושם הכל במחברת מיוחדת, ספר הזכרונות. גונב ספרים מהערמה המגובבת במרכז המדורה. אין איש שם על לב. אני לא שייך לכאן, מעולם לא הייתי שייך לכאן. עלי ללכת, לחזור, לשוב אל כף הקלע, שתקלע את נשמתי לעולם אחר.

בעולמות אחרים יש שייכות וזכרונות מסודרים בארכיבים קפדניים, ואוצרים וסדרנים וספרנים צועדים במהירות בפסיעות מהוסות ומעלים זכרונות מסוימים למעיינים שביקשו לעיין בהם בשני עותקים. בשש בערב נסגרת הספריה לקהל. בעוד שתי דקות יש לעזוב את המקום. צר לי, אך לא נוכל לאפשר לך לקחת מקור, מחר, בין אחת וחצי לשתיים וחמישים, ניתן להשתמש בשרותי הצילום בקומה ארבע.

פעם, כך מספרת השמועה, ביקשה אשה אחת שתשליך אותה כף הקלע לעולם טוב, בו אין שכחה ויאוש ועצב וזכרונות מרור, רק טוב ולבבות פתוחים ועדן וזיכרון ישן, עוברי, ראשוני, מזמן היצירה. וכי מה איכפת לך, אמרה האשה, אם תשליכיני למקום זה או אחר, את מצוותך עשית. שמעה כף הקלע את הדברים ומצאו חן לפניה, השליכה אותה לגן העדן. מספרים שמרוב שמחה ועונג שבאו על האשה לא היתה יכולה לשאת את קיומה ונטרפה עליה דעתה עד שהשליכוה יושבי עדן לבית משוגעים, ולא נחה דעתם עד שקשרו אותה בחבלים למיטתה, וברגע זה ממש עודנה צווחת ומפרכסת שיתירו קשריה וישכיחו ממנה הכל.

אינני זוכר דבר, אך אני בטוח שאינני שייך לכאן. בכל מקום אני הולך עם ספר הזכרונות, מנסה למצוא זיכרון אחד ששייך לי, שאדע להיכן עלי לחזור, אך כולם מטורפים מאותו הדבר, מחפשים אחר זיכרון אבוד, אחר אותו געגוע נורא לראשית המפגש, לטוב אחד עצום, ובמסע אחר החיפוש מעלים כל מקום באש, אולי יישרף הזיכרון כליל, יבער עד תום, ולא יוותר שום דבר להתגעגע אליו.

צילום תמונת נושא: תחריר – בר תרבות מזרחית

בובה, מזל טוב!

אף אחד לא יודע מזה, אבל דודה שלי היא אחת מהאנשים שאני שומר להם בית מאובזר היטב בארץ שלי. בובה, כך קוראים לה. שם מעניין, מטעה. גם היא עצמה מטעָה, לא רק השם שלה. היא תמיד מוכנה לעול, נושאת בדומיה, מהלכת בין הצללים. היא בכלל יצרה את הצללים, כך אומרים יודעי דבר. והיא שותקת תמיד.

גם אז היא שתקה, כשגופי היה בביתה ולבי נמזג מעולם לעולם. הלילות של בובה היו ארוכים ושתקניים. החולצות גוהצו, והכלים נשטפו, והאוכל של משה. שלא יצטרך להתעכב, ושיהיה לו כוח. איני יודע עד כמה היא מודעת לעניינה, אך די לעולם שהוא יודע אותה. בובה היא מקשיבה מעולה; מקשיבה לעולם, למשה (שהוא עצמו אינו לא מן המקשיבים), לחולצות, לבנים, לבנות, לטרוניות, לשמחות, לנחת, לאֵבל, לגורל, לעול, לכל הדברים האלה שכמו עוברים סמוך אליה ואינם כופים אותה לקחת חלק במחול. וכשהייתי מגיע לבית לאחר יום חבוט במיוחד, לא שינתה מעולם ממנהגה ותמיד היתה גם המקשיבה שלי. דומני שמעולם לא הבינה אותי. דומני שאינה מבינה כלל אנשים כמוני. אבל הקשיבה, ופערה בחן עיניים תמימות־תמימות.

מי את, האשה הזאת שאינה תופסת מקום בעולם וכולם מגפפים את מקומה? מי את, ומה גיל שישים מְסַפר לתמימותך? איש אינו יודע. אולי משה. אך את, וגם משה, אינכם מרבים להתעסק בזוטות כאלו.

לפעמים הייתי מתגרה בך, לגרום לך לדבר. ואת רק היית מבהירה שאינך מבינה כלל את רצוני. יש אומרים שבני אדם צריכים למישהו שיבין אותם. אני נוטה לחשוב שאנשים זקוקים ללבבות כמו לבך; לבבות שאינם תופסים מקום בעולם; לבבות שכל העולם מוצא מקום בהם, והם אפילו לא מבינים זאת.

שורשים

צילום: אופיר סגל

הייתי רוצה לאחל לך עניינים רגילים שאנשים מאחלים לימי הולדת, אבל איני בטוח שהם יהיו בעלי חשיבות כלשהי עבורך. אולי רק הייתי רוצה שתרגישי בכל הטוב הזה שאת מחזיקה בו כלאחר יד. זה יהיה נפלא. גם להיות בעל הטובה וגם להכיר בה. יש לך עוד שנים רבות להקשיב לכל העולם, ובשם שמים, הרי זה גיל ראוי לפתוח בו את הלב, לחוות את הנותר, את הפרות, את היופי. אני רוצה עבורך ששום דבר לא יעכיר את מצב רוחך מעתה ועד עולם. אני רוצה עבורך שגופך לעולם לא יחסום אותך מלחוש בטוב. אני רוצה עבורך שיהיה בך את הכוח להיפתח, לקפוץ מעל הגדרות. נראה שתמה המלחמה, בובה. הכל כבר נמצא בסדר הנכון, והחולצות של משה מגוהצות דיין.  השומרים ברחו מהמגדל עם בוא האמריקאים, גם את המשק כבר הפריטו מזמן, ומותר כבר להרגיש את כל הטוב הזה.

היי ברוכה, דודה ברכה. יהיו חייך בטוב ועולמך שלם ותמים. מזל טוב!

הזרות הזאת, המוכרת

זמן רב לא כתבתי דבר. כלומר, היו מילים רבות שרשמתי בעסקי עבודתי: דינו של עריק מצבא הגנה לישראל; מסעדות מיוחדות בשלל יעדים מרתקים בעולם (לחצו בבקשה על הלינק להזמנת כרטיס הטיסה בחברה שלנו); מינים שונים של טיפולי פנים שמעניקים שעה של רוגע ושמחה ומנוחה (לחצו בבקשה על הלינק להזמנת טיפול בחברה שלנו), ועוד דברים רבים. מרתקים.

וכל המילים האלה נעות בקיבתי, ועשנן מסתלסל אל המוח עד שאינני יכול לכתוב דבר. זַכּוּת גדולה מונחת בקרן זווית, וכל הרוצה יבוא וייטול, ואני – לא נטלתי. חודשים רבים היו לאחרונה, ובני אדם עשו חודשים אלה כראוי, ביופי, בהתכוונות ובחיים. החודשים שלי עברו בחוסר חן, בחטף. כאילו לא היו מעולם. יש לי את הרושם שאם חודשים אלה יגיעו לידי שוב, לא אכיר אותם כללֿ, כמו שאינני מכיר את האנשים שרצים ברחוב רבי עקיבא, אולי יספיקו להגיע לעוד חנות אחתֿ.

תוך שאני חושב מחשבות נוגות אלה, משהו קודר מתפשט בי. ואז אני מביט בזמן החולף בפליאה, ויש לי דז'ה-וו. זו הזרות הזאת, המוכרת. הזרות הקדושה והחביבה כל־‎ֿכך שמסכסכת אותי מאז הזיכרון הראשון שלי, אז בחלאקה, כשאבא לקח אותי בדריכות ברכב ישן וחבוט והטלית עטפה אותי בריח הולם של זיעת תפילה גברית, והיה ממש אסור שאציץ ואראה חתולות. מאז, העולם מרצד כמו אותיות לדיסלקטי, ואנשים עסוקים מאוד בעניינים עלומים, ודיבורים שהושלכו מפיות דובבים מתגוללים נפוחי כפן בפינות הרחוב, תרים אחר פיסת בגד לכסות בה את גופם שחולל כבודו. ואני – אני מרגל בארץ האויב, ובכל מקום בו יש אנשים, דעו לכם שסכנה גדולה אורבת. לפעמים אני מריח, בחוש ריח מיוחד שיש למרגלים, את החברים למחתרת. הם מעטים מאוד, ואנחנו מבינים זה את זה.

זרות

Alienation from Nature. Photography: Korkut Bostanci

הזרות הזו קרובה עמי כלֿֿ־כך עד שאינני יודע כיצד להסתדר בלעדיה. יום אחד תגיע גאולה, והעולם ייפרד מצרותיו, וכל האנשים יהפכו לבני אדם של ממש, ואז יהיה אפשר בהחלט ללכת ברחובות בני ברק ללא חשש. היכן אשליך את זרותי, ואיך אפשר לשוחח עם אנשים כאדם מן השורה? שירות ביטחוני, זאת יש לדעת, הוא דבר שמשליך על כל החיים. איֿֿאפשר לחדול.

ובכל זאת, גם בזמן הזה, החולף; בחודשים אלה שלא זכיתי להכיר – הייתי רוצה להביט מחדש, במין זרות, פליאה. הֱיו לי לא מובנים, היו לי סינית, היו לי מוזרים ורוצו ברחוב העיר עד שאביט בכם בפליאה ואשמח.

לִהְיֹת מִסְכֵּן וּלְהִשָּׁאֵר הִינְדִּיק

הוּא לֹא מִסְכֵּן

אָמַר לִי יְחִיאֵל

הוּא הִינְדִּיק

לֵךְ אֵלָיו מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן

הֱיֵה הִינְדִּיק גַּם אַתָּה

לַמֵּד אֹתוֹ

שֶׁאֶפְשָׁר לִהְיֹת מִסְכֵּן

וּלְהִשָּׁאֵר הִינְדִּיק.

הינדיק

אֶפְשָׁר לִהְיֹת מִסְכֵּן וּלְהִשָּׁאֵר הִינְדִּיק.

נפשי נטהרה מאוד

זמן רב לא הייתי ריק במידה כזו מעצבות. מלא בטהרה. עדיין היא קיימת בי, מאכלת את בשר נפשי, כורכת לפף יאוש, אך עם כל זאת אני חש אותה, את עצבות זו, עוזבת. היא בדרכה לפגוש אדם נוסף שישגה בשגיאתי החמורה מכל – הכניעה, הציות, הרמת העיניים היראות אל מול כח הגורל והסיבה והבלתי נמנע וכל מה שצריך לעשותו ואין ברירה.
יש ברירה, עצבותוש.
אני לא חייב לך כלום.
אני חייב לעצמי. אני חייב להתרכז, להתדייק עד קצה הלהב, להתכוון עד עומק רגעיי, אלה שהרגלתי עצמי לכנותם 'שפלים'.
קדושים, הרגעים שלי, קדושים אתם, אהובים ונשגבים. אני רוצה להנציל אתכם עד קצה היכולת, להתרוקן לחלוטין, להתמלא עד כלות, לרקוד בעשן קטורת הטוב הענקי שחיפיתי עיני הקהות שכהו מלראותו.
רב הכל, ואני גדלתי, ואתם גם גדלתם מאוד מאוד. ולעולם לא אבין את עצמי שכתבתי בטוב כזה, ואולי פעם אבין, ואז גם אבין שנפשי נטהרה כל כך מהציניות והכאב והבלתי נמנע האכזר הזה.

העץ של אבא חזר ליער. איור: נעה קלנר.

העץ של אבא חזר ליער

פורסם בעיתון כביש אחד, גיליון 5, אדר תשע"ה, דצמבר 2015.

אני הולך לכתוב על אבא שלי, בפעם הראשונה. וזה מפתיע אותי.

זה מפתיע אותי כי מעולם לא הצלחתי לשחרר אותו בלב שלי. לפתוח אותו, להביא אותו למקום יוצר.

אבא הוא סוגיה בלתי פתורה ביער הדמויות הרוקדות בנפשי השרוטה. הוא דמות מרכזית מאוד, אבל הוא אף פעם לא נמצא במרכז. תמיד הוא בורח לפינות נידחות, ולפעמים אפילו לא נראה. כמו רוח רפאים. אבל הנפש שלי יודעת היטב שהוא אחראי לרבות מההתרחשויות הרות הגורל שקורות שם ביער.

יש הרבה עצים ביער שלי. רובם כרותים. כמו הגדם שאני מצייר תמיד כשמבקשים ממני לצייר עץ ובית עבור אבחון גרפולוגי. גרפולוגית אחת אמרה שיש בגדם סוד נורא שקשור לגיל ההתבגרות שלי. הנהנתי אז בכניעה של כבוד לידע המקצועי, אבל בפנים ידעתי שהיא לא יודעת כלום. כי אם אצייר את כל הסודות הנוראים שלי אצטרך חבילות ענקיות של דפים וכולם יהיו מלאים גדמים כרותים. ובכלל, גיל ההתבגרות שלי אף פעם לא הסתיים.

ובאשר לאותם עצים ביער שלי שאינם כרותים, גם הם לא יפים כמו העץ של אלה שחוזרים בכל ליל שבת מהתפילה עם כל המשפחה בשורה יפה ברחוב והם עושים נחת בשולחן שבת ושרים יפה ואומרים רעיונות לפרשת שבוע.

העצים שלי, או שהם כרותים, או שהם עקומים ומעוותים, או שהם בוכים.

אבל יש ביער שלי, במערב הרחוק, כמה עצים יפים מאוד, והם עולים ביָפְיָם בהרבה על העצים של אלה מהשורה היפה ברחוב של ליל שבת.

דברים קורים שם תמיד. אף אחד לא יודע למה, אבל משהו מתרחש, ויש שינויים וציפיות ותחושה שמה שהיה הוא לא זה שיקרה. תחושה עתיקה שמתחילה מאז שנולדתי והתחיל כל הבלגן.

אבא שלי מסתובב ביער, ואני יודע ממקורות נאמנים כי הוא אינו מבטל את זמנו. אך מעולם לא ראיתי את אבא במלאכתו. היו פעמים שידעתי לאחר מעשה שאבא היה כאן. רבות מהן היו כואבות מאוד. כמה מהדמעות שעל העצים הן של אבא. אם שלו, ואם שלי, ואם של העצים עצמם.

מעולם לא דיברנו על זה, אני ואבא. שנינו ראינו מה שראינו, שנינו גם ידענו כי מה שקורה ביער – נשאר ביער. קשר של שתיקה הוא הסדר מועיל עבור עניינים רבים, אבל עבור עניינים רבים אחרים הוא אינו מועיל, ואף מזיק מאוד.

כך לא יכולתי לכתוב על אבא. כי אבא הוא מהיער. ומה שקורה ביער – נשאר ביער. ואבא נשאר ביער, ואף פעם לא הצלחתי להוציא אותו מהיער.

גם כשאנחנו נפגשים הוא נשאר ביער, וגם אני. ומשהו בדיבור שלנו תמיד מאולץ, כמו שני שותפים לפשע איום שלא רוצים לזכור והם מדברים אחד עם השני משפטים יפים ומעל מחולל החטא בריקוד של דַּבּוּר. ואנחנו לא ביצענו שום חטא, אנחנו רק ביער ענק מלא גדמים עמוסים במעשים שאי אפשר לספרם ובעולמות גדולים וריקים ומלאים. ואנחנו עסוקים במלאכתנו, ואנחנו לא יכולים לצאת החוצה ולדבר כמו כל האנשים שאין להם יער לעסוק בו. לנו יש יער גדול ועצום, ואנחנו פרטיזנים. כל מה שבעולם החיצון לא שייך אלינו. ייתכן שאין לנו שום דבר משותף בחוץ, למעט הקושי בדיבור על מה שהיה במלחמה.

כך הדברים מתגלגלים ללא הפרעה כבר זמן ארוך (ארוך זה במונחים של העולם החיצון), ואפילו הצלחנו, כלומר אני ואבא, לבנות לנו דיבור נאה של פושעים נמלטים, ויצרנו לעצמנו עולם שלם של ביחד מבחוץ שמחפה על מה שקורה בפנים. הכל זמני, וכדאי להנעים את הזמני כדי שיהיה נוח להמלט.

העץ של אבא חזר ליער. איור: נעה קלנר.

העץ של אבא חזר ליער. איור: נעה קלנר

סוגיה בלתי פתורה כל העניין הזה של אבא. בלתי פתורה עד כדי שמעולם לא הצלחתי לדעת שהיא בלתי פתורה. את רוב המחילות האחרות שגיליתי יכולתי לסדר בחבילות יפות ולהדביק עליהן מדבקות כדי שאוכל לכתוב טור יפה ואישי ונוגע שכולם יתרגשו ויגידו מילים מצחיקות על היער שלי למרות שהם בכלל לא יודעים שיש לי יער סודי ביחד עם אבא. אבל את אבא לא יכולתי אף פעם לשים בחבילה מסודרת עם מדבקה. גם לא ידעתי שאבא נמצא ביער. לא ידעתי שצריך לשים אותו בחבילה. אבא גם הוא לא יודע מהיער. הוא באמת בעולם החיצון, אבל עכשיו אני יודע שהוא גם נמצא ביער אפילו שהוא לא יודע שהוא נמצא. כולם נמצאים אצלי ביער, אבל רק החלק שהם משאירים אצלי, לא החלק שמדבר אתי בחוץ בחליפה יפה וחושב שהוא מישהו אחר.

אתמול בלילה הבן שלי השתעל ולא הצליח להרדם. הוא מסיר את השמיכה שמעליו, ואז נהיה לו קר והוא מתחיל לנבוח עד שהוא מקיא. ואז צריך לנקות את המיטה והרצפה ולהחליף לו בגדים ומצעים ושמיכה והוא בוכה ומדליקים את האור ונהיה בוקר וקשה מאוד.

באתי אליו ושמתי לו עוד כרית שתגביה את ראשו, הדלקתי לו חימום ועטפתי את כולו בשמיכה, גם מתחתיו.

משהו הבזיק בי.

כשחזרתי למיטה הבנתי שאני יכול להתחיל לכתוב על אבא. אולי בסוף גם אצליח לסדר אותו בחבילה ואפילו להדביק עליו מדבקה ולשים במחסן.

אבא שאני זוכר הוא איש של יער. כמוני. לא נכנסתי אף פעם ליער שלו, כי אצלנו אסור להכנס ליער של מישהו אחר. אבל מי שיש לו יער יודע כשיש למישהו אחר יער. וגם על זה לא מדברים, רק באותו דיבור שמתפרק בין השיניים, הדיבור של הפושעים הנמלטים.

מאז שגדלתי והעצים שלי צמחו לגובה ונכרתו וכל מה שמתרחש, אבא מתייחס אלי כאל יערן בוגר. ואנחנו לוחצים ידיים במין תקיעת כף גברית של מי שהזקין בטרם עת ולא נותר לו פנאי לזוטות.

מאז העץ של אבא נעלם והתחיל לשוטט בדרכים לא ידועות ודברים בלתי מוסברים קורים מאז ביער שלי. כמו שכתבתי, אבא לא מבטל את זמנו ביער.

וכשעטפתי את הבן שלי בשמיכה ראיתי לרגע את אבא של לפני היער.

זה היה בלילה חורפי מאוד. אני לבשתי דובון צהוב עם רגליות לבנות שעושות רעש של חורף. כל התריסים הירוקים היו מוגפים, והיו קולות של גשם ורוחות ורעמים.

היה לי קר מאוד, ואבא בא לחדר הילדים והדליק תנור ספירלה קטן, ואחר כך עשה לי סֶנְבִיץ'. ככה קראנו לזה. סֶנְבִיץ' זה נקרא כשעוטפים את כל הגוף בשמיכה, ואז יש שכבה אחת של שמיכה מלמטה ואחת מלמעלה ובאמצע הגוף, כמו סנדוויץ'.

אבא אמר לי לילה טוב, ואני הסתכלתי על הספירלות הלוהטות באש אדומה עד שנרדמתי.

כשאבא עשה לי סֶנְבִיץ' הוא לא היה ביער, וגם אני לא. הוא עשה לי סֶנְבִיץ' פתור, נקי מכל פשע, לא היתה בו שום המלטות ושום מלחמה שחייבים לחזור אליה. ולא היינו חייבים להיות גברים וללחוץ ידיים בתקיפות נחפזת כי צריך לחזור לעסקים.

מה קרה לאבא? מה קרה לי? מתי אבא הפסיק לעשות לי סֶנְבִיצִ'ים ואני נטעתי יער וכָרַתִּי את העצים בו? מתי אבא יעשה לי שוב סֶנְבִיץ' ויגיד לי לילה טוב של ילדים בחורף ולא של גברים ששומרים על קשר של שתיקה? מתי אהיה שוב ילד בדובון צהוב עם רגליות לבנות שעושות רעש של חורף?

עכשיו, אחרי שראיתי את התמונה הזאת, אני יכול לכתוב על זה. וזה אומר שהעץ של אבא חזר.

העץ של אבא חזר. אני חייב לחזור לראות מה קורה ביער.

ערום ועריה ואהובתי הקדושה

אני בא לפורים ערום ועריה. מעט התורה שניקרה בי עזבה אותי אחר שעזבתיה לחברי שהחלו להשכים ללמוד לפנות בוקר בבית הכנסת שלנו. גם שמחה שהיתה לוחשת בי לעתים רחוקות, עכשיו היא טובלת ביסקוויטים בטעם שוקולד בכוסות תה שמעלים אדים סמוך לגמרות. לא נותר בי דבר לעסוק בו עבורה. וגם הכסף שהיה (לעתים רחוקות מאוד – יש לציין) פוגש בחשבון הבנק שלי, גם הוא הלך לו, ואפילו חברי הרכונים על הגמרות וביסקוויטים בטעם שוקולד עמם, אפילו הם לא יודעים להיכן הלך.

אוי לי ואוי לאבותי, שהקדוּשה, אהובתי יונתי תמתי, גם היא ממאנת לחזור אלי. ואפילו אינה כועסת, האומללה. רק מרצינה מבט. ואותו מבט, כל ייסורי גיהנום אינם שווים לפצעי הגעגוע שנתנה בי הקדושה במבטה. אמרו שיודעת להביט, ולא ידעו מה אמרו.

מאז נתנה בי הקדוּשה מבטה, אין לי מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. בעולם הזה אין לי, שגעגוע שורט את לבי בכל מעשה ומעשה מעסקי עולם הזה, והוא אוכל כל הנאות ותאוות ובטלה ושטות ועצלות שעשו לבי פונדק עבורם. עולם הבא אין לי, שבכל שעה שזכות אבותי מסנגרת עלי בבית דין של מעלה ואור של מצווה סך את נשמתי, זכר אותו מבט בא לפני, מבט קדוש של אהובה קדוֹשה. וכשבא אותו מבט אלי, כל אור שבעולם אינו שווה לי, אני שהכעסתי אהובתי ועדיין אני זונֶה מאחריה.

ואיך אבוא אל המלך ערום?

מבט קדוש של אהובה קדושה. צילום: אופיר סגל.

מבט קדוש של אהובה קדושה. צילום: אופיר סגל.

תחילה ישאל על אהובתי שאינה לצדי. ואז אזכור את מבטה כפי שלא זכרתי מעולם, וזכרון כל הדברים האלה יעלה לפני המלך לריח ניחוח.

עכשיו אני מריח ריח כריכת מחזור ישנה שדמעות וזיעת הידיים באו בתוכה ועשאוה כלי. ובתוך כך היא עולה לפני, שחורת עיניים.

אף פעם לא אהבה לראות בני אדם שאבדו את צלמם, שנעשו משכן הרוס. תמיד היתה מסיטה מבט, ואני הייתי תומך בזרועה בשקט, שלא תנגף רגלה באבן ויכבה לבה מחמת החומץ שלא דלק.

עכשיו אני משכן הרוס, וצלמי מוטל בארון בגדי הקיץ עם שאר מעילים שמידתם אינה עוד מידתי, ואין מי שישים זרועו תחת זרוע אהובתי לנחמה ממראה פני. מה יגיד המלך על גופי הסרוח, ריחו ריח נשיקות קדושות מהול בריח עוונות. מה נורא ריח אהובה על מיטת מאהבת.

אין בי כח עוד לשאת את מבטה האוכל את נפשי.

אם היתה מכנה אותי בשמות מגונים תחת שמות חיבה שהיתה נושקת בהם את נשמתי. שמות חיבה נשגבים מאוד היו לה, לאומללה, עבורי. ובכל שם הייתי עולה מעולם לעולם ובורא עולמות ומחריבן. אין תענוג בעולם שירפא את נשמתי מטעם נשיקות שמותיה.

ועכשיו, עכשיו שתקרא לי בוגד וזונֶה ועני ובעל־שקר ועצלן. אפילו איש פשוט שתכנה אותי. חסר־ייחוד ועזוב־אל ונידח.

ואיך אשתה בפורים יין גפנים ואת יינה שתיתי. אותו יין לא היתה בו מרירות ולא היתה בו מתיקות, רק מחשבות נשגבות וגדולות היו בו – מחשבות שלא נאצלו. והייתי עולה בהן ומשוטט ומחבר ומרכיב ומזווג. וכל אותו זמן היו מבטינו דבוקים זה בזו.

עכשיו יין גפנים יביאו, ומחשבות שלא נאצלו גנוזות בהיכלן, מעל להיכל שמות חיבה.

פורים, ואני ערום ועריה.

דיייינעס

יש לך דיינעס? האברך החסידי שנכנס לחנות תחב את ה'דיי' לתוך חיכו.
מה? שאלתי אותו.
יש לך דיינעס? הוא שב לשאול וחיכו כמעט נשנק מדוחק ה'דיי'. דייייי כזה. נחצי.
מה זה דיינעס, ניסיתי גם אני לתחוב דיי לחיכי. חוויה מוזרה משהו, אך היה בה משהו מרומם, כמו התגלות, כמו לגעת בבגדו של אהוב שמעולם לא ידע על אהבתך.
נו, דיינערס, דיינערס. אתם מקבלים דיינרס?
פתאום שמעתי את הריש מצטופפת גם היא בחיך החסידי של האברך.
כן, למה לא.
פתאום התחשק לי מאוד להוולד מחדש וללבוש מעיל שחור וללמוד בכולל ברייש ולשאול מוכרים בחנויות אם יש להם דיייייייינעס ולחזור הביתה עם ספר קודש חדש ולאכול חביתה עם האשה וללכת לישון באחת עשרה בלילה ולהיות אן ערליכע חסידישע יונגערמאן.
דיייינעס.

דיייינעס.

יש לך דיייינעס?

עולם עטוף ראיתי

מה ראו אלה הנכנסים לחנותי, מניחים מטריותיהם בטבור החנות שיטיפו דמן אל הרצפות האבלות, ולא די להם שעוטפים עצמם בבגדים רבים וצועפים עצמם בצעיפים משונים, גם מבקשים הם לעטוף כל העולם יחד עמם. וכשיבואו לקנות הספר, יגידו הם: תעטוף לי, וגם תשים פתק החלפה, וגם תוריד המדבקה. ומילת בבקשה לא תהיה שגורה על פיהם, ולעולם לא יקדימו שלום, ויש מהם שלא יוסיפו תודה אחר שטרחתי והורדתי כל מדבקות שבעולם וכל העניינים הצריכים.

ומה נשתנה יום זה מכל הימים, וברדיו אמרו שלג ירד היום וסופה באה לעולם. ואף מחוקקת אחת הגדילה לתלות העניין במה שקוראים היום מדבור ומיני רעות שהאדם מביא על עולמו. ואלה מבקשים לעטוף כל העולם יחד עמם.

אני משתאה מה רב מספר חבריהם ואוהביהם של אלה, שכל פעם שיקנו ספר, תחת אשר יקראוהו בעצמם בבית מוסק וישתו עמו ספל תה ויאכלו עמו עוגיות שקדים, יבכרו הם לעטפו בנייר זהב מכוער ולהביאו מתנה. משמע – חברים רבים מאוד יש להם, לאותם אנשים.

ישתו ספל תה.

ישתו ספל תה.

ומה יהא עלי, שאני בודד בעולם ואין מבין לנפשי, גם לא אנוכי.

שלג ומיתרים של עוּד

אני מת לנגן עכשיו בחליל או בפסנתר ביחד עם להקה מדהימה ונוריד את בית המקדש השלישי שאגב יהיה עשוי משלג ומיתרים של עוּד ונעצום עיניים כולנו ונרצה להיות טובים אלינו ולקדוש ברוך הוא ונקום לפנות בוקר ללמוד תורה באוויר הקריר ונקנח נזלת שקופה מהאף הסמוק מצינת הבוקר.

יהיה קר בבוקר.

בית המקדש השלישי יהיה עשוי שלג ומיתרים של עוּד.

בית המקדש השלישי יהיה עשוי שלג ומיתרים של עוּד.

טהור יהיה הבוקר בבית הכנסת ספוג ריח הדפים והזיעה והקָּפֶה והקפות של שמחת תורה.

אני מת לכתוב סיפור קדוש על חסיד קדוש שאסף את דמעות תפילת הלל שלו לתוך המאפרה שבחדר-שני ליד המיטה שדֻוִיד ישן עליה כשהוא שיכור אחרי התוועדות והוא מפחד שלא יצליח להתעורר ללימוד בבוקר לפני התפילה.

והחסיד הקדוש מהסיפור שאכתוב יחייך. כלומר, יהיה לו חיוך שעוד לא נתחייך מאז התחיל הכל ונתערבב טוב ברע. חיוך שממזג את כל חלקי העולם וגם את אלה שנפלו לתהום. ואותו חסיד יחייך חיוך עדין וקמטוטים זעירים ירקדו ליד עיניו ועיניו החומות התמימות יביטו במבט שיתלה על הקירות עד שלא ייוותר אדם אחד שיוכל להתעלם מאותו מבט חום, תמים וקדוש התולה על הקירות.

כל זאת ועוד רצוני לכתוב אלא שאני במשבר כתיבה ורק תשוקה גדולה שורקת בלבי כמו רוח פרצים ומטלטלת את נפשי מאוד.

וגם שנשמתי כלואה. ודי בזה.

חזור בך

כל הדכדוך הזה בוכה בי. מזדעזע באי אמון מול הפנים המעוותות של השנאה, משתאה מקריצות עיניים ערומות, כואב לגלות את הרוע. כמו לראות בפעם הראשונה בן אנוש כורת ראש של אדם אחר. שניהם עורסלו בידי אמא אוהבת, ערגו לחיוך, התחככו ראש בראש בלפיתה. ועכשיו יש בגרות רעה ומלאה מוות.

וגם הרע הזה שבתוכי שלעולם לא עוזב אותי. ואני נופל וקם. יש בי כעס נורא שמחולל בי בכל בוקר, וגם תסכול שמאכל את גרוני ומטיף גושי דמעות צמיגיים בתעלות גופי. אני מבטיח לנשמתי שאהיה טוב אליה, שאתגבר. שלא אכעס. שאטהר. שאהיה בן אנוש, קצת מעבר לריר הרגשות המזדווג בי בתאוותנות שלא יודעת שבעה.

מי אני ומה חיי, ומה גופי התועה, ואין בלבי דבר טהור אחד לעמוד מול היופי הנשגב שיש בנשמתי. אותו יופי המשתרג בעץ התפוזים שמעל למדרגות. אותו קסם שביר העוצם עיניים בדבקות בשמי הבוקר הבהירים, כבושם אהבה נכזבת שפתאום הריח בסמטה והכל חוזר לרגע לגדוע את היציבות ולבכות את הרצון העליון.

היום לא אכעס.

היום אטהר לך, נשמתי היפה. היום יטהר גופי ויבריקו בו ברקים גדולים.

היום ארצה ואתגעגע ואשמח ואלטף את העולם המכאיב ברוך של קדושה נשגבת.

The Return of the Prodigal Son - Rembrandt

The Return of the Prodigal Son – Rembrandt

הספרים קוראים לי. חזור אל עולמך, יפה שבעולמות. חזור בך. כולם מזומנים לחיי העולם הזה חוץ מיעקב. חזור בך ונטייל אני ואתה בפרדס ונקטוף תפוזי נצח ונזדווג עד כלות.

חוזרני בי. והעולם אף הוא מחזר אחריי, ואף הוא חוזר בו בכל יום.

יפה את רעייתי, יונתי תמתי. עינייך יונים, תפוזים יש לך, וזהב לבן עטור מצחך. אף שערך כמיתרים פורטים ניגון שאין לספר עליו, ובסולם צווארך עולות נשמות ויורדות להקטיר קטורת.

רק גוף אין לך לאחוז בגופי ולערפל אותו מעלה. שם נטייל אני ואתה. שם עולמי, יפה שבעולמות.

בחור אחד מוזר על ספסל

בשכונה שלי יש בחור אחד מוזר, בשנות הארבעים המוקדמות. עיניו מפלבלות תמיד ופוזלות לצדדים במין מבט ספק אומלל, ספק חורש רע. הוא מדבר במקווה עם כולם על נייעס. הרבי נסע לכנס החינוך, ועסקן פלוני דווקא לא הגיע, מה שיצר בעיה מול אדמו"ר אחר. הוא יושב ברחוב שעות ארוכות, הוא רבוץ על ספסל, וכרסו עצובה יתר על המידה. אולי הוא ספסל בעצמו. משהו בריח העצב שלו טרי ועבש, כריח נוזלי גוף חמוצים. אם תתקרב תוכל לראות צלליות משתקפות בריחו החריף של העצב, והצלליות מתות ורוקדות.

כמה פעמים עברנו על פניו, אני ולאה. אנו מדדים בפסיעות מעוכבות של ליל שבת, מותשים מאכילה ושתיה יתרה, אלימלך רץ בעליזות עייפה, דורס את האספלט. הרחוב רדוף ילדים וזוגות צעירים שחוזרים מסעודת שבת אצל ההורים. והוא, הוא ישוב על ספסל תחנת האוטובוס, עיניו משוטטות הרחק באופן קרוב מדי. אולי נארח אותו לסעודת שבת? אמרתי ללאה. מסכן, היא אומרת לי, ואנחנו מהנהנים ברחמים מעוררי סיפוק עצמי של שבעים. לרחם זה טוב. זה עוזר להתמודד עם עצבות דוקרת וצריבות אשמה.

תמיד הוא מבלה ארוכות במקווה. הוא פושט את בגדיו באיטיות שקשה להתחרות בה. בין בגד לבגד הוא מתיר לעיניו להתנמנם באותה שוטטות רחוב שלעולם אין לה סוף. אין לאן למהר.

שעה, ושעתיים.

תחושה לא נוחה מקמטת את גבי. אני ממהר להעלם מעיניו ופיקת גרוני מחוללת בניכור. והניכור מתכתב עם אותם רחמים ארורים של ליל שבת, מאיים להטביע אותם בחשד ובתמהון.

מה הוא עושה במקווה? על מי הוא מסתכל? על מה? אולי יאוש הוא שמושך את תנועותיו, מעוות אותן בהילוך איטי. הוא מרחף בחלל ריק, עמוס סלעי ירח מחוספסים, נוגע ולא נוגע. ידיים ורגליים מנופפות בקהות כמו בתוך מים. חי בתוך יקום משלו, יקום מתנגש עם יקומֵי אחרים רצופי תזזיות משוּפּוֹת, מסוגננות.

אולי יאוש הוא שמנפח את עיניו שחיים יָבְשו בהם לפני עידן. אולי עצבות היא שמשוטטת בעינו המחפשות זיז לאחוז בו, כמו הקשיש המביט מהמרפסת על המכוניות ברחוב הסמוך, מביט וסופר וצוהל ויָבֵש.

אולי הוא איש מסוכן. ועיניו מביטות עמוק אל גופי, מקלפות אותו מעורו, מפשירות את הקרח הנורא, צולות את הבשר במרכזו, בטמפרטורה המדויקת. החום רודף את גופי, ושיניים נוגסות בגופי, לועסות בתאווה, מגירות עסיס פראי קדמון ואדום דם, וסחוסים נשברים תחת להט שפתיים, ועצמות פריכות מחריקות בין קלשוני הפה. בשר טרי ורוטט, טרוף רוחות, צרוב מבטי עיניים מפלבלות, מפצחות בגרגור את חֲלָבַי. אז, הוא ישקע במבט אחד ארוך, וינמנם על הספסל, עינו השמאלית זולגת אל מחוץ למסגרת.

נראה לי שהוא מסתכל עלי.

נראה לי שהוא מסתכל עלי.

יום אחד, באיזה דוקו נשכח, פגש חרדי לשעבר את אלה שטרפו את בשרו. והוא מדבר אתם, והם מצטדקים לפניו. עיניים איומות מרצדות באי נוחות.
הנה הבחור מהשכונה שלי. הנה פניו השעירות ממלאות את המסך. והוא מבטיח. באמת מבטיח. עינו השמאלית זולגת אל העץ המצטנף מאחורי צלי גופו המבותר של הבחור. עודו מדמם. חוטים וקרעי סחוס מוצלפים על העשב.

בליל שבת הספסל עודנו מחזיק את גופו הרבוץ של האיש שעיניו משוטטות. לאה ואני מדדים ומביטים בעצבות ברירי מבטיו הנוטפים על אבני המדרכה, נקרשים בדרכם הנצחית אל המַטָּה. רחמי השבעים הותירו אותנו עם שביעות הרצון, ורחמים גדולים על צער העולם שוכבים בפינות הלב, גוססים מרעב. נפשות מתות, עיניהן זולגות, ומעיהן נשפכות החוצה, תוכָן נגלל בחוצות ומזדווג עם רפש האשפה.

מה עצוב יאושו, מה נוראה קהותו, כמה מעורטלות רגליו ההפוכות, לואטות באיטיות משוגעת, וזיז אין לי עבורו.