סלונים

אתרוג של מישהו

פורסם בגיליון השישי והמקסים של מגזין כביש אחד, חשוון תשע"ו, אוקטובר 2015. כאן תוכלו לעשות מנוי: http://kvish1.co.il/#buy

האהבה השנייה של אבא

בכל שנה, עם התקרב סוף הקיץ, אבא שלי הופך למישהו אחר. כדי שתבינו, אספר כי האהבה השנייה של אבא שלי, אחרי קונטרס האמונה בגרסה החדשה-חדשה עם התיקונים, אלה האתרוגים (כמובן אם לא נחַשֵב את הקדוש-ברוך-הוא ובסוד-בסוד את אמא שלי). וכשהקיץ יוצא מדעתו ועושה את ענייניו הרבים בכדור הארץ, אבי יוצא אל הפרדסים ללקוט לו אתרוגים. אתרוג לרֶבֶּה, אתרוג לאהובים משכבר הימים, אתרוג לידידים, אתרוג לאהבה השנייה הכי גדולה בלבו של אבא שלי.

כשאבא שלי מתחיל עם זה, כולנו יודעים בוודאות שמשהו מתרחש. מין אנרגיה סודית, קסם נעורים קמאי נכנס לדמו. שיחות טלפון נקטעות, צעקות של חדווה, קמטי פליאה ענקיים במצח הענק של אבא, צהלות אושר, ואמא שלי. היא שוטפת כלים במטבח, לאט־לאט, במקצב המטריף והסבלני שלה. וכל לבה של אמא מלא באבא ובאתרוגים. היא מביטה בו ובחברים שמוטי ציציות הצמר במבט מעריץ, מבט של נחת. והקמטים בזוויות עיניה הצרות מחויכים. אבא מכופף את ראשו לאתרוג, מקמט את מצחו, משליך בחדות קביעה נחרצת על אודות האתרוג הזה ועל כל האתרוגים כולם. אמא מוחה דמעה, אחת מאותן אלפי דמעות קדושות שאמא מטיפה בגינו של אבי; בקידוש של ליל שבת ובשיחת טלפון עם חבר, כשאבא שלי מתחיל לדבר אתו ביידיש נסערת.

הוא איש חשוף, אבא. הוא כספית. כספית עם מסך ענקי שמקרין את כל האיברים הפנימיים של הר הגעש הזה בתלת־ממד. זה מסייע לאמא שלי, לכל העניין הזה של הדמעות.

ובגילאי העשרה, כשהימים היו ארוכים ותשושים וחסרי תוחלת, הייתי נוסע עם אבא לפרדסים, למיון הסודי שמתבצע בחשאיות לפני שכל הממיינים יבזזו את האתרוגים השווים לרֶבֶּה שלהם. אבא מתקשר לאריה ושואל איך הקטיף, וכל הסלון מתמלא בריח הפסיעות שאבא פוסע בהתרגשות, הלוך וחזור. אחרי שיחה נרגשת כזו היינו מתארגנים עם פק"ל קפה שנעשה באופן מדויק וחשוף, בדיוק כמו הלב של אבא. וגם פפסי מקס חם ובירה שחורה בבקבוק פלסטיק של ליטר וחצי, בשביל הקפאין שאבא צריך.

ריח של בַּרְנַם

היינו נוסעים עם בַּרְנַם. ככה קוראים לו. על שם כל הסבים שלו, כמה דורות אחורה, בראשי תיבות. לבַּרְנַם היתה סיטרואן ג'אמפי עם ריח נהדר, ריח של בַּרְנַם. ריח חסון שאוגד בתוכו זיעה גברית, סיגריות טיים והמון נוכחות, וגם נסיעות למקומות רחוקים ולמפעלים שבַּרְנַם משגיח עליהם שיהיו כשרים, בעזרת השם. היתה בו, בריח, יציבות, וגבריות, וחופש שבגר והגיע לגיל העמידה עד שהתיישב בדעתו. בג'אמפי של בַּרְנַם היינו מאזינים למוזיקה המחתרתית שבַּרְנַם שומע כשאף אחד לא יודע: רמבטיקו יווני ושירי ארץ ישראל בביצועים כֵּליים, וגם המון יאני, בעיקר את ההופעה מ־2006.

בפרדס היה אבא בוחן אלפי אתרוגים במבט תמה במיוחד, בסיועו של בַּרְנַם, שקרץ לי קריצות רבות משמעות וכיבד אותי בסיגריות טיים לרוב. לאחר מיונים חוזרים ונשנים, היו מתאספים אתרוגים מובחרים בתוך ארגזים, ומונחים בצד בקפידה בדרך לשינוע הביתה.

מגזר זה פיכסה

שם, בפרדסים ובבית האריזה, היה המפגש הראשון שלי עם דתיים לאומיים. אריה הוא דתי מזוקן וירא שמיים, ואבא מכבד אותו בכבוד רב למרות חילוקי הדעות הקשים. בכל פעם שביקרנו בביתו אריה ואבא שוחחו בידידות טהורה ומתוך אהבה משותפת לאתרוגים. אני הייתי מביט אל הבית, אל החצר עם הצמחים, הפסנתר שניצב במרכז הסלון, הספרים הזרים והמסקרנים, והבנים והבנות של אריה, שהיו כל־כך אחרים ומעניינים עד שהיה אפשר להיבלע.

שנים לאחר מכן הכתה בי הבנה עמוקה שמגזר זה פיכסה. כל מגזר. והתחלתי להגדיר את עצמי בכל יום מחדש ולסתת את רגעיי לפני עניינם, במקום לתלוש פיסות מעצמי עבור המגזרים באשר הם מגזרים.

בסוף העונה, אחרי ימים ארוכים של ליקוט ומיון, היו האתרוגים מסודרים בסדר מופתי, ולכל אתרוג יש שם: אתרוג לרֶבֶּה, לאהוב משכבר הימים, ולידידים – איש בשמו ייקרא. אם האתרוגים עצמם היו יכולים להשתמש באתרוג, אין ספק כי היו זוכים לאתרוג מהודר משלהם לפני כל אחד אחר.

בדרך לרֶבֶּה לא מאזינים לרמבטיקו

בימים שבין ראש השנה לסוכות היתה הנסיעה הגדולה והגורלית לרֶבֶּה. בג'אמפי של בַּרְנַם היינו מסדרים את ארגזי האתרוגים ואת כל המינים האחרים שאליהם לא הגענו במילים ספורות אלה. הפעם לא האזנו לרמבטיקו, והנסיעה היתה מוקדשת כולה לדיונים נסערים על האתרוגים וייעודם וחסרונותיהם ויתרונותיהם.

סוכות כבר הגיע לישיבה של סלונים. הצל המוזר שהטיל הסכך על רחבת האבן הריקה התערבב בריח העז של הסכך והדפנות ועוגות הדבש הרטובות של בְּרִיזְל. המתחם היה ריק מאדם, בדרך כלל, ורק מספר בחורים מחו"ל נעו בין הפרנצ'עס בשלווה של ימי פגרה.

עלינו בבהילות בגרם המדרגות המוביל אל חדר הקבלה של הרֶבֶּה. מחוץ לחדר כבר המתינו כולם: הגבאי; ראש הישיבה שמכהן גם כבן האדמו"ר; האחים שלי שבאו להשתתף במחזה הנדיר, ועוד כמה אישים חשובים. הרֶבֶּה הולך לבחור את האתרוגים שלו; את ארבעת המינים שלו. זה לא משהו שרואים בכל יום. ואבא שלי מתנועע בקדחתנות חשופה מתמיד וחותך את החלל בפחדו.

כשהדלת נפתחת נכנסים כולם בזהירות ונעמדים בשורה. אבא שלי ובַּרְנַם בראש, לצד ראש הישיבה שמאמץ את פניו לעבודת הבדיקה והבחינה. הראשים מוטים פתאום, ומין חיוך נבוך ומלא יראה מרחיב את השפתיים. אבא שלי משתנה ממול לעיניים שלי. משהו במבט שלו מזכיר את אמא, כשהיא מביטה באבא ויש בה מין נחת רוח ואהבה פשוטה.

משהו מאוד לא נוח במעמד הזה, כמעט מבייש. כמעט כמו לראות את הרֶבֶּה בכותונת לילה. הרבי הוא איש מופנם מאוד, והוא בכלל צדיק. אדמו"ר. אדמו"ר שיודע הכל, סובל את סבל החסידים, קרוב לקדוש-ברוך-הוא ועושה את הנדרש בכל רגע. וכשהאתרוגים מונחים על השולחן והמסך הענק שמקרין את מצב הכספית של אבא מרצד בגלים בלתי נשלטים – הרֶבֶּה מתלבט לעיני כל. ופתאום הוא אדם עם העדפות אסתטיות, עם בחירות. כל בחירה באה על חשבון ברירה אחרת שנותרה מבוישת באין מבקש. והמחזה הזה מקסים ומיירא כאחד. ראש הישיבה מציג בעיות הלכתיות ראשונות במעלה, והרֶבֶּה עם האתרוגים היפים. אבא מביא אתרוגים יפים, רזים, שבריריים, אציליים, אולי קצת מתנשאים. הנוכחים בחדר מביטים בכל זה בהשתאות ומישהו לידי שולח יד כדי למשש את הקסם, ומיד מסתיר אותה שוב בתוך המעיל.

ואני רק עמדתי שם ורציתי להביט אל האיש הזה בעיניים ולשאול. מה קורה כאן, ולמה זה רק עכשיו, ומי אתה, ומי אמר. ואולי לשתוק ולהרגיש את התדר הפנימי שמוסתר תמיד בין שכבות של מרחק. אבל החדר היה מלא בלחשושים מהוסים ובתנועות ידיים לא מבודדות, והחסידים היו כלואים מתמיד בתוך המעילים המכופתרים, ובסוף הרֶבֶּה צייד אותנו בברכה גנרית, כתשורה למשפחה של אבא המסור, ובסופו של דבר התפוגג המתח בריח הג'אמפי של בַּרְנַם, בדרך לחלוקה של האתרוגים הנותרים לרשימת האהובים משכבר הימים.

אתרוג לא פתור

במשך שנים הביא לי אבא ארבעה מינים. אתרוג יפה ואצילי, כמו של הרֶבֶּה, רק עם הרבה עניינים שראש הישיבה היה לחלוטין לא מסכים אתם, כמו עם רוב הדברים שמתרחשים בחיי. בשנה שעברה הביא לי אבא אתרוג שווה במיוחד. הוא היה רגיש בסגנון מופלא, יפה, חתיך והכי חשוב: מלא עניינים לא פתורים כמו נקודות וכאלה. וזה חשוב לי. חשוב לי מאוד. אי אפשר להיות לא פתור ולצפות לאתרוג פתור. הראה לי מי אתרוגך ואומר לך מי אביך. ויום או יומיים לפני החג, כשהוצאתי את קופסת האתרוג מהוויטרינה כדי לנסות למצוא עמו נושאי שיחה לשבוע הקרוב, הקופסה נפלה לי מהיד, הפיטם נפל והאתרוג נפסל.

בפעם הראשונה בחיי בחרתי אתרוג לבד. כשעמדתי מול הדוכן המסכן של חבר שניסה את מזלו, חלפו מול עיני כל האתרוגים של אבי, היפים והאמיצים. האתרוגים של הרֶבֶּה. וכל אתרוג ואתרוג לא היה שווה בעיני. ופתאום הבנתי שאלה לא האתרוגים שלי בכלל. הם האתרוגים של אבא, ושל סלונים, ושל כל האדמו"רים והחסידים והמגזרים והפתורים, באשר הם פתורים. את האתרוג שלי מצאתי בארגז אחד שהיה מושלך בפינה במה שהיה עשוי להיראות כאקט של ביזיון. הוא היה אתרוג מיוחד, ואף אחד לא רצה אותו, גם חבר שלי, המוכר בדוכן האתרוגים. הוא היה עגלגל, והיו בו הרים וואדיות, וסוגיות הכי לא פתורות שאי פעם ראיתי בחיים שלי. והוא היה יפה בדרך מעוררת התפעלות, מין יופי שצריך עמל חיים שלמים כדי להבין בו. הוא דיבר אתי מיד בשפה ששמורה רק לנו, וגם ג'מג'מנו יחד פיוט לחג הסוכות. מעולם לא היה לי סוכות מרגש כל־כך.

אני רוצה להיות אתרוג של מישהו, אולי של א־לוהים או של אבא שלי.

י-ה אכסוף

הפיוט י-ה אכסוף לר' אהרן הגדול מקרלין הוא אחד מהטקסטים המענגים ביותר שנכתבו על שבת. בחסידויות רבות הוא מהווה חלק מרכזי בסדר הניגונים בליל שבת וגם בסעודה השניה והשלישית.

בסלונים, י-ה אכסוף הוא שיאו של הטיש בליל שבת וגם בסעודה שלישית. כל הניגונים הבאים לפניו מכינים את הקרקע להתרחשות הגדולה מכל – י-ה אכסוף. אז קול דממה דקה יישמע, ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון, ויאמרו: הנה יום הדין. לאחר שסיימו לשיר, מין הקלה באה לעולם, והמתח פג באיטיות בעזרת ניגונים קלים יותר, נוחים יותר, תובעים פחות. ניגונים של שלווה.

כולם נעים בחוסר שקט על מקומם בפראנצ'ע, אברכים צמוקי פנים צועדים לכאן ולשם, לא מוצאים את מקומם בעולם, רועדים מאימת הניגון. ניגוני י-ה אכסוף של סלונים מציגים קונפליקט קשה מנשוא בין חומר לרוח, בין האדם לבוראו, בין האדם לעצמו. י-ה אכסוף באינטרפרטציה הסלונימאית פורש את סיפורו של החסיד, סיפור על מאבקים בלתי פוסקים, על אכזבות, תקוות, אהבה, תשוקה, כאב, רצון לשינוי, על הדבקות שרחקה וגם על זו שמחיה את הנפשות.

יש מספר גדול של ניגונים שהולחנו עבור י-ה אכסוף, וכולם ניגונים עמוקים מאוד, סוערים ואקסטטיים. הניגון מתחיל תמיד בסיפור קסום מעולמות אחרים, ואותם עולמות יש בהם געגוע שאין בכל היקום כדי לכבותו. יש שם עשב גבוה ורטוב וגבעות עם טחנות רוח עתיקות, ונערים רועים צאן באחו ומחללים בחליל לאהובתם שהסתגרה לה במגדל. ואחר שאהבה מתנגנת בניגון ועברו כולם לעולם שכולו טוב, בא הצער. הניגון שהיה מתרפק עד לשעה זו החל בוכה בקול גדול, וקול חליל הנער גונח ומייבב, והכאב נקווה למרגלות הגבעות, והנהרות גועשים דם אדום, דמם של הנאהבים. איש אינו יודע מתי יהיה הסוף לכל זה, ומתי יתבהרו שמי העמק וענן לא ייראה מעל למגדלים, ומתי ייגמר הכאב וייאסף כל הדם הזה שתחת הגבעות וירוק שוב יחזור לצבוע את רֶטֶב העשב. ואז הניגון עולה עוד רגע במאמץ, מטפס בקושי גדול למגדל גבוה מאוד, ותקווה מתגנבת ללבבות. ואז הניגון יורד, ואותה קדרות מקלילה צעדיה וכמעט רוקדת, ומשהו בה לופת בקִרְבָה, והזרועות מגפפות אל חיק. ובסוף, בסוף גם הנער חדל לגנוח, וקול החליל שוב מקסים את העולם.

הניגון הבא גם הוא ניגון י-ה אכסוף של סלונים, ולא עוד אלא שחיבר אותו אחד מאבות חסידות סלונים – ר' מרדכי מלעכוויטש. לר' מרדכי מיוחסים שני ניגונים על הפיוט י-ה אכסוף, וזה הקצר שבהם. בסלונים מכנים אותו 'לעכוויטשער הקצר'. בניגון הזה יש מכל מה שכתבנו כאן, והוא אחד המעודנים שבניגוני י-ה אכסוף של סלונים, שחלקם מציגים בעיה כמעט חסרת פתרון, חלקם מופשטים ועמוקים, חלקם עבים, בשרניים משהו, וניגון זה אין בו סבך יוצא דופן, אבל הוא מתרפק. והוא עושה זאת כפי ששום ניגון לא עשה זאת לפניו.

י-ה אכסוף 'לעכוויטשער הקצר' לר' מרדכי מלעכוויטש.

יום שבתון

מאזין עכשיו למוזיקה שניגנתי בגיל 18. וואן טייק עם איזה קלידן בישיבה. זו היתה אותה שנה שבה סערתי את השבת של סלונים, ובכל ליל שבת הייתי נשאר עד לסיום הזיץ בשתיים-שלוש בלילה. ישבתי באחד ה'משולשים' בחדר האוכל הגדול והחשוך. היו בו נישות כאלה בצורת משולש והן היו המסתור האולטימטיבי ל'עובדים' וגם לחתרנים כמוני שביקשו את עולס השבת מבלי להתתייג. הכרתי את הניגונים, ובכל שבת למדתי פיסה של ניגון שלא הכרתי. בזיץ היו מתגעגעים כולם לאלוקים ומתרפקים על אותו געגוע. כמה אתה חסר. כמה היית חסר לי. כמה רחקתי ממך. כמה נטעיתי וטעיתי.
ואני לא חסרתי דבר, ואלוקים לא רחק ממני ואני לא רחקתי ממנו גם בטעותי. אבל אלוקים של הזיץ היה מישהו אחר בכלל מזה שאני מכיר היום. הוא היה בא ונעלם, והיה אפשר לבכות על החסרון.
מזמן לא בכיתי על החסרון, רק לפעמים אני בוכה על מעשיי הרעים ועל העונג ועל מלכות השם. וגם הרבה אני בוכה על שטויות.
היו שבתות אחרות, ובאותם ימים נדמה היה לי כאילו אני רועה את כבשי נפשי בכר עשבי חלילים.
שמעתי אז המון ג'אז ומוזיקה אתנית. כל כך המון עד שהיום, כשאני כבר כמעט לא מאזין למוסיקה לא יהודית, כל תו שאני מנגן רוקד בסווינג ומסתלסל בטורקית. ורציתי כל כך להקליט את המוסיקה הקסומה של סלונים, ליצור אותה מחדש, לנגן אותה ולהזדווג בה שוב ושוב.
לילה אחד ישבנו ב'אוצר' של הישיבה, אני ואבי. הוא חיבר נגן MP3 לאורגנית שלו – PSR משהו של יאמאהה, חיברנו מכפיל לאוזניות ומיקרופון, וישבנו קרוב קרוב לאורגנית כדי שלא יזוזו החוטים ויתנתקו מהאורגנית או יתרופפו. כך הקלטנו ניגון אחר ניגון, בתמימות ובאהבה גדולה למוסיקה המיוחדת הזאת המביאה את קול החסרים והחוטאים והמתגעגעים בסלונים כבר מאתיים שנה. ואותם חוטאים, קדושים הם מאוד מאוד, אבל בסלונים אי אפשר לדבוק באלוקים בלי לעזוב אותו, אי אפשר להרגיש שבת בלי לבכות על טומאת ימי השבוע.
יום שבתון, אחד הגעגועים הסוערים ביותר של סעודה שלישית.
הנקודֶה. איור: נעה קלנר

הנקוּדֶה

פורסם בעיתון כביש אחד, גיליון 4, כסליו תשע"ה, דצמבר 2014.

רציתי לספר לו שטוב לי עכשיו ובחיים לא אחזור לשם וזה נראה לי כמו זכרון רחוק מחיים של מישהו אחר, אבל במקום זה התגמגמו לי רק כמה מלים טפשיות. והוא בכלל לא הבין. אני בטוח שהוא לא הבין. הוא גם לא יכול להבין. הוא הגבאי שלו, של הרב'ה היפה. וזה החיים שלו, החסידות והקהילה והנקוּדֶה. נקודה בדל"ת סגולה, כך אומרים את זה.

הוא באמת לא הבין, והוא היה די נדהם מהקסקט החום ממז'יבוז' שהסתיר את הקרחת שלי, וגם הפולו עם הפסים הכחולים שקניתי במיאמי הביך את העיניים שלו.

איור: נעה קלנר

הנקודֶה. איור: נעה קלנר

הוא שמח לראות אותי. אני בטוח. אני רוצה להיות בטוח בזה. הוא פשט את ידיו כדי לארח אותי בשארית אַמותיו. על פניו התגעגעו זכרונות, מתבוללים עם תמיהה מוזרה.

ברקתו ראיתי את פורים בירושלים. בחורים משתרכים על אבנים ירושלמיות, בוכים על החטא, על אלקים שעזב אותם, על אהבה נכזבת, על הריחוק. הו, הריחוק שאי־אפשר לשאת. ואני אכלתי אצלו, אצל הגבאי של האדמו"ר.

בדרך לרוֹשֶׁשִׁיבֶה.

הבית של הגבאי נמצא סמוך לביתו של הרוֹשֶׁשִׁיבֶה, הבן של הרב'ה. בפורים קודם כל הולכים לרוֹשֶׁשִׁיבֶה. ברחבה חבוקים הבחורים ונאנחים על חייהם שאובדים ללא שוב בחטא התאווה. הראש שלי הוא ענן של מחשבות צבועות בבורדו. מה יהיה אתך, יעקב. יהיה בסדר. מה יהיה בסדר, אבל אתה מונח בשאויל תחתיס. היד שלי מזיזה זרוע אחת בקפוטה. אלי אלי למה עזבתני. לא יודע מה אתכם, אבל אותי הוא מעולם לא עזב.

בסעודה מגישים לנו, השיכורים, את האוכל שהכינו הנשים. אבל רק הבן של שמוליק, זה שלא שותה אף פעם, רק הוא אוכל מהאוכל. כולנו אוכלים את האלי אלי למה עזבתני. בחורים נכנסים לבית ומחבקים את שמוליק. שמוליק רוקד אתם. אני בוכה בשקט בצד. הנשים מרכלות בלחשושים. העשיר של החסידות נכנס עם פמליה של נושאי עיניים. האוויר מצטמצם, כסאות זזים מפה לשם, וריח דָּשֵׁן מטפטף מעל הצלי של אשתו של שמוליק. רק כסף מעניין אותך, עלבתי בו.

החתן הצעיר של שמוליק בוכה גם הוא. שנה ראשונה. יש הרבה חטאים ותשוקות ותאוות, ואלקים עוזב.

אחר כך הקאתי על השולחן ולקחו אותי לטיש.

ועכשיו כל זה על הרקה של שמוליק. והוא שמח.

באיזה עולם אתה, הוא שואל את הקסקט שלי. יש לך קשר עם האנשים שלנו? משהו מתחנן בעיניים שלו. לא. שום קשר. אני משליך אליו את עיני. עצב קטן מתפשט משמאל לשפתיו. הוא שואל אותי על החתן שלו שהיה חבר טוב שלי. מבחינתי הכל נשאר אותו דבר. לא נפגשים. אתה יודע.

בלילה חזרו החלומות. הייתי בטיש של ליל שבת, והרב'ה אמר לי מה שאמר, ואנשים הסתודדו, והניגונים הקיפו אותי באנחה. משוך, מגן אבות, קדשנו, אכסוף. אברכים נסערים הלכו מכאן לשם ומשם לכאן. הניגונים.

אברך אחד של שנה ראשונה אחז בידיו את העמוד. פתאום הוא הסתובב אלי. זה היה החתן של שמוליק. יעקב, יש לך את הנקוּדֶה. הוא אחז בשרוול הכחול של הפולו. כחול התערבב בשחור קפוטה. אין לי את הנקוּדֶה.

והוא שר אתי י-ה אכסוף עד שנגמר הטיש.

מחזור רַבָּא

אלול עכשיו. הרחובות מבקשים תיקון לנשמתם רצופת שקיות הקניות של רחוב רבי עקיבא.

בחנות הספרים פורקים ארגזים עמוסים במחזורים. יש מחזור של בית רבן, מחזור המפורש, מחזור יסוד מלכות, מחזור של ברסלב עם תורות ודיבורים, מחזור לכלות כרוך בשמנת עם רסיסי סוורובסקי מזויף, מחזור לעדות המזרח, מחזור נוסח אשכנז, מחזור בנוסח ספרד.

אני שם בסטריאו דיסק של ימים נוראים. מקהלת גברים חסידיים, ילד פלא חסידי עם קול סופרן ומבטא של בורו־פארק. קולו מתדנדן מתוך מעיין מטהר של קפוטות שחורות ופאות מסולסלות רטובות מטבילת שחרית של שבת. הרבה חצוצרות ובראס. עכשיו הם שרים את הפיוט 'אדון עולם' בניגון ששרים בשחרית של ראש השנה בברסלב.

האלבום של לחיים הפקות לימים נוראים.

האלבום של לחיים הפקות לימים נוראים.

בשוּהל של ברסלב הכתלים בוכים ומחייכים. כולם נסעו להיות באומן אצל רבנו על ראש השנה. רק מי שלא היה לו כסף לכרטיס לאומן או שהיו לו מניעות, רק אלה מרטיבים את הטלית כאן בשוּהל של ברסלב. וגם החסידים של ר' יעקב־מאיר שכטר. רבנו אמר להיות אצלו על ראש השנה. להיות אצלו. כאן זה קיבוץ (קיבוץ אומרים רק במלעיל) של רבנו. הוא נמצא כאן, אנחנו אצלו. אנחנו אתו ורוחו אתנו. וחוצמזה, לעזוב את ירושלים עיר הקודש?

ובשחרית של ראש השנה שוכחים הכל מאומן. התחילו לשיר אדון עולם, וגם הילדים שעל הפראנצ'עס מצטרפים לשירה בצווחות דקות. בספסל השני בוכה גבר מקריח בגיל העמידה. יש לו, לגבר הגבוה שגוו מגובן, מחזור רַבָּא ישן שלא מוכרים אותו יותר בחנות שלי. גם לא היו בו, במחזור, תורות ודיבורים של רבנו, רק כתב שבור והנחיות מעל הקטעים 'כאן צריך לבכות בכיה גדולה על מעשיו'; 'כאן יתעורר בהתעוררות עצומה לשוב בתשובה שלמה'. גם לאמא שלי יש מחזור רַבָּא שקיבלה לנישואיה בכריכת ברונזה ודפים מוכתמים בדמעות הקסומות שלה.

אברך חסידי נכנס לחנות, מסובב את שולחנות המבצעים. עיניים חומות בוערות באש מפולבלת. כובע קטיפה גדול מדי, גארטל מהודק על מעיל שחור ארוך ורחב.

הוא נעצר ליד "שיחות התחזקות" של ר' צבי־מאיר זילברברג. פותח את הספר, מקמט את מצחו בקמטים צדיקִיִּים, סוגר בעדינות את הספר, מלטף את הכריכה ויוצא מן החנות מבלי להעיף מבט על הדלפק המבויש שלי. רק דנדון פאותיו הבלונדיות קורא לי לשלום.

ר' צבי־מאיר זילברברג.

ר' צבי־מאיר זילברברג.

אני מכיר אותו, את האברך השדוף עם העיניים החומות שראשו שמוט לצד. הוא תמיד צועד סהרורי בסמטאות, כאילו היה נזיר במסדר סודי במיוחד. לפעמים הוא רוקד בבריתות שהמשפיע שלו מגיע אליהן. מדביק את ידיו לידי חבריו, גם הם אברכים עם עיניים חומות שראשם שמוט לצד.

הוא בטח מתפלל יפה. והקדוש-ברוך-הוא מביא לו דובי. לאשתו מביא הקדוש-ברוך-הוא דוּבִּית כשהיא שומרת על הילדים במוסף של ראש השנה.

כשהייתי ילד קטן הבטיחה לנו אמא מתנה אם נשמור על השקט בתפילות הימים הנוראים. אמא כל־כך רצתה להתפלל בעזרת הנשים של סלונים החפויה בעץ בהיר סדוק. היא הכינה לנו שקיות ניילון עמוסות בבמבה ובביסלי, ובשעה שאני ודבורה, התאומה שלי, תקענו במבה בביסלי אחת באחד, אמא תקעה את ראשה במחזור רַבָּא הישן עם כריכת הברונזה ובכתה. החזן ייבב את חזרת הש"ץ באיטיות, ואנחנו כמעט רצינו למשוך בשמלתה של אמא. ויותר משרצינו את המתנה, בהינו ביראה במחזה הקדוש של אמא המכתימה את דפי המחזור בדמעות. הפיוטים תמיד היו ארוכים כמו נצח. כמו מְסִיבַּמְבָּה ענקית שאבא קנה לימים נוראים. אבל אמא התפללה והתפללה, ובסוף הבמבה נגמרה וכבר לא יכולנו לתקוע אותה בביסלי. אחר־כך אספנו את פרורי הביסלי האחרונים משקית הניילון שהוכתמה בצבע צהוב משונה, כמו דמעות כאלה של ביסלי. ואז התפילה נגמרה ואמא לקחה אותנו הביתה.

אחרי החג קיבלנו את המתנה. עבורי קנתה אמא בּוּבּ בבגד כחול מאוד, ולדבורה קנתה אמא בובה. לבּוּבּ ולבובה היו בקבוקי חלב מיוחדים שהם שתו מהם כשהיו צמאים.

דובי ודוּבִּית.

דובי ודוּבִּית.

 – – –

בכל יום נכנס לכאן האברך ומסובב את השולחנות, אך לפני שאני מספיק לשאול אותו לרצונו הוא יוצא מן החנות בביטחון תקיף וביישני.

שולחן הספרים של אלול מתרוקן במהירות. אברכים עסוקים מאוד מגיעים תמיד וקונים קונטרסים של ליקוטים לימים נוראים ושיחות מוסר של הרב גלינסקי ור' שוֹלֶם שבדרון.

כולם כבר מוכנים לימים הנוראים, ממהרים לרכוש את המחזור ואת הליקוטים. אני רק עוטף את הספרים בנייר זהב מכוער, מגהץ את הדיירקט (לאברכים עסוקים יש דיירקט או מזומן) ומגליש את הספר לשקית ניילון שתשאר כאן ביקום גם לאחר שיסתיים גזר דיני בגיהינום.

מקהלת הנערים בדיסק של לחיים הפקות שרה עכשיו את "המלך". עיבוד לא משהו, חייב לציין.

כמעט אף פעם לא הצלחתי להגיע להמלך. כשהייתי ילד תמיד היו מעירים אותי בבהלה. יעקב, עוד מעט המלך.

אני הולכת עכשיו, היתה אומרת אמא, לבושה בשמלה כהה, נטולת איפור וחיוורת מתמיד. אני הולכת עכשיו ואחר־כך אין מי שיעיר אותך. בסוף תפסיד את התקיעות.

בדירה שהיינו שוכרים במאה־שערים לימים נוראים היה שקט. שקט מדי. רק קולות התפילה מבתי הכנסת הדהדו, השרו תחושה משונה. מתוחה. דרוכה. וגם קולות של ילדים משחקים ואמהות מנדנדות עגולות עמוסות בתינוקות בוכים.

האוויר מלא בריח עוגות דבש של בְּרִיזְל. עוגות רטובות שאוכלים לפני המלך. רוח קרירה של ירושלים נכנסת מהחלון הגדול, והגברים בבית הכנסת צועקים המלך. ואני בפיג'מה שפרור עוגת דבש תלוי בשפתה.

אחר־כך היתה הפסקה, והרחבה התמלאה באברכים עם קיטלעך בוהקים וטליתות צמר, והרצפה התמעכה בכוסות פלסטיק ופרורי רוגאלאך, ובקבוקי שתיה נשפכו, והיו ששוחחו בערנות על נושאים שונים, והיו שעמדו בפינה עם כוס מירינדה ופרוסת עוגת דבש, חיוורים וקדושים. בפינות החזיקו כולם סיגריות עם שובל אפר שעדיין לא נפל. אסור לאַפֵּר ביום־טוב, ותמיד זה נופל על הקיטל.

– – –

כמה וכמה שנים חלפו בסמטאות הזקנות של מאה־שערים. בלחיי צמח זקן מכוער של גיל ההתבגרות, ועוגות דבש רטובות רבות נאפו במגדניה של בּרִיזְל, ואת הרחבה המלוכלכת של סלונים ניקו העובדים הערבים לשנה הבאה, אז מילאו אותה שוב הקיטלעך, האפר וכוסות הפלסטיק.

באותה שנה שמעתי המלך בבית הכנסת. את המלך שלי עשיתי בשוּהל של ברסלב, עם תלמידיו של ר' יעקב־מאיר שכטר ועם אלה שלא זכו להיות אצל רבנו על ראש השנה באומין.

השוּהל של ברסלב במאה־שערים.

השוּהל של ברסלב במאה־שערים.

השוּהל היה צפוף מאוד. כיפות לבנות של חוזרים בתשובה, יארמולקעס של חסידים ירושלמים, ילדים עבותי פאות, גברים בגיל העמידה עם חיוך שמח ועיניים יְרֵאוֹת.

אולי שנה הבאה, אומר לי נער אחד עם עיניים מאוהבות. אולי נזכה להיות אצל רבנו. אבל גם פה ממליכים את המלך. ורבנו נמצא אתנו כאן, בקיבוץ.

הוא התנועע בדבקות, חופן את פניו בסידור חדש שקנה לראש השנה. ובית הכנסת של ברסלב בכה מאוד. בכי חרישי ומתגעגע. וקול רעש הטליתות הנעות על הקיטלעך של המתפללים.

מעט מהיראה הזאת שהיתה בתפילת השחר בשוּהל של ברסלב שמרתי עמי עד היום. ובמיוחד שמרתי לי את אותה יראה של אותו איש גבוה וכפוף שכיסה את פניו בטליתו והרעיד אותה ברעידות עדינות, כמעט בלתי־מורגשות.

את פסוקי דזמרה הוא ניגן בניגון צלול.

איי… איי… איי…

והניגון נשבר.

ואחר־כך עלה, שאף אוויר, וטבע בגעגוע. לפעמים היתה בו, בניגון, מרירות דוקרת. אפילו שאול תחתית איימה לבלוע את האיש. ואז הניגון נפצע בעצבות לרגע, ומיד האיש התעשת והגביר את קולו.

איי… יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה… איי… וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה… איי… וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן… איי… עמל ואון… איי איי איי…

ואז הוא רעד בבכי קדמון והניגון התלעלע אל תוך הטלית והמחזור, מחזור רַבָּא.

אבל כשהגיעו להמלך, התמלא השוּהל בשמחה. מקהלת הילדים שעל הפאראנצ'עס צווחה בקולות גבוהים מתמיד. ראשים הורמו, טליתות הופשלו והידיים נקמצו לאגרופים. פניהם של המתפללים נצבעו באדום סמוק ומשהו של ניצחון נמשך בזווית הפה. ופתאום ראיתי את פניו של האיש הגבוה שניגן לידי את פסוקי דזמרה מתחת לטלית. הן היו אדומות ממאמץ ונפוחות. אבל אז הוא חייך כלפי מעלה. חייך אל השמים שֶׁתָּלוּ בתקרת השוּהל.

החזן החל לנגן את הניגון. האיש שמט את ידיו לרגע ונרעד. מישהו התייפח מאחורי גבי. ואז כולם צעקו במין חיוך נורא שסיפר את סיפורם של גן העדן והגיהינום, העולם הזה והעולם הבא. והסיפור עלה וירד והקיף את הכתלים, ונשרך מתחת לשולחנות ולספסלים, אחז בסנדלים של החוזרים בתשובה והקיש על טליתותיהם של החסידים בזֶבּרָה. וראיתי את כל הצער והסבל והאושר והשמחה והעצבות והייסורים והתפילות ועוגות הדבש והדמעות של אמא שלי ומעשים קטנים וגדולים ונסיונות והבלגה ותשוקה, ואת כל הפחד שנשאר לבד, והגעגוע למשהו רחוק ושכוח, והרצון שמישהו יחבק אותנו חזק ויגיד שהכל אף פעם לא היה בכלל והוא תמיד היה כאן. עשינו כמו שהבטחנו. עשית כמו שהבטחת.

המ-ל-ך.

מבעד לערפל שמעתי את מחיאות הכפיים הקצובות. והשוּהל היה מאושר, שמח עד־מאוד. והאיש הגבוה היה נראה. פניו התגלו וכמעט הסטתי את מבטי כאילו הסתכלתי בדבר צנוע. הוא בכה ושמח וניצח, ואגרופיו נצמדו למחזור רַבָּא.

יו-שב על כ-סא רם ונ-שא.

לאחר הניצחון שבה היראה לשוּהל וקָמטה את לבבות המתפללים. דמעות רבות היו שם והחזן ניגן את הפיוטים ופצע בקולו את הנשמות.

אחר־כך ישבו כולם להפסקה וכל אחד אכל מה שהביא לו מביתו. האיש הגבוה ישב על הספסל ועיניו הגדולות פתוחות לרווחה. לא יכולתי להביט לתוכן כי לא היה בי די כח ללכת רחוק כל־כך. עינינו נפגשו לרגע. הוא הנהן באיטיות מעל לשקית הניילון הקטנה ואני נרעדתי.

 – – –

"יש לך אולי מחזור רַבָּא?"

האברך ההוא שנכנס לכאן בכל יום. הוא חזר.

"יש לך?"

 – – –

 

גווילים נשרפים ואותיות פורחות באוויר

הוא התקשר אלי, דיבר ברהיטות נבוכה. מדבר משה פרידמן (שם אילוסטרציה), אמר. ביקשתי ממנו לחזור שנית על השם שכבר כמה שנים לא שמעתי, אבל הזכרונות הלמו בי, והוא לא היה צריך לומר מילה, כי אני ידעתי הכל. אבל הוא התעקש לדבר, והוא סיפר שיש משהו שמטריד אותו והוא היה רוצה לדבר אתי עליו.
זה היה בישיבה קטנה, באחת התקופות שעברו עלי בימים המטורפים השכוחים ההם. היינו חברים. למדנו יחד בחברותא ונוצר בינינו קשר עמוק יותר. הוא היה, מטבע הדברים, החזק יותר מבחינה דתית, והוא למד בהתמדה, התפלל בדבקות ילדית ולא אכל אף פעם בורקסים ורוגאלאך שהיו עלולים לגשם את קדושתו הבתולית. באותה תקופה הוא גם החליף את נעלי הספורט המגושמות שלו (ניו־באלאנס שחורות) בנעליים אלגנטיות.
אני הייתי ספקן גם אז, בגיל 15. אבל לספק יש גם צד שכן ולא רק צד שלא, אז הייתי מקשיב בקשב רב לחבר שלי. הייתי מקשיב ושומע ותוהה אם אוכל אי־פעם להיות כמוהו, להיות תמים ויודע־כל ומאמין באמיתות אבסולוטיות ומקשיב בשמועס'ן ולא אוכל בורקסים. רציתי מאוד ללמוד כל הזמן, או לפחות להיות מסוגל לרצות את זה, להתפלל בדבקות, להרגיש שאבעס, להשתוקק לה', לא ללכת אחרי התאוות (שלא היו לי בכלל), לחיות את הכל כמו בציור שהמשגיח צייר לנו בכל יום חמישי בשש בערב, בשמוע'ס לקראת שבת המתקרבת.
הוא סיפר לנו על ההרגשות הקסומות שאפשר להרגיש בשבת, על הרוגאלאך והבורקסים שמגשמים את האדם ואם הוא נהיה חומרי הוא כבר לא יכול להרגיש רוחניות, על התפילות, על הלימוד, על חמש־שעות לימוד בשובבי"ם שמטהרות את הנפש מכל הפגמים.
לא ידעתי אילו פגמים יש לי, ולאחר זמן התברר שאכן לא היו לי כאלה, לא ידעתי גם למה הבורקסים מסוכנים כל כך ומה אפשר להרגיש בשבת. ניסיתי כל שבת לעצום את העיניים ב'נשמת' כמו כל החברים, אבל לא הצלחתי להרגיש את מה שכולם שידרו. כשהייתי פותח את העיניים מעט כדי להציץ, הייתי מגלה את כולם במין דבקות מסתורית, במין עונג שאין לי שום תפיסה בו, ואף פעם לא הצלחתי לעשות את זה.
והחבר שלי הצליח. ואני רציתי גם.
בסך הכל הייתי ילד טוב מאוד, ילד אינטליגנט שבלע את כל הספרים שהיו בספריה, בערך עשרה עד חמישה־עשר ספרים לשבוע, והגעתי לישיבה וגיליתי שאני לא מבין כלום וכנראה שמשהו לא בסדר אתי, והדעות שלי מוזרות וכל מיני דברים כאלה.
בכל מקרה, החבר שלי הצליח, אמנם לאחר מאמצים, שכן בתחילה היו לו נעלי ספורט מגושמות ורק אחר־כך הוא נעשה 'עויבד'. זיך נעמען היו קוראים לזה בישיבה. לקח את עצמו בידיים.
כתבתי אז את סיפורי הביכורים שלי, אם לא נחשב את הסיפור שכתבתי בגיל שמונה על הילדים בכנסייה האתיופית בירושלים ואת השירים הפוליטיים (צד ימין בדרך־כלל) שכתבתי כשאחי התארס.
היה לי סיפור אחד מסוגת המתח שעסק בסוכני שב"כ, צעירה אחת יוצאת בשאלה שלבשה מכנסי ג'ינס ועישנה ווג מנטה, ועוד כמה דמויות סטריאוטיפיות מהסוג הזה, והוא תוכנן להתפרש על כ־300 עמודים. היה לי עוד סיפור רומנטי, שגיבורתו היתה נסיכה דנית צעירה ויפה שהתאהבה בקצין נאצי בתקופת הכיבוש.
הייתי תמים מאוד, ולא היו לי כל כוונות לא טהורות בכתיבה שלי, לא הרגשתי שום יצר בתוכי. היו רק חלומות על אהבה גדולה ויפה שבוערת בי וראיתי את הכל כמו יצירת אמנות.
הסיפורים רכשו להם אהדה רבה, והם עברו בצורה מחתרתית למדי בשיעורי 'בקיאות' אחר־הצהריים. הייתי כותב תוך כדי השיעור ומעביר את הדפים לשולחנות הסמוכים. אני זוכר עד היום את מאטעס (מתתיהו), שלמרות שהיה עויבד מן השורה הראשונה, הזיל דמעה בשיעור בקיאות כשקרא את סופו הטראגי של הסיפור על הנסיכה. היא ראתה את אהובה, הקצין הנאצי החתיך, נהרג מול עיניה בגרם המדרגות שבטירה היפה.
יום אחד ראה המגיד־שיעור את המתחולל מתחת לאפו והחרים את הסיפורים. מאוד חששתי שיגלה על מה אני כותב, ולבסוף הצלחתי להוציא את היקרים לי מתחת ידיו. לאחר שנים סיפר לי אחיו שהוא מאוד נהנה מהכתיבה.
את הסיפורים אחסנתי בקלסר פשוט צבוע בשחור-לבן, מהסוג ששימש את האחרים לחידושי התורה ולסיכום השיעורים. הקלסר היה מונח בתא האישי שלי, אבל הבחורים משיעור ג' לא היססו לקחת את הקלסר מהתא שלי כדי לקרוא בסיפורים. אני חששתי לפרטיותי והתקנתי מנעול פשוט על הקלסר. באותו היום הוא "נפרץ", כלומר, שני חורים מכוערים נשארו בקלסר למזכרת עוון.
משה, החברותא שלי, היה מדבר אתי על נושאים שונים הזקוקים לתיקון ועל כל הדברים שנוכל לעשות כדי להתקדם בעבודת ה'. יום אחד הצליח משה לשכנע אותי להביא לו את הסיפורים, במין מחווה של הקרבה, הקרבת הדברים הגשמיים לטובת הרוחניות. הוא הסביר לי כי הסיפורים עוסקים בנושאים שאינם ראויים לעובד ה' להתעסק בהם, וכדאי שאמשוך את ידיי מיצירות מן הסוג הזה.
הבאתי לו.
עבר זמן, ועלה בי החשק לראות שוב באהוביי, הסיפורים שלי. התברר לי שמשה שרף אותם.
לא כעסתי עליו, לפחות כך אני זוכר. נכנסתי למין הלם, הלם ספרותי. היה לי עצוב שהסיפורים היפים שלי הלכו כך לעזאזל.
כמה שנים לאחר שריפת הסיפורים לא יכולתי לכתוב. האובדן שחוויתי היה גדול מדי מכדי שאסכים לחוותו שוב. היתה בי חומה גבוהה, עשויה מאבנים שחורות, ובכל פעם שהיתה מתחילה ההשראה ידעתי שזה לא יוכל לקרות. משהו יעצור בי לפני שהדברים ילבשו מילים.
רק אחרי כמה שנים והרבה נסיונות ומאבקים הצלחתי להתחיל לכתוב שוב. ואז הכל הפך להיות ציני וכואב יותר, והסיפורים לבשו אופי עז ודומע, והכל היה מבולבל, והשירים עסקו בשאלות קיומיות שהכאיבו לי יותר ויותר.
ומשה פרידמן מזמן כבר לא היה חבר שלי. הוא היה בצד השני. אני הייתי זאב בודד, מישהו שכופר בכל הנחות היסוד ולא יודע כוחה של מוסכמה, והוא כבר פרח ועלה והרגיש כל כך הרבה שבתות עד שלא אוכל להשיג אותו גם אם פעם אצליח להיות כמותו.
ועכשיו הוא התקשר. אז אני ידעתי, למרות שהכל היה נראה לי רחוק כל־כך. הוא אמר לי שהוא לא מבין מה הוא חשב לעצמו, איך הוא יכול לקחת יצירה של מישהו ולשרוף אותה, הוא מלקה את עצמו תדיר על המעשה הזה והוא לא אזר אומץ להתקשר עד עכשיו. הוא היה נסער ונרגש, והתום שבו הוא דיבר היה כל־כך מופלא, ולרגע חששתי שארצה שוב להיות כמותו. משה ביקש לשלם לי תשלום כלשהו על הסיפורים שהוא איבד לי.
היינו ילדים, אמרתי לו. היינו ילדים פותים וראינו הכל בשחור-לבן, ולא כעסתי עליך מעולם על ששרפת את הסיפורים. אני השתכנעתי לתת לך אותם, אמרתי. זו הבעיה שלי. סיפרתי לו שכמה שנים לא יכולתי לכתוב דבר, והוא הצטער כל־כך. אבל זו לא הבעיה שלך, אמרתי לו. היינו ילדים וזה היה מזמן, ואין בי שום כעס וגם לא כאב כשאני נזכר בסיפור הזה. היום הוא מעורר בי רק שעשוע. זה עשה אותי למה שאני, יחד עם עוד הרבה דברים, טובים ורעים, שיצרו את מי שאני. אני לא מתחרט עליהם, אני רק מביט בכל זה במין תימהון, ואיני יודע מי יהיה בסוף האדם הזה שייווצר מכל אלה הדברים.
אבל יעקב, אני רוצה לשלם לך, אמר לי משה, בתחנונים.
שילמת לי, אמרתי לו. שילמת לי כשהתקשרת וביקשת מחילה על מעשה שהיה לפני שנים רבות, כששמעתי בקולך את הצער שיש לך על מעשה רחוק כל־כך. שילמת לי כשזכיתי לפגוש את התום הזה, לצפות בו ולהתענג ממנו. זה כל־כך מיוחד, מה שהרגשתי בשיחת הטלפון הזו.
שילמת לי, משה.

משוך

את הביצוע הזה עשינו בהזמנה מיוחדת עבור האדמו"ר מסלונים, סמוך לחנוכה אשתקד. לא אהבתי את הביצוע הזה שהיה מדי קונפורמיסטי, צמוד לקצב, חסר את הפֶרְמַטות האהובות שלי.

למעשה, בפורמט שבו עבדנו עד כה, אין לנו כל אפשרות לתקן את שעשינו, כאשר אנו מקליטים בוואן טייק והשגיאות נותרות לדראון עולם.

ככלל, אני תמיד אוהב להביא את האמירה האישית שלי בניגון, להזיז אותו לכאן ולשם, לעלות לשמים ולרדת לתהומות. ואני בעיני כמספר מעשה, והמעשה הזה אינו כשאר מעשים, שהם מספרים על קורות ימים שהיו, ומעשים שאני מספר הלא הם מתחדשים בשעת הסיפור. על כן מוטל עלי לספר את הניגון כל פעם מחדש, לעולם לא לחזור על עצמי. וגם אם אלה אותם תווים, אותן קורות חיים, עלי לחדש אותם בעצמי ולספר מחדש.

אך כעת אני מוצא את עצמי נמשך אחר הניגון הזה. הוא מספר על עונג נמשך כמים, על שלוות אוהבים, יש בו תחושה של ציפה על פני מים שאין להם סוף, התעלסות שקטה ופכפוך. יש בו תמונה של ראש נופל על השולחן, יגע מעמל השבוע ובטוח באהבתו שאין למעלה ממנה. יש בו שקט שלאחר הארה, ושמחה פשוטה שכלל לא חשים בה, היא רק נמצאת שם ועושה טוב. הוא כמו זוג זקנים המהלכים בסמטאות השכונה, משלבים כפות ידיים קמוטות.

שבת שלום.

 

ניגון גן עדן

מאחורי הניגון עם השם המיוחד הזה, יש את הסיפור הבא.
את הניגון הזה הביא לסלונים ר' מרדכי חיים קסטלניץ (סלונימער), שכיהן באופן לא-רשמי כרבי לחסידי סלונים בארץ הקודש לפני כמאה שנה.
ליל שבת אחד, הלך ר' מוט'ל בסמטאות צפת, ומאחד הבתים הוא שמע אדם מזמזם לעצמו ניגון מלא געגוע.
התברר שמאחורי אותו אדם היו חיים מלאי סבל. הוא המתין לילד במשך שנים ארוכות, ולכשכבר בא הילד, מתה אשתו בלדתה. האיש גידל את בנו לבד, ללא כל עזרה. היה עובד קשה מאוד כדי לפרנסו.
הילד גדל והיה לאיש, איש מלא בתורה, תורה שלאביו לא היתה האפשרות לקנותה. הוא נישא ועבר לעיר אחרת, והיה שולח לאביו נפוליון אחד של זהב בחודש למחייתו.
ביום מן הימים חלה הבן ונפטר, ובמותו לקח עמו גם את חייו של אביו, שמאותו יום לא היה מסיח דעת מבנו האהוב שאבד לו. וכך היה מתפלל האב השכול לקדוש ברוך הוא, שייקח אותו לבנו, שאין חייו חשובים חיים בלעדיו.
לילה אחד בא הבן לאביו בחלום ליל, והנה הוא יושב על מיטת זהב ופניו זורחות ומאירות. בכה האב לבנו ואמר לו, כי אין לו חיים מאז מותו. אמר לו הבן, אל נא תדבר כך, שעוד נכונו לך שנים ארוכות לעשות בהם מעשים טובים, ודע לך שמיטת הזהב שאני יושב עליה הלא היא עשויה מנפוליוני הזהב שהייתי שולח לך מדי חודש, וכשם שחלקי היה מזומן לי בעולם שכולו טוב בגלל מעשיי שעשיתי בעולם, כך גם יהיה חלקך מזומן לך לפי מעשיך שתעשה בשנים שעוד נכונו לך.
ואז שר לו הבן את השיר הזה, ניגון מגן עדן.
ומאותו יום, היה מתנחם האב השכול בניגון הזה, והיה רואה בו את בנו האהוב ואת חלקו לעולם הבא, והיה מטביע כל געגועיו בניגון הזה.

ידיד נפש

השיר אמנם ארוך, אבל כך היא הכמיהה, ימיה כימי עולם, וארסה כארס של עכנאי.
הכל עולה בי, כאילו הייתי שם רק אתמול.
הנרות המהבהבים, מרצדים בחושך המוחלט, כמעט כבים. נערים נסערים מהלכים אנה ואנה חסרי מנוחה, גופם מתאחד עם קצב השיר. ידיים ממוללות קצה של אבנט, כוסות של ספק-תה עשוי תמצית מבושלת מבעוד יום. והלב ניתק שוב ושוב, מחפש, תוהה, מבטש.
והניגון עולה עד לשמים, ויורד עד לתהום רובצת תחת. והשיר שותק ובוכה ומתגעגע, לש את הלב בחוסר מנוחה. וכולם מבקשים פיסה של מקום להאחז בו.
והבושה נוקבת את הכל, וכל המעשים עומדים לפניך כבני מרון, ואין לברוח לשום מקום.
——————
ידיד נפש.

מגן אבות

מָגֵן אָבוֹת בִּדְבָרוֹ. מְחַיֵּה מֵתִים בְּמַאֲמָרו.

הָאֵל הַקָּדוֹשׁ שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ, הַמֵּנִיחַ לְעַמּו בְּיוֹם שַׁבַּת קָדְשׁוֹ,

כִּי בָם רָצָה לְהָנִיחַ לָהֶם.

לְפָנָיו נַעֲבוֹד בְּיִרְאָה וָפַחַד.

וְנוֹדֶה לִשְׁמוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מֵעֵין הַבְּרָכות.

אֵל הַהוֹדָאוֹת, אֲדון הַשָּׁלוֹם.

מְקַדֵּש הַשּבָּת וּמְבָרֵךְ שְׁבִיעִי.

וּמֵנִיחַ בִּקְדֻשָּׁה לְעַם מְדֻשְּׁנֵי עֹנֶג.

זֵכֶר לְמַעֲשה בְרֵאשִׁית: