ניגון לשבת

י-ה אכסוף

הפיוט י-ה אכסוף לר' אהרן הגדול מקרלין הוא אחד מהטקסטים המענגים ביותר שנכתבו על שבת. בחסידויות רבות הוא מהווה חלק מרכזי בסדר הניגונים בליל שבת וגם בסעודה השניה והשלישית.

בסלונים, י-ה אכסוף הוא שיאו של הטיש בליל שבת וגם בסעודה שלישית. כל הניגונים הבאים לפניו מכינים את הקרקע להתרחשות הגדולה מכל – י-ה אכסוף. אז קול דממה דקה יישמע, ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון, ויאמרו: הנה יום הדין. לאחר שסיימו לשיר, מין הקלה באה לעולם, והמתח פג באיטיות בעזרת ניגונים קלים יותר, נוחים יותר, תובעים פחות. ניגונים של שלווה.

כולם נעים בחוסר שקט על מקומם בפראנצ'ע, אברכים צמוקי פנים צועדים לכאן ולשם, לא מוצאים את מקומם בעולם, רועדים מאימת הניגון. ניגוני י-ה אכסוף של סלונים מציגים קונפליקט קשה מנשוא בין חומר לרוח, בין האדם לבוראו, בין האדם לעצמו. י-ה אכסוף באינטרפרטציה הסלונימאית פורש את סיפורו של החסיד, סיפור על מאבקים בלתי פוסקים, על אכזבות, תקוות, אהבה, תשוקה, כאב, רצון לשינוי, על הדבקות שרחקה וגם על זו שמחיה את הנפשות.

יש מספר גדול של ניגונים שהולחנו עבור י-ה אכסוף, וכולם ניגונים עמוקים מאוד, סוערים ואקסטטיים. הניגון מתחיל תמיד בסיפור קסום מעולמות אחרים, ואותם עולמות יש בהם געגוע שאין בכל היקום כדי לכבותו. יש שם עשב גבוה ורטוב וגבעות עם טחנות רוח עתיקות, ונערים רועים צאן באחו ומחללים בחליל לאהובתם שהסתגרה לה במגדל. ואחר שאהבה מתנגנת בניגון ועברו כולם לעולם שכולו טוב, בא הצער. הניגון שהיה מתרפק עד לשעה זו החל בוכה בקול גדול, וקול חליל הנער גונח ומייבב, והכאב נקווה למרגלות הגבעות, והנהרות גועשים דם אדום, דמם של הנאהבים. איש אינו יודע מתי יהיה הסוף לכל זה, ומתי יתבהרו שמי העמק וענן לא ייראה מעל למגדלים, ומתי ייגמר הכאב וייאסף כל הדם הזה שתחת הגבעות וירוק שוב יחזור לצבוע את רֶטֶב העשב. ואז הניגון עולה עוד רגע במאמץ, מטפס בקושי גדול למגדל גבוה מאוד, ותקווה מתגנבת ללבבות. ואז הניגון יורד, ואותה קדרות מקלילה צעדיה וכמעט רוקדת, ומשהו בה לופת בקִרְבָה, והזרועות מגפפות אל חיק. ובסוף, בסוף גם הנער חדל לגנוח, וקול החליל שוב מקסים את העולם.

הניגון הבא גם הוא ניגון י-ה אכסוף של סלונים, ולא עוד אלא שחיבר אותו אחד מאבות חסידות סלונים – ר' מרדכי מלעכוויטש. לר' מרדכי מיוחסים שני ניגונים על הפיוט י-ה אכסוף, וזה הקצר שבהם. בסלונים מכנים אותו 'לעכוויטשער הקצר'. בניגון הזה יש מכל מה שכתבנו כאן, והוא אחד המעודנים שבניגוני י-ה אכסוף של סלונים, שחלקם מציגים בעיה כמעט חסרת פתרון, חלקם מופשטים ועמוקים, חלקם עבים, בשרניים משהו, וניגון זה אין בו סבך יוצא דופן, אבל הוא מתרפק. והוא עושה זאת כפי ששום ניגון לא עשה זאת לפניו.

י-ה אכסוף 'לעכוויטשער הקצר' לר' מרדכי מלעכוויטש.

יום שבתון

מאזין עכשיו למוזיקה שניגנתי בגיל 18. וואן טייק עם איזה קלידן בישיבה. זו היתה אותה שנה שבה סערתי את השבת של סלונים, ובכל ליל שבת הייתי נשאר עד לסיום הזיץ בשתיים-שלוש בלילה. ישבתי באחד ה'משולשים' בחדר האוכל הגדול והחשוך. היו בו נישות כאלה בצורת משולש והן היו המסתור האולטימטיבי ל'עובדים' וגם לחתרנים כמוני שביקשו את עולס השבת מבלי להתתייג. הכרתי את הניגונים, ובכל שבת למדתי פיסה של ניגון שלא הכרתי. בזיץ היו מתגעגעים כולם לאלוקים ומתרפקים על אותו געגוע. כמה אתה חסר. כמה היית חסר לי. כמה רחקתי ממך. כמה נטעיתי וטעיתי.
ואני לא חסרתי דבר, ואלוקים לא רחק ממני ואני לא רחקתי ממנו גם בטעותי. אבל אלוקים של הזיץ היה מישהו אחר בכלל מזה שאני מכיר היום. הוא היה בא ונעלם, והיה אפשר לבכות על החסרון.
מזמן לא בכיתי על החסרון, רק לפעמים אני בוכה על מעשיי הרעים ועל העונג ועל מלכות השם. וגם הרבה אני בוכה על שטויות.
היו שבתות אחרות, ובאותם ימים נדמה היה לי כאילו אני רועה את כבשי נפשי בכר עשבי חלילים.
שמעתי אז המון ג'אז ומוזיקה אתנית. כל כך המון עד שהיום, כשאני כבר כמעט לא מאזין למוסיקה לא יהודית, כל תו שאני מנגן רוקד בסווינג ומסתלסל בטורקית. ורציתי כל כך להקליט את המוסיקה הקסומה של סלונים, ליצור אותה מחדש, לנגן אותה ולהזדווג בה שוב ושוב.
לילה אחד ישבנו ב'אוצר' של הישיבה, אני ואבי. הוא חיבר נגן MP3 לאורגנית שלו – PSR משהו של יאמאהה, חיברנו מכפיל לאוזניות ומיקרופון, וישבנו קרוב קרוב לאורגנית כדי שלא יזוזו החוטים ויתנתקו מהאורגנית או יתרופפו. כך הקלטנו ניגון אחר ניגון, בתמימות ובאהבה גדולה למוסיקה המיוחדת הזאת המביאה את קול החסרים והחוטאים והמתגעגעים בסלונים כבר מאתיים שנה. ואותם חוטאים, קדושים הם מאוד מאוד, אבל בסלונים אי אפשר לדבוק באלוקים בלי לעזוב אותו, אי אפשר להרגיש שבת בלי לבכות על טומאת ימי השבוע.
יום שבתון, אחד הגעגועים הסוערים ביותר של סעודה שלישית.

משוך

את הביצוע הזה עשינו בהזמנה מיוחדת עבור האדמו"ר מסלונים, סמוך לחנוכה אשתקד. לא אהבתי את הביצוע הזה שהיה מדי קונפורמיסטי, צמוד לקצב, חסר את הפֶרְמַטות האהובות שלי.

למעשה, בפורמט שבו עבדנו עד כה, אין לנו כל אפשרות לתקן את שעשינו, כאשר אנו מקליטים בוואן טייק והשגיאות נותרות לדראון עולם.

ככלל, אני תמיד אוהב להביא את האמירה האישית שלי בניגון, להזיז אותו לכאן ולשם, לעלות לשמים ולרדת לתהומות. ואני בעיני כמספר מעשה, והמעשה הזה אינו כשאר מעשים, שהם מספרים על קורות ימים שהיו, ומעשים שאני מספר הלא הם מתחדשים בשעת הסיפור. על כן מוטל עלי לספר את הניגון כל פעם מחדש, לעולם לא לחזור על עצמי. וגם אם אלה אותם תווים, אותן קורות חיים, עלי לחדש אותם בעצמי ולספר מחדש.

אך כעת אני מוצא את עצמי נמשך אחר הניגון הזה. הוא מספר על עונג נמשך כמים, על שלוות אוהבים, יש בו תחושה של ציפה על פני מים שאין להם סוף, התעלסות שקטה ופכפוך. יש בו תמונה של ראש נופל על השולחן, יגע מעמל השבוע ובטוח באהבתו שאין למעלה ממנה. יש בו שקט שלאחר הארה, ושמחה פשוטה שכלל לא חשים בה, היא רק נמצאת שם ועושה טוב. הוא כמו זוג זקנים המהלכים בסמטאות השכונה, משלבים כפות ידיים קמוטות.

שבת שלום.

 

ניגון גן עדן

מאחורי הניגון עם השם המיוחד הזה, יש את הסיפור הבא.
את הניגון הזה הביא לסלונים ר' מרדכי חיים קסטלניץ (סלונימער), שכיהן באופן לא-רשמי כרבי לחסידי סלונים בארץ הקודש לפני כמאה שנה.
ליל שבת אחד, הלך ר' מוט'ל בסמטאות צפת, ומאחד הבתים הוא שמע אדם מזמזם לעצמו ניגון מלא געגוע.
התברר שמאחורי אותו אדם היו חיים מלאי סבל. הוא המתין לילד במשך שנים ארוכות, ולכשכבר בא הילד, מתה אשתו בלדתה. האיש גידל את בנו לבד, ללא כל עזרה. היה עובד קשה מאוד כדי לפרנסו.
הילד גדל והיה לאיש, איש מלא בתורה, תורה שלאביו לא היתה האפשרות לקנותה. הוא נישא ועבר לעיר אחרת, והיה שולח לאביו נפוליון אחד של זהב בחודש למחייתו.
ביום מן הימים חלה הבן ונפטר, ובמותו לקח עמו גם את חייו של אביו, שמאותו יום לא היה מסיח דעת מבנו האהוב שאבד לו. וכך היה מתפלל האב השכול לקדוש ברוך הוא, שייקח אותו לבנו, שאין חייו חשובים חיים בלעדיו.
לילה אחד בא הבן לאביו בחלום ליל, והנה הוא יושב על מיטת זהב ופניו זורחות ומאירות. בכה האב לבנו ואמר לו, כי אין לו חיים מאז מותו. אמר לו הבן, אל נא תדבר כך, שעוד נכונו לך שנים ארוכות לעשות בהם מעשים טובים, ודע לך שמיטת הזהב שאני יושב עליה הלא היא עשויה מנפוליוני הזהב שהייתי שולח לך מדי חודש, וכשם שחלקי היה מזומן לי בעולם שכולו טוב בגלל מעשיי שעשיתי בעולם, כך גם יהיה חלקך מזומן לך לפי מעשיך שתעשה בשנים שעוד נכונו לך.
ואז שר לו הבן את השיר הזה, ניגון מגן עדן.
ומאותו יום, היה מתנחם האב השכול בניגון הזה, והיה רואה בו את בנו האהוב ואת חלקו לעולם הבא, והיה מטביע כל געגועיו בניגון הזה.

ידיד נפש

השיר אמנם ארוך, אבל כך היא הכמיהה, ימיה כימי עולם, וארסה כארס של עכנאי.
הכל עולה בי, כאילו הייתי שם רק אתמול.
הנרות המהבהבים, מרצדים בחושך המוחלט, כמעט כבים. נערים נסערים מהלכים אנה ואנה חסרי מנוחה, גופם מתאחד עם קצב השיר. ידיים ממוללות קצה של אבנט, כוסות של ספק-תה עשוי תמצית מבושלת מבעוד יום. והלב ניתק שוב ושוב, מחפש, תוהה, מבטש.
והניגון עולה עד לשמים, ויורד עד לתהום רובצת תחת. והשיר שותק ובוכה ומתגעגע, לש את הלב בחוסר מנוחה. וכולם מבקשים פיסה של מקום להאחז בו.
והבושה נוקבת את הכל, וכל המעשים עומדים לפניך כבני מרון, ואין לברוח לשום מקום.
——————
ידיד נפש.

מגן אבות

מָגֵן אָבוֹת בִּדְבָרוֹ. מְחַיֵּה מֵתִים בְּמַאֲמָרו.

הָאֵל הַקָּדוֹשׁ שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ, הַמֵּנִיחַ לְעַמּו בְּיוֹם שַׁבַּת קָדְשׁוֹ,

כִּי בָם רָצָה לְהָנִיחַ לָהֶם.

לְפָנָיו נַעֲבוֹד בְּיִרְאָה וָפַחַד.

וְנוֹדֶה לִשְׁמוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מֵעֵין הַבְּרָכות.

אֵל הַהוֹדָאוֹת, אֲדון הַשָּׁלוֹם.

מְקַדֵּש הַשּבָּת וּמְבָרֵךְ שְׁבִיעִי.

וּמֵנִיחַ בִּקְדֻשָּׁה לְעַם מְדֻשְּׁנֵי עֹנֶג.

זֵכֶר לְמַעֲשה בְרֵאשִׁית: