רַק לֹא אָדָם כֶּסֶף

רַק לֹא אָדָם כֶּסֶף!
בְּבַקָּשָׁה, לֹא!
נָא, יֻקָּח לְךָ מְעַט מֵי מִקְוֶה
וְאֶל תַּתִּיז עָלֶיךָ מֵי־חַטָּאת
עָצְמָה גַּבְרִית בִּלְתִּי־מִתְפַּשֶּׁרֶת
כִּבּוּשׁ שֶׁל אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה-שֶׁבַע
גַּם בְּשַׁבָּת וּבְמוֹעֲדֵי יִשְׂרָאֵל
אַל נָא תַּבְחִילֵנִי מִלְּפָנֶיךָ
לָמָּה שֶׁלֹּא תְּנַסֶּה חַוָּה זָהָב?
אִיב, אָדָם אֶנְד אִיב
אֶנְד לִירִ-יקָה
אֲבוֹתֶיךָ הָיוּ צַיָּדִים-לַקָּטִים שֶׁל פִּטְרִיּוֹת
בְּמִדְבַּר סִינַי
רָאוּ אֶת הַקּוֹלוֹת
הַאִם תִּשָּׁכַח בֵּין שׁוּרָה שֶׁל מַקַּ"טִים
שְׁכוּחִים עַל מַדַּף־הָאֲבֵדוֹת
בַּצָּרְכָנִיָּה
סְטַטִּיסְטִיק בְּשׁוּרָה שֶׁל בְּנֵי־אֵלִים
בַּעֲלֵי עָצְמָה גַּבְרִית בִּלְתִּי־מִתְפַּשֶּׁרֶת
קַח אֶת חַוָּה זָהָב
פִּתּוּי בִּלְתִּי־נִגְמָר
שִׁשִּׁים וְשֶׁבַע-שֵׁשׁ
נָא לֹא לְהִתְקַשֵּׁר בְּשַׁבָּת
וּבְמוֹעֲדֵי יִשְׂרָאֵל
וּבְמִדְבַּר סִינַי
אוּלַי אֶקְס שׁוֹקוֹלָד
שׁוֹקוֹלָדִים בְּרֵיחַ כָּזֶה אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג בִּמְחִיר טוֹב
בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית
רַק לֹא אָדָם כֶּסֶף, בְּנִי הַיָּקָר
רַק לֹא אָדָם כֶּסֶף.

פֶערְפִיל

בָּעִיר הַזֹּאת כֻּלָּם אוֹמְרִים הָעִיר הַזֹּאת
כֻּלָּם טְרַנְסִים
קְוִוירִים
חַסְרֵי-
אַ-
דּוּ-
דּוּז פּוּאָה
אוֹ מַי גּוֹוֹד
הָעָם שֶׁלִּי אָבַד
שִׂימוּ לֵב!
אֲנִי אוֹמֶרֶת גּוֹד
כְּמוֹ גוֹדְוִוין
לֹא גַּאד
כְּמוֹ זְרַע גַּד
לֹא רַבִּים יוֹדְעִים זֹאת
בָּעִיר הַזֹּאת
אֲבָל לָמַדְתִּי בְּלִיבֶרְפּוֹאוֹוּל
וְיֵשׁ לִי מִבְטָא בְּרִיטִי
אֲפִילוּ כְּשֶׁאֲנִי דּוֹבֶרֶת גֶּרְמָנִית
אַף אֶחָד
כִּמְעַט
לֹא יָכוֹל לָדַעַת שֶׁאֲנִי יְהוּדִיָּה
גַּם אֲנִי
כִּמְעַט
לֹא יוֹדַעַת שֶּׁאֲנִי יְהוּדִיָּה
אִם אֶתְחַתֵּן עִם בְּרִיטִי
יִהְיוּ לִי יְלָדִים בְּרִיטִים
שֶׁהֵם כִּמְעַט לֹא יְהוּדִים
הַשִּׁין שֶׁלִּי שׁוֹרֶקֶת
כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֶּרֶת בְּעִבְרִית הפְּרוֹבִינְצְיַאלִית הַזֹּאת
אֲבָל בְּאַנְגְלִית הִיא מִתְרוֹנֶנֶת
וּבְגֶרְמָנִית הִיא שְׁוַואךְ אוּנְד רוּאִישׁ
שְׁכְcְh
אֲנִי לֹא יוֹדַעַת לְאֵיפֹה אֲנִי רוֹצָה לִנְסֹעַ עַכְשָׁו
סִינְס הָעָם שֶׁלִּי אָבַד
אוֹ מַי גּוֹוֹד
אֲנִי מֵתָה מִזְּמַן
לֹא רַבִּים יוֹדְעִים זֹאת
אֲבָל כְּשֶׁהֵם יֵדְעוּ אֲנִי אֶשְׂרוֹף
אֶת גּוּפָתִי הַמֵּתָה
כְּמוֹ שֶּׁשָּׂרְפוּ אֶת אַיְכְמַן
אַיְchמַן, כַּמּוּבָן – ככככ, שששש
אֲפַזֵּר אֶת אֲפָרִי בְּמִבְטָא בְּרִיטִי
מֵעַל נָהָר מְקֻדָּשׁ
לְתוֹךְ לוֹעוֹת פְּעוּרִים
שֶׁל לִוְיְתָנִים מְהוּהִים
מִסְּעוּדוֹת הַצַּדִּיקִים
לֹא רַבִּים יוֹדְעִים זֹאת
אֲבָל בֶּן הַזּוּג שֶׁלִּי חֲרֵדִי
הוּא עַצְמוֹ לֹא יוֹדֵעַ זֹאת
מֵאָז שֶׁעָזַב וְעָבַר לָעִיר הַזֹּאת
הַלֵּב שֶׁלּוֹ שָׂרוּף מִבִּפְנִים
כְּמוֹ פֶערְפִיל
שֶׁאוֹכְלִים רַק בְּלֵיל שַׁבָּת
וְלֹא בְּיוֹם טוֹב
סִינְס מִי בִּכְלָל רוֹצֶה לֶאֱכוֹל פֶערְפִיל בְּיוֹם טוֹב

כְּשֶׁתִּפְגְּשִׁי

כְּשֶׁתִּרְצִי לָבוֹא לְכָאן
תִּהְיֶינָה הַדְּלָתוֹת נְעוּלוֹת
טְרוּקוֹת
טְרוּפוֹת בְּמֵימֵי הַיַּמִּים כוּלָּם
אֵין קֵץ לְגַעְגּוּעֵךְ
אֵין תַּכְלִית לְיָפְיֵךְ
נִצָּב יִהְיֶה עַל הַמִּפְתָּן הַסָּחוּף
חֲסַר־תּוֹעֶלֶת
צִיּוּר הָדוּר מִתְנוֹעֵעַ בְּגַאֲוָה עַל עֵץ קוֹקוּס
בְּאִי שֶׁבּוֹ מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה נֶפֶשׁ חַיָּה
וּוַדַּאי לֹא נֶפֶשׁ אֲהוּבֵךְ, שֶׁחָיָה לְעוֹלָם
שִׁירֵךְ לְעוֹלָם לֹא יִכָּתֵב
אַהֲבָתֵךְ תִּהְיֶה אַנְדַּרְטָה
בָּהּ אִישׁ לֹא יַבִּיט
וַדַּאי לֹא אֲהוּבֵךְ, שֶׁאֵין מַבִּיט כָּמֹהוּ
כְּשֶׁתִּפְגְּשִׁי
רֵיק יִהְיֶה הַיְּקוּם
חָרוּךְ
וְרַק רֵיחַ שַׂעֲרוֹ הַשָּׂרוּף יַטְרִיף
וְלֹא יִהְיֶה מִי שֶׁיָּרִיחַ
אֶת הַשִּׁגָּעוֹן
אֲפִילּוּ מְשֻׁגָּעִים לֹא יִהְיוּ
בְּעוֹלָם בּוֹ הוּא אֵינֶנּוּ
אֵין אַף אֶחָד
כְּדֵי לָדַעַת טֵרוּף מַהוּ
רַק שְׁפִיּוּת לֹא־מְדִידָה
שֶׁנּוֹתְרָה לִשְׁמוֹר עַל הָעוֹלָם
טָרוּף.

 

ציור: I miss you, by Tony Sandoval

מִי מְטַהֵר אֶתְכֶם

אַרַיין אַרוֹיס! לִטְבֹּל וְלָצֵאת!
מַאיֵיר הָרַגְזָן מֵהַמִּקְוֶה רוֹצֶה לְהִכָּנֵס
יְלָדִים! זֶה לֹא בְּרֵכַת שְׂחִיָּה פֹּה!
דִּבְלוּל שְׂעָרוֹת וְקַשְׂקַשִּׂים
שֻׁמָּן וָפֶרֶשׁ
עֶצְבוֹנוֹת וְעֶרְגּוֹנוֹת וְזִכְרוֹנוֹת
כָּל אֶחָד מַכְנִיס מִשֶּׁלּוֹ וְלוֹקֵחַ מִשֶּׁל אֲחֵרִים
נִכְנָסִים עֲרוּמִים
יוֹצְאִים כְּתִינוֹק שֶׁנּוֹלַד
מָה, מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים?
וּמִי מְטַהֵר אֶת שְׁמִילִי מִיַּלְדּוֹ שֶׁמֵּת בָּעֲרִיסָה
וּמִי מְטַהֵר אֶת הַטֻּמְאוֹת בְּעַצְמָן
וְאֶת הַמִּקְוֶה
אוּלַי צֶ'צֶ'ה, אוֹ מִי יוֹדֵעַ אֵיךְ קוֹרְאִים לוֹ, הָרוֹמָנִי הַזֶּה
שֶׁמְּטַהֵר אֶת רִצְפַּת הַמִּקְוֶה בַּאֲקוֹנוֹמִיקָה
וּמִי מְטַהֵר אֶת הָרוֹמָנִי
וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם
אוּלַי נָדָב, שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִשְׁקְפֵי פְּרַאדָה, וְגִ'ינְס
וְרַק מִתַּחַת לַמַּיִם אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ אוֹתוֹ שָׁר וּבוֹכֶה
אוּלַי דָּוִד, שֶׁלֹּא יוֹצֵא
עַד שֶׁהוּא לֹא חוֹשֵׁב עַל עַצְמוֹ
וְלֹא שׁוֹאֵל
מִי יְטַהֵר אוֹתוֹ.

 

צילום: נתי שוחט / פלאש 90

 

https://www.facebook.com/efi.wiseman?ref=ts&fref=ts

מְלָאפוּם בִּמְקוֹם שׁוּרוּק

הַיֶּלֶד הַזֶּה גּוֹהֵר עַל הַמַּגְלֵשָׁה
עֵינָיו עֲשׂוּיוֹת פֶּחָם וְיִידִישׁ
רוֹדְפוֹת שְׁבָרִים קְשִׁיחִים
שֶׁל אוֹתִיּוֹת מְנֻפָּצוֹת מִזְּכוּכִית
הַרְבֵּה עַיְנִים וְאַלֶפִים, אִי וְאוּ
חֻלְצָה מְשֻׁבֶּצֶת
מִכְנְסֵי שַׁי שָׁאוּל מְכֻוָּצִים בְּגוּמִי
יֵשׁ לְךָ מְלָאפוּם בַּגוּמִי בִּמְקוֹם שׁוּרוּק
תִּרְאוֹ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה
יֵשׁ לוֹ מִכְנָסַיִם קְרוּעִים בְּצֶבַע תְּכֵלֶת
בִּמְקוֹם מִכְנָסַיִם אֲרֻכִּים בְּצֶבַע שָׁחֹר
אִמָּא, מָה הוּא גּוֹי?
יֵשׁ לִי עֵינַיִם עֲשׂוּיוֹת נְשָׁלֵי נְחָשִׁים
בִּמְקוֹם שִׁבְרֵי אוֹתִיּוֹת יִידִישׁ
וְהֵן כְּבָר לֹא רוֹדְפוֹת עַד סוֹף הָעוֹלָם
רַק צוֹלְלוֹת לְתוֹךְ חוֹרֵי הַגֻּלְגֹּלֶת
עַד לַסּוֹף הַמַּר.

 

צילום: אפרים וייסמן

שְׁיָרִים

אתמול הוא נח ברחוב דוד. גופו היה מסמורטט לשפתה של מכולה כתומה, שהיתה מלאה בשיירים של חומרי בניין. כל בנייה מותירה שיירים. כל סתירה מותירה בניינים. אהבה שורפת את השדות, ואחר שנשבה הרוח וחלקיקי האפר נִזרו אל שמיים בגון בזלת, רק חריצים מפויחים מעידים על שהתחולל. מישהו אמר לו אמש, כן, הרי זה לא יכול היה להיות בזמן רחוק יותר, הלא כן? אמר לו שמה שיכול להישאר – נשאר. אם חריצים אלה הם שנשארים לאחר האש, הדבר מלמד על כוחם הגדול. הוא היה גבר שגובהו ממוצע ומידותיו עגלגלות, וחולצתו היתה תמיד מוכתמת באליפסות של שומן ותבלינים. אחר כך השאיר לו האיש קופסת פלסטיק ובתוכה שיירי אוכל מבושל מארוחת הצהריים שלו – תפוחי אדמה שהשתנה מרקמם, כדרך תפוחי אדמה שעמדו כמה שעות לאחר בישולם, שוק תרנגול שעל עורו רוקדים פפריקה וכורכום, ומעט אורז לבן דבוק. כשהלך, היה ריח השיירים מתערב בריח הזיעה החמוצה בה החתים האיש את הסמטה, ויחד עמם היה ריח יבש, תוקפני, גרייני, ריח החצץ, המלט והחול שבמכולה, וגם ריחו של בקבוק שתיה קלה שהשליך למכולה בחור ישיבה שרק סיים את ארוחת הלילה שלו ופנה לדרך אחרת. רק לאחר שהתרוקנה הסמטה מריח השיירים והתפנתה מכל אדם, מיהר לרשום. מדי יום שלישי בשבוע בא האיש, כרבע שעה לאחר שמגיפים הסוחרים את תריסיהם ופונים לנשותיהם, שיש לומר כי רבות מהן רגוזות למדי. מדי יום שלישי בשבוע הוא בא לסמטה, והוא יודע כי עליו להמתין לו, שכן הוא מביא עמו קופסת פלסטיק של שיירי ארוחת צהריים, והסמטה מתמלאת ריחות עד שאי אפשר לחיות יותר מעומס הזכרונות. בזמנים כאלה אין ברירה אלא לרשום הכל, מהתחלה, עד שהזכרונות ינצרו את נשקם.

הַכְּבִישׁ הַזֶּה לֹא תָּמִיד הָיָה רֵיק

הַשְּׁיָרִים שֶׁלְךָ דְּרוּסִים

אַף אֶחָד לֹא קוֹרֵא לְחֲצָצִים בִּשְׁמוֹת חִבָּה

מְפַנִּים פֹּה הַכֹּל

יַעֲרְמוּ מִמְּךָ הַר

גַּם הַשִּׁיעוּל שֶׁלִּי יִהְיֶה שָׁם.

טוֹב שֶׁהָלַכְתָּ.

Dark Alley

Dark Alley by James M Coulter

ברחוב דוד הלילה שקט בדרך כלל. שלוש שעות אחר חצות, לפעמים ארבע, חוזרת שם אשה עייפה, לראשה טורבן ירושלמי, לגופה התשוש בגד שחור רחב גזרה, וחיוורונה מדומם אפילו את הצרצרים. כל אדם שיש בו לב יוכל לדעת שהיא חוזרת ואיננה באה. צעדיה בצקיים, תפוחים כגופה המאומץ מהריון, היא מתנודדת באטיות, מחזיקה בלי דעת בגדרות ברזל, לופתת בכאב את תלי האבנים המרפדים את שולי הרחוב. בכל יום, כשלוש שעות או ארבע אחר חצות, היא נעצרת לפני הסמטה הראשונה של רחוב דוד, לאחר גן המשחקים המלוחלח מטל, ללכוד נשימה שפרחה ולהיאנח אל הרחוב הדהום. אף אחד אינו שומע, וכעת אפשר להיאנח. אם יכלה, היתה זועקת, צורחת את רגליה הדבוקות ואת גווה הכואב אל השמיים הטהורים של שכונת הבוכרים. אך בשעה זו אין בה יותר קול. את הקול יש לשמור לשוק מחנה יודה, אל החוגגים. הם מביטים הלומים בבטנה התפוחה, בפניה החיוורות, משליכים מבט מבויש אל ספל הבירה, חצי קנינו הפעם, ממששים בכיסים למצוא פרוטה להעניק לאשה שבאה לכאן משום מקום, מזיזים את נרתיק הטבק. מהיכן היא באה? לאן היא הולכת? מה לאשה בטורבן ירושלמי בלילות של שוק מחנה יודה? בסוף זה יסתיים. ברור שכך. טוב מאוד שכך. זהו אבסורד מוחלט, פרדוקס. ודברים כאלה יש לפתור במהירות.

הוא לא מרווח את גופו, כלומר, במידה שמאפשרת תנומה, עד שהיא נאנחת את השוק ליד גן המשחקים. כל אחד מותיר ברחוב את ענייניו, ויש לאסוף אותם ולכרוך אותם בעדינות באניצי פשתן. או לרשום אותם. אחר שהד צעדיה עוזב את הרחוב, הוא ממהר לישון מעט, עד שיבוא החסיד ויסתער על החשכה בהתלהבות. החסיד הולך ברחוב דוד כשעה לאחר שנמוגה אנחתה של האשה בטורבן הירושלמי. קומתו נמוכה, גופו צנום ומעוטף במעיל שחור רחב וארוך, שמותיר אחריו רק שתי פיסות זעירות של רגליים גרובות בגרביים שחורים, נתונים בנעליים בלויות ומאובקות. הוא מפלש את הרחוב תוך שהוא ממלמל בהתלהבות מהוסה את ברכות השחר. כשם שהאשה חוזרת, כך החסיד בא. צעדיו מהירים, עולצים, קלילים. שוקיו הדקיקים מנתרים על האספלט, נושאים עמם ענן של אותיות, והאוויר מתמלא בריח של דפי סידור מצהיבים, צמר טליתות מיוזע, וריקודים של שמחת תורה. ליד גן המשחקים הוא נעצר תמיד לרגע קט, סוליית נעלו חדלה לרגע מלפתוח את פיה, והוא מרים את ידו ועיניו ואומר: וסיין בוני ייצר טויב! אוי! אוי! ומיד כשמוציא את ה'אוי' האחרון הוא ממשיך בניתורו.

אחר כך הריח מסמא את המוח, וימים אחרים צורבים את הגרון יחד עם אבק החצץ. שיעול, ועוד אחד. ענפי העץ נחרדים לרגע, ומיד חוזרים לעסקיהם. בסוף תמיד צריך ללכת לסמטה.

יש סמטה אחת בעיר, כרגע אסור להגיד את שמה, שלא ידעו עליה כולם ויחרבו, יש בה עץ זית זקן, מאלה המתנשאים ומתכופפים כאחד. ושם הריח כה חזק. לרגע אפשר באמת לחיות. ואז החלומות צפים, רצים בהליכה אטית, משונה, משוגעת. הוא תמיד יושב שם, פניו מטושטשות, תמונת גופו מסונוורת כמו תשליל שנחשף לשמש הים. אי אפשר לראותו, אבל לא הולכים לסמטה כדי לראות, הראיות באות בלילות הקרים של החורף, בשחר העולה של הבוכרים, כשהרחובות ריקים ונקיים מכל צורה ישנה ורק כמה סוחרים וקשישים צועדים לוותיקין, וגם האברך הצעיר הזה שבא לכאן לאחרונה, שרץ ומתפלל ברחובות ופאותיו הארוכות והשחורות נוטפות טיפות מים צלולות, מתנפצות על הכבישים.

לסמטה הולכים כדי להרגיש את העיניים החומות. בתחילה יש ללכת בשביל המתעקל מהרחוב, להניח את הרגליים בעדינות על האבנים המתרצפות, ולעצום את העיניים. ראשית מכה ריח זית, ותאנה, וברוש לימוני. ומשמאל בא היסמין, ועמו ריח רושף של שמש. כמעט שלא ניתן להריח שמש בימינו אנו. כשמגיעה השמש, נחפזים הבריות לראות תמונות, ומניחים את ריחה בקרן זווית. כאן בסמטה יש ריח שמש. ואז מרצד הריח, ריח של עיניים חומות, וכבסים לחים מתנדנדים לפופים על מיתרים, לבבות פנויים, והבוקר ההוא, שנעלם לפני שנים רבות ומאז אין למצוא אותו בכל ירושלים. הוא תמיד מתקרב בעדינות אל עץ הזית, עיניו פתוחות, עיוורות, ידיו ממששות את האוויר, נוגעות. אחר כך הוא מתרווח על הגזע זמן ארוך דיו כדי שיעלו על ידיו החיפושיות. ואז הריח נעלם. אי אפשר לגעת בו זמן רב מדי. יש לבוא שוב ושוב. עכשיו צריך ללכת לחפש מקום אחר, וגם לרשום.

אַל תִּלְגּוֹם שַׁחַר עַד תֹּם

רַק כּוֹס אַחַת נוֹתְרָה

בְּיָדָיו שֶׁל מִישֶהוּ אַחֵר.

הקבר מאחורי הספסל

על הספסל בגינה הציבורית ישבנו שנינו, או אולי שלושתנו, או אולי אף לא אחד מאתנו. בגינה שלושים ילדים משחקים, ואמותיהם ניצבות עליהם לשעשעם. אני לא יכול לשאת את ריח החביתות הזולג סמיך מהכרכובים. עוד מעט תלכנה האמהות, ילדים בוכיים ישתרכו לשולי חלוקן, והמטבח יימלא ריח חמוץ של גבינה לבנה וסלט מלפפון-עגבנייה קצוץ דק. אמא, תשימי לי קטשופ, אבל ליד הלחם, שלא ייגע. כמה חמוץ הריח, כמה סרוחה הנבלה. אחר כך ירחצו כולם באמבטיה עם ברווזי פלסטיק ורובי מים, יבכו בכי אחרון, בקבוק חלב ומסרק והראשים הקטנים והקודחים ינוחו במיטות קטנות.

יש לך חוב של שלוש מאות שקלים לוועד הבית, אומר השכן מהקומה שמתחתיי. הוא מסודר מאוד, והבן שלו לומד בחינוך מהוגן בבית ספר שעתיד להוציא ילדים משכילים. כבר צריך לשלם, ועשה לי טובה, שלא אצטרך לרדוף אחריך. הכל חייב להיות מסודר בסדר היותר טוב. כך גם מוכיחים החיים עצמם, ללא כל ספק. רק כך יהיה אפשרי לנהל חנות בבית דירות עמוס, ולהרוויח כסף, ולממן את לימודי הילדים בבית ספר מהוגן.

אשלם לך כשיהיה לי, אני אומר לו.

אין לי כסף. נתתי לזוגתי את הפרוטות האחרונות כשרצתה אתמול לקנות נעליים לילד שלנו. הוא חולץ את הנעליים תמיד, שלא יכאיבו לאצבעותיו הזעירות. אין מהיכן להביא כסף. הכל כל-כך לא מסודר, והתוכניות לימים הקרובים עלו באש הזכרונות.

אני נשרף, בוער באש תמיד שעולה לעולה ויורדת בכבש המזבח, שם בדרך כלל שוברת מפרקת ואיבריה מתנקזים לתעלת הסובב.

אני נשרף, אתה לא רואה? אתה לא רואה שאני נרצח כאן על הספסל? כסף אתה רוצה. כסף. תמיד הכל סובב במעגלים מטושטשים מעיוורון סביב כסף. זהו האמצעי הטוב ביותר לאכיפת הסדר. הכל, כפי שאמרנו, צריך להיות בסדר היותר טוב. עכשיו, כשתצטרך לשלם לוועד הבית, תהיה מוכרח למצוא לך עיסוק מהוגן לפרנס את עצמך, ואז יהיה לך די מעות לשלם, ולא יוותר לך פנאי להירצח על הספסל. שלוש מאות שקלים, ומהר!

השמיים העכורים מתקדרים במין ניסיון נואש להיזכר במשהו שרק עכשיו עמד כאן, על השולחן בסלון. אנחנו שוברים ענפים לפיסות קטנות, מקוששים אותם לזרדי המדורה. האש צריכה לבעור תמיד. אף אחד לא יודע מה יקרה כשתכבה האש ונישאר לבד עם שלושתנו, או עם שנינו, או אף עם לא אחד מאתנו. ייתכן שנמצא כי אנו קיימים. כן, בקיום של ממש, עם ז'קט של ארמני פריווה וחולצה גברית מכופתרת. אסור לכבות את האהבה, כי מי יודע מה יהיה עם המים.

אתה רואה את הרב הזה? אני שואל את השני שבנו. הוא רב של מחוות. מין גאון רבני, שבספריו ובמעשיו אפשר למצוא מחוות לרבנים וספרים דתיים משלוש מאות שנות היסטוריה רבנית. הביקורות משבחות? שואל אותי השלישי שבנו. אז כן, רוב המבקרים אוהבים, אבל ישנם שמעדיפים לראות יותר יצירה אישית מאשר אזכורים של היצירות הגדולות. תראו את ההליכה שלו, תראו את הזקן. הזקן הוא משנות התשעים המאוחרות של רבי אלימלך מליז'ענסק. התנועה הזאת ביד ימין? נו, כשהוא חוצה את הכביש עם תלמידים. זה משנות הביניים של רוז'ין, אחרי המלחמה הגדולה, לפני ההסתגרות.

נשאר לי חיבוק אחד אחרון. מישהו מאתנו רוצה שאחבק בו את האברך החסידי שצועד כאן ממול במהירות בעיניים מושפלות וראש מוטה. מישהו אחר אומר שזה מאמץ שווא. שהתום הזה כבר נמצא אצלי, ובכלל, אני זה שהולך שם במהירות ובעיניים מושפלות ובראש מוטה. אני האברך החסידי, ואני בורח מהתום שלי עצמי, ואני רוצה לחבק את התום חזק-חזק ולקחת אותו אלי, כמו דובי שלוקחים לבית של סבתא. אין סיכוי, הכל נשרף כבר, הדובים והתום בוערים במדורה של שלוש מאות שנות היסטוריה.

בסוף קמנו שלושתנו, או שנינו, או אף לא אחד מאתנו, וקברנו את החיבוק האחרון מאחורי הספסל בגינה הציבורית. עדרנו מעט בחול המזוהם, והנחנו בעדינות את הגופה. קבר אחים שם, הכל מלא שלדי חיבוקים ועצמות תמימות שקברו אנשים.

כשהתרחקנו ראיתי חתול אחד שביקש לעשות את צרכיו, והוא חפר בקדחתנות על מקום הקבורה. ואז הלכנו רחוק מדי והעין כבר לא יכלה לראות דבר.

זכר כל הזכרונות

את כל אשר היה לי איבדתי בשרפה גדולה, משולהבת יצרים. הלילות היו ארורים מאי פעם, והבדידות שבה לבית. מי ידע מה היא בדידות. אין אדם נוגע בבדידותו של חברו. בשוק ישובים החברים, ספלי בירה בדודים, בנים ובנות מעורבבים, כיפות קטנות, זקנים, שערות ראש. כולם בשוק לבושים פני דתיים. הנה הבחור כאן, זקן של היפסטר ומשקפי וינטאג', ראשו גלוי ופניו פני חסיד, ואין בודד ממנו היום. חברתו מערה ספלים לגופה הרוטט מבכי, ומישהו מנסה ליישר את ההדורים. היום היא אינה שלו, היא מסורה לעצבונה, מושבעת לבדידותה שלה, שיכורה מרעב א-לוהים שקבע את ביתו בין תחריר לפסטה בסטה. משמאל רוחשת המולת נמלים. המוני דתיים ודתיות, חסידים וחסידות, ראשים גלויים וקסקטים, רוקדים ריקוד מוטרף, מחול אחרון שלפני התלייה. אבל התלייה נתלתה מכבר בתריסי הגרפיטי המוגפים, ובמחול זזים הגופים והנשמות בתזוזת ריקבון של מפרקות שבורות, טפח מעל הקרקע, בלי יכולת לפרוץ מעגל, בלי יכולת להחלץ מטבעת החבל. שירים אמריקאים משנות השמונים והשבעים, מת אחד, בריא בשר בכובע בוקרים ופני בוקרים ומבטא דרומי, מבדר את עמק המצלבה. על התופים והגיטרה מצליפים שני תליינים, לוויים של טקסי אשכבה. והם, כמו בבית המקדש, עושים בנפשם של השומעים כרצונם, וכל רצונם של השומעים כאן הוא לשכוח. כולם רצים בשוק. החסידים והחסידות שפניהם הלומים מזכרונות בוערים. ועכשיו יש לשכוח הכל ולרקוד בתוך הפלצור ולהתאבד אל תוך הריקוד והספל. פניה רבובות בדמעות, וחברה, עם פני החסיד, אינו יודע כיצד להשכיח.

אלה שנשלחו לכף הקלע אינם באים אל השוק. בשוק רוקדים כולם מחול אחרון לשכחה, כיוון שרקדו – זכרו את ריקודם האחרון, ובאו לחולל עוד אחד. השכחה חמקמקה היא, כמו דבר שנעלם מן הדעת והמוח מתאמץ לזכרו, והמצח מתקמט, אך ללא הועיל. קשה מאוד לשכוח. השוכחים הטובים ביותר עשו זאת בהיסח הדעת, כלאחר יד, בתנועה הפוכה. הסיטו יד בתנועה לא מכוונת, ספל בירה ניתז אל כסאות הדוקים מדי. לאלה שאינם יודעים דבר אין ריקוד, אין מחול, אין חיים, אין מוות, אין רצון, אין אהבה. בכף הקלע יש רסיסים דבוקים מכל אלה, מגובשים בצינה, כמנהגו של דבש בימי הקור.

אין מקום. ואין אדם נוגע בבדידותו של חברו. זו מערה לגרונה ספלי בירה, ובוכה את בדידותה ורצונה לחלל השוק, זה נותר ללא חברתו, עיני החסיד העגולות והשחורות שלו בוהות על עיגולי חלבה. המוני מחוללים, תלויים, בוזזים זכרונות, עורמים בערמות ומעלים באש. ואז נאספים זכרונות חדשים ואיומים, זכרונות של שרפה גדולה, של מחולות מוות במבטא דרומי מצוין.

התירו לי להיות כאן, אני בטוח בזה. אני צופה בכל אך אין מי שיכול לראות בי. מתגנב אל מהומת הגיהינום, ישוב בגלריה, ומתבונן במשקפת במה בלהבות הצבועות בגוון לא טבעי, פריך, קשיח.

אני מנסה לצעוק את בדידותי שלי, הרעש גדול, מישהי במרכז עם בן זוגה, ההמון מריע ומוחא כפיים, הם קשורים היטב לתקרה, גופיהם מתנודדים במקצב עשוי היטב, אינרטי, מקצב של הידוק החבל, עד שהגוף חדל מפרכוסיו, ועיניהם הפוכות. בתקרת השוק עולה העשן. שורפים כאן ספרים, ומחר ישרפו כאן ספרים. את האנשים שרפו מזמן, וכעת נותר לשרוף ספרים, ואין מי שיעשה זאת.

כולם כאן דתיים, אומרת לי מישהי, שערה קצוץ ומקורזל ותלוש, היו בו זכרונות רבים מדי, והיא קברה אותם באחת באחד הכיורים שבדירה בסמטה סמוכה, ואז בא השר הממונה והשתמש בו לברוא בובת וודו שלה. מה, את לא מרגישה את המכות? כולם פה דתיים, היא אומרת בתנועות ריקוד. במיוחד אלו הגבוהים.

אני רושם הכל במחברת מיוחדת, ספר הזכרונות. גונב ספרים מהערמה המגובבת במרכז המדורה. אין איש שם על לב. אני לא שייך לכאן, מעולם לא הייתי שייך לכאן. עלי ללכת, לחזור, לשוב אל כף הקלע, שתקלע את נשמתי לעולם אחר.

בעולמות אחרים יש שייכות וזכרונות מסודרים בארכיבים קפדניים, ואוצרים וסדרנים וספרנים צועדים במהירות בפסיעות מהוסות ומעלים זכרונות מסוימים למעיינים שביקשו לעיין בהם בשני עותקים. בשש בערב נסגרת הספריה לקהל. בעוד שתי דקות יש לעזוב את המקום. צר לי, אך לא נוכל לאפשר לך לקחת מקור, מחר, בין אחת וחצי לשתיים וחמישים, ניתן להשתמש בשרותי הצילום בקומה ארבע.

פעם, כך מספרת השמועה, ביקשה אשה אחת שתשליך אותה כף הקלע לעולם טוב, בו אין שכחה ויאוש ועצב וזכרונות מרור, רק טוב ולבבות פתוחים ועדן וזיכרון ישן, עוברי, ראשוני, מזמן היצירה. וכי מה איכפת לך, אמרה האשה, אם תשליכיני למקום זה או אחר, את מצוותך עשית. שמעה כף הקלע את הדברים ומצאו חן לפניה, השליכה אותה לגן העדן. מספרים שמרוב שמחה ועונג שבאו על האשה לא היתה יכולה לשאת את קיומה ונטרפה עליה דעתה עד שהשליכוה יושבי עדן לבית משוגעים, ולא נחה דעתם עד שקשרו אותה בחבלים למיטתה, וברגע זה ממש עודנה צווחת ומפרכסת שיתירו קשריה וישכיחו ממנה הכל.

אינני זוכר דבר, אך אני בטוח שאינני שייך לכאן. בכל מקום אני הולך עם ספר הזכרונות, מנסה למצוא זיכרון אחד ששייך לי, שאדע להיכן עלי לחזור, אך כולם מטורפים מאותו הדבר, מחפשים אחר זיכרון אבוד, אחר אותו געגוע נורא לראשית המפגש, לטוב אחד עצום, ובמסע אחר החיפוש מעלים כל מקום באש, אולי יישרף הזיכרון כליל, יבער עד תום, ולא יוותר שום דבר להתגעגע אליו.

צילום תמונת נושא: תחריר – בר תרבות מזרחית

מלכויות, זיכרונות, רקידות

לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, טובת מראה ונחמדה למדי, התקיים בית כנסת קטן אחד בו היו מתכנסים אנשיה היותר־תמימים של אותה ארץ, שהיתה בדרך כלל ארץ לאנשים תמים וישרי דרך (וגם עליכם לדעת כי בארץ זו היו כל הבנות־מלך שנלקחו בכל המעשים, כי טובה היא לגידול בנות מלך עד עת החיטוף). בבית הכנסת היה מספר לא גדול של מתכנסים, אך עניינם שהיו עושים בו היה גדול למדי, על כל פנים מספיק בכדי שיכנו את המקום בשם זה ויבואו בו מדי יום. בכל יום היו באים המתכנסים אל בית הכנסת, לומדים בו תורה, חושבים בו מחשבות טובות ועושים בו כל צרכי שמים: אכילת פת שחרית, ליגום הקאווע, תפילות היום ופיטום הלולקע. בין המתכנסים היו חסידים רבים, אנשי מעשה, איכרים, פועלים ובני מלך. היו כולם מעורבים אלה באלה; חסידים באיכרים; אנשי מעשה בבני מלך; תפילות בקאווע ופת שחרית בלולקע, והאמת והשלום אהבו. בין המתכנסים היו משונים פחות ויותר, אך אנו נעסוק במשונה ביותר שבהם, ולא נמסר לנו במסורה אם חסיד היה או בן מלך היה, רק זאת אנו יודעים: איכר – לא היה כלל וכלל.

אותו מתכנס משונה היה מכל הבריות, ומעולם לא הבין אותו אדם, ואין הוא מבין בני אדם אחרים, אך היה הוא דבוק בחבריו ובבית הכנסת, והיה עושה צרכי שמים באמונה, והדברים היו יכולים להימשך לעולם, אם לא קרה מה שקרה.

חלפו כבר התוועדויות רבות, ובבית הכנסת כבר נערכו ארבעים ושש סעודות שלג, המתקיימות בכל שנה עם רד השלג הראשון על ברושי ההרים. אותה שנה היו עתידים כולם לערוך סעודת שלג כבכל שנה, אלא שהחלו השמועות. בתחילה נעלם המתכנס ולא ראו יותר את פניו, אחר שעבר זמן החלו אנשים אומרים: ראו את פלוני כאן ושם, והוא נופל בתעלות הדרכים ושערות ראשו סתורות ודבוקות ופרועות. אחר כך באו ואמרו בבית הכנסת שחדל לעשות צרכי שמים ויצא חלילה וחס לתרבות רעה, וכשעברה כמעט שנה תמימה מאז נראה לאחרונה – נודע כי נפל באחת השוחות, חלה את חוליו האחרון ומת בחוסר דעת.

בית הכנסת מעולם לא היה אָבֵל יותר כבימים אלו; זכרו את לבבו בתפילות, את ליגום הקאווע הקדוש שליגם בכוונה יתרה, את משונותו שהיה משונה, את ההבנה שמעולם לא הבינו ללבו; הצטערו צער רב. אמרו: עלינו לשוב בתשובה על דמים שבידינו, ואם עגלה לא נערוף – נערוף את ערלת לבנו.

לאחר זמן, נעשו הדברים קלים יותר בלבבות המתכנסים, שזהו טבעו של הזמן: משכיח את הראוי לזכור – מזכיר את שראוי לשכוח. מכיוון ששכחו, נזכרו בחיסרון שלהם, וכשנתפנה לבם לחסרונם, עלה בדעת המתכנסים כי בית הכנסת חסר ספר תורה. שמע אחד מן המתכנסים, נדר נדר לשאת בדמי ספר התורה ולדאוג לכל העניינים הצריכים לו. שמעו המתפללים שספר תורה חדש עתיד להיכנס לבית הכנסת, שמחו שמחה גדולה שהשכיחה מלבם כל שיירי צער שהצטערו בגינו של חברם, וזיכרונו אבד מאותה ארץ רחוקה, שהיתה – כך יש לשוב ולומר – נחמדה למדי.

הלך הנודב ובחר לו סופר ירא שמים שהוא נאה וכתבו נאה, שילש מעות לצדקנית שתהא תופרת המעיל הקדוש לספר התורה (ואותה צדקנית ידוע עליה כי היתה מדביקה החוטים בדמעות עד שהיו נעשים עיסה, ואז היה מלאך ממונה מטיף בעיסה טיפה של מעילים, והיתה שורה בה הברכה ונעשית מאליה), מינה לו איש מיוחד שיהיה שר לכל ענייני השמחה; אבוקות אש, צרכי הסעודה, ריקודים וכל הדרוש סדר. בבית הכנסת היו העניינים נמרצים עד־מאוד, והשמחה גדלה מיום ליום; שמחה על כבוד שמים שעתיד להתגלות, על ספר התורה שעתיד להיכנס לבית הכנסת. היו כולם תמהים לדעת מה עניינו של אותו ספר תורה, אם כבד ראש הוא, או שופע חיים; אם סגור בעצמו או פתוח לרבים; אם יותר הוא ירא או יותר הוא אוהב; אם עיקר עניינו בדקדוקי הלכה או שמא אינו מתפנה מן התפילות. היו דנים המתכנסים על עניין זה, ורבו ההשערות בדבר לפֹה ולשם, והלבבות היו סוערים.

z16736143Q,Maurycy-Gottlieb---Pisarz-Tory---olej-na-tekturze-

סופר סת"ם, מאוריצי גוטליב (1879-1856)

בא היום וסיים הסופר את מלאכתו, ועיסת חוטי הצדקנית הוטפה טיפת מעילים ונעשתה מאליה, ושר הממונה על ענייני השמחה הסדיר האבוקות. כשהגיעה השבת הקודמת לזמן המיועד, עשו כל המתכנסים סעודות גדולות והזמינו את מלך אותה ארץ רחוקה ואת כל ידידיהם וקרוביהם מכל קצוות המדינה, למען יבואו וישמחו עמם בשמחת התורה. היו אותן סעודות כסעודות שלמה בשעתו, ומכוח תפילות אותה שבת נתברך היבול לשבע שנים תמימות, ופרות שיצאו מאילנות הארץ לא נראו כמותם ליופי, וטעמם כטעם מן שביקש בו אדם היודע בטיבו של מזון מלכים. פועלים תלו בכל העיר עששיות צבעוניות, ופרחים נקטפו מן השדות ונאגדו לזרים לקשט בהם את הרחובות, החייטים התקינו בגדי משי וזקנות רקמו אבנטים צבעוניים להדר בהם את החסידים. בכל אותם ימים כמעט שבתה הארץ ממלאכה, שלא יכלו האנשים לשאת את השמחה. בבוקרו של יום, היה הרחוב מלא בהמון אדם. החוגגים נתלו על המרזבים, רמסו את שקי הקטניות וגדשו את הסמטאות עד לרחבת השוק המקורה, ורק שוטרים מיוחדים הצליחו למנוע אסון.

עם חלוף השעות הגיעו מרכבות נוספות מכל הארץ, והמאחרים נאלצו לחנות בשערי העיר. ואילו המתכנסים, אחר שהתקינו ציפורניהם וגזזו שערותיהם, הלכו לבית הטבילה וטבלו את הטבילה הקדושה להכנסת ספר תורה. יצאו מן המקווה והם לבושים בבגדי משי חדשים, חגורים באבנטים צבעוניים מרוקמים, ומצחם קדוש. אל בית הכנסת הגיעו כשדעתם מיושבת עליהם יישוב שלאחר טבילה, וכעת נפנו לעסוק בתשובה.

היו יושבים בשורות אלו כנגד אלו, והרב החל דורש בפנים יראות. תורה היא אורה, ומי שאינו ראוי לאורה – נעשית לו סם המוות. ראויים אתם? אם כן – הישארו כאן. אם לא – כל איש הירא ורך הלבב יצא מבית הכנסת, שלא תגרום המגפה. געו כולם בבכי ויצאו החוצה אל החוגגים. שאלו החוגגים מדוע יצאו הם מבית הכנסת, אמרו להם דברי הרב. החלו החוגגים בוכים גם הם, וההמון החל נסוג לאחור, בורח לחוץ. הדברים עברו מאיש לאיש, ובשערי העיר כבר החלו כרכרות המאחרים לנוע בחזרה, שהיו מפחדים מן החטא. כיוון שכך, התרוקנו הרחובות מעט. לא הספיקו להתרוקן ויצא הרב אל האכסדרה ופניו שמחים כפי שלא ראה איש מעולם. בואו לבית הכנסת, בָּנַי. בואו ושובו בתשובה. אין איש יכול לשוב מבלעדי התורה, ואם תלכו לכם – תורה מה יהא עליה?

החלו שבים, והפנים לבשו שוב פיוס.

התרככו הלבבות ובאה כניעה, והוכשרה השעה לכתיבת האותיות. באו לכתוב האותיות. בתחילה כיבדו ללאמפיל האיכר לכתוב אות ראשונה. אחז הקולמוס בידו, ופניו נשתנו ולובן פשט בהן. הביטו המתכנסים בלאמפיל ולא ידעו מה זה היה לו, עד שהחל הוא גועה בבכיה גדולה – חטאתי. סיפר לאמפיל חטאים שחטא מאז עמד על דעתו, וגם דברים שאין הדעת סובלתם, והבושה היתה גדולה, אך לאמפיל רק בכה מאוד ואמר שוב ושוב: איך אוכל לכתוב אות בספר התורה… איך אוכל לכתוב אות בספר התורה… בכה לאמפיל, ובכו המתכנסים. והיה מין קול בכי עולה מרחובות העיר, מתערב בריח הקינמון הנודף תמיד מרחבת השוק. הניח הרב ידו על שכמו של לאמפיל וציווה עליו לכתוב את האות. היה לאמפיל טובל את הקולמוס בקסת מלאה דמעות, והקלף משחיר מאליו.

אחרי שסיים לאמפיל האיכר לכתוב אות שלו, קראו להערש־מאיר בעל־צחוק לכתוב אות שניה. ועל שום מה קראו אותו, את הערש־מאיר, בעל צחוק? שמעיסוקו בתפילות נעשה מיודד עם כמה מלאכים, ומהצחקנים שבהם, והיו מצפים להערש־מאיר שיתפלל כדי שיצחיקו אותו. ואם תאמרו: למה להם להצחיק את הערש־מאיר, הלא מלאכים לרוב יש להם ביניהם שיצחיקו אותם? לא כן הוא, שצחוקם של בני אדם עולה מעלה־מעלה מצחוק המלאכים, והיו כל הרקיעים ממתינים לצחוקו של הערש־מאיר ביראה גדולה. כך היה הערש־מאיר מתלהב בתפילתו, ובתוך דבקותו שהיה רוקע ברגלו הימנית המלופפת בגרביים נזולים תחובים בנעליים קרועות, היה פתאום צוחק בצחוק גדול שהיה מתפשט בכל בית הכנסת, והיו המתפללים שומעים צחוקו של הערש־מאיר וצוחקים גם הם, עד שכתמי צחוק היו ניתזים על עיטורי הקיר. עכשיו, משקראו את הערש־מאיר לכתוב אות שניה, נתקף בפחד נורא, ונזכר גם הוא בעבירות שבידו. כמעט נשנה הדבר כעין שהיה עם לאמפיל האיכר, אלא שבאו המלאכים ידידיו של הערש־מאיר וחסו על טרחת הציבור והצחיקוהו, ודמעות צחוקו הקדוש היו מתערבות בדמעות בכיו של לאמפיל האיכר. היה טובל קולמוסו בקסת מלאה דמעות, והקלף משחיר מאליו.

כך נשנה הדבר עם כל אחד מהמתכנסים: צבי לוחש העששיות (על שם שעוסק בניקוי עששיות העיר ולוחש במלאכתו את מגילת רות); אלכסנדר הדַפָּס (שמדפיס כל החותמים לימים נוראים והושענא רבא); יואל־גימפל משחיר השיניים (על שם שמשחיר שיני הקליפות); שבתאי הגנן (שממונה על הפרחים לשבועות ועל ההדסים לשולחן שבת); דוד הקַטָּר (על שם שמעשן בכל עת לצרכי שמים) וינאי השונא (על שם ששונא רשעים, אך לאמתו של דבר אינו שונא, כי בכל ימיו לא פגש אפילו רשע אחד, רק נקרא כך על שם שאם יפגוש בהם – ישנא), וכל המתכנסים הרבים שיכלה הדף ואנו לא נסיים לספר איך כתב כל אחד ואחד אות שלו; בבכי ובצחוק; בעישון ובליגום; בהפרחה ובהכפפה; בטרדה ובנחת ובכל מיני עניינים, איש כפי דרכו.

Gottlieb-Jews_Praying_in_the_Synagogue_on_Yom_Kippur

יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים, מאוריצי גוטליב (1879-1856)

סיימו לכתוב האותיות, והרצפה נמלאה משלוליות הדמעות שגלשו מן הקסת, עד שבא שר הממונה על הסדר והסדיר את עניין הרצפה על הצד היותר־טוב.

לקחו את ספר התורה להראותו בחוץ לחוגגים, והנגנים פתחו בשיר. הריעו הכל ודחקו זה בזה לראות את ספר התורה, אך איש לא התרעם, שהיו הלבבות מפויסים מהשמחה הגדולה. החלו מעבירים את ספר התורה מאיש לרעהו, והכרוז יצא: כל מי שהכין ריקוד מיוחד לספר התורה – יבוא וירקוד. באו המחוללים וחוללו, ואף היה איש אחד מהרוקדים שרקד ריקוד משונה מאוד עד שידעו כולם כי אינו מוכשר למלאכה זו, אך אהבתו שרקד עמה מול ספר התורה היתה גדולה גם ממחולותיהם של המחוללים הטובים מכולם, והנשים החלו זורקות לכיוונו את ממתקי הקינמון שהכינו למיטיבים רקוד. משזרקו הנשים ממתקיהן, התרחב לב הילדים, וכשמתרחב לבם של ילדים – העולם כולו מתרחב עמם, ושוב לא היה דוחק בעיר.

לאחר שעה ארוכה, ולאחר שספר התורה עבר בכל סמטה וסמטה בעיר שלא יהיה אחד שלא יוכל לנשק ולחבק, החזירו ספר התורה לבית הכנסת בית הכנסת, שם החלו המתכנסים רוקדים עמו, לפני שיכניסוהו לארון הקודש. בעוד הרב חבוק עם הספר והרוקדים צוהלים, קול עבר בין האנשים, והחלו דוחקים זה את זה, ומבוכה התפשטה באוויר. הוא הגיע! הוא הגיע! ראו איך הוא נראה!

הנגנים השתתקו משירם, והרוקדים פסקו ממחולם, ולבית הכנסת נכנס איש פרוע שיער עד־מאוד, וכל עורו צלקות וחבורות, ומראה עיניו כמראה עיני אדם מת. בהמון פשטה בהלה גדולה, וכולם נסוגו לאחור, מפנים מקום למחזה הנורא; המתכנס המשונה חזר מבין המתים.

גופו הצנום היה כרוך בקרעי כרים וכסתות קשורים זה בזה בחבלים, והוא הלך בחיפזון רב מבלי שהיה נראה כי הוא רואה מישהו מבין המתכנסים. לבסוף עלה על הבימה ופניו אל הציבור, והוציא קול משפתיו; קול נורא, שאיש לא היה מאחל לעצמו לשמוע קול שכזה.

אתם תמהים בוודאי מה מעשיי פה, ולהיכן הלכתי, ואיך שבתי מבין המתים. דעו לכם, כי הלכתי דרך ארוכה מאוד כדי להגיע אליכם כאן ולחגוג עמכם הכנסת ספר תורה.

לא היה איש שהסיט את כנף בגדו מחמת היראה.

כל ימיי הייתי עושה מלאכתו של הקדוש-ברוך-הוא באמונה. ובבית הכנסת הזה, לכל אחד יש את מלאכתו שלו; אני הייתי עושה יודין לכבוד שמים. ומכל דבר ודבר הייתי עושה יוד, ומחפש לי יודין בכל עניין שפגשתי. מעולם לא ידעתם דבר, וגם לא הייתם יודעים אלמלי הכנסת ספר התורה שאתם מתעתדים לעשות כאן. יש מהמתכנסים כאן שמעולם לא עשו יוד אחת ראויה לשמה, אך כפי שאמרנו, לכל אחד בבית הכנסת הזה יש את מלאכתו שלו. אתם יוד, אני יוד, בית הכנסת יוד, התורה יוד, הקדוש-ברוך-הוא יוד, העששיות יוד, הקינמון יוד, הנשים יוד, שמחה יוד, עצבות יוד, להבה יוד, מים יוד, גיהינום יוד, גן עדן יוד.

קולו נעשה גבוה עוד ועוד עד שהחלו חוששים כי פרץ ייפרץ בתקרת בית הכנסת.

כל העולם יוד אחת, ואין שום דבר, ויש הכל, וזה גם יוד. וגם אתם, שמעולם לא ראיתם יוד אחת ראויה לשמה, גם אתם יוד. גם וו היא יוד. גם האנשים של הווים הם יודים. וגם הה היא יוד. וגם האנשים של הההין הם יודים. והמוות, והחיים, והפחד, והאהבה, והדוחק, והצחוק. יוד! י ו ד!

י ו ד!

ואז הדברים החלו להיכשל זה אחר זה, ואתם המשכתם להיות אנשים של ואו והה ולעשות את מלאכתכם, וכל העולם התחיל להראות לי יודין עקומות, מעוותות, סמיכות. בימים הייתי הולך ברחובות והמחזות היו מחרידים את נשמתי; יודין תלויות, קצוצות, שחוטות, ובבואות של אנשים החלו להיראות לעיני במקום טהרת אותיות. ובלילות היו הלחישות. מכל סמטה, מכל פינה, בשוק, בבית הכנסת, בספר התורה הישן, בכל העולמות כולם.

י ו ד! י ו ד!

מעולם לא עשיתם יודין. מעולם לא שמעתם צרחת אותיות רטושות, בוערות, לופתות, חונקות.

מי אתם?

מי אני?!

ואז הלכתי. ובכל מקום רודפים אחריי, וכל היודין שעשיתי בחיי באות להורגי נפש, ואין מקום להימלט; יודין. יודין בכל מקום. ואתם שכחתם. אלכסנדר המשיך להדפיס חותמים, צבי לחש לעששיות, הערש־מאיר צחק עם מלאכים, ואת המוות שלי מצאתי בקפיצה לתוך תהום מלאה יודין סלעיות, בתוך נפשי העגומה.

את מה שהיה שם לא אספר לכם, אבל לאחר זמן רב באה לאוזני שמועה שמכניסים ספר תורה. ובאתי בדברים עם מלאך אחד שהיה שם, והתחננתי לפניו שיתיר לי לבוא להכנסת ספר התורה; אולי אמצא רפואה לנפשי ואחיה. אמר לי המלאך: נכווה ביודין – אל יעסוק ביודין; לך ומצא לך וו והה, ואסייע לך להכניס את ספר התורה.

ומאז אני הולך בעולם ומחפש לי ווין וההין, והמלאכה עבודת פרך היא; מעולם לא הוכשרתי לכך, והרי כל העולם הוא יודין ואין שום דבר אחר חוץ מיוד, ואיך אמצא לי וו והה? ומעולם לא היה עסקי בכך. אך מה אעשה וכך ציווני המלאך. אני נע ונד, ומלקט לי וו לוו והה להה בחוסר תוחלת. עכשיו, אחרי שעשיתי כך זמן ארוך מאוד, בא עמי המלאך והביאני עד לכאן. הנה לכם המלאך, הערש־מאיר! דומני שאתם ידידים! הוא יעיד על דבריי.

הביטו כולם אל הבימה, וגם הערש־מאיר הביט, והנה המלאך מביט להערש־מאיר בפניו ומהנהן, ומכוח מראהו של המלאך צחק הערש־מאיר פתאום צחוק גדול, והחרדה הגדולה שככה פתאום, עד שהנגנים נמלאו שמחה גדולה וחזרו לנגן. משחזרו לנגן – החלו כולם רוקדים שוב ביתר שאת, הכוסות נמלאו משקה והדעת התערפלה.

לפתע נפלה חשכה גדולה בבית הכנסת, ונפלו הרוקדים איש על רעהו, והיתה מהומה גדולה וצעקות עד לב השמים, ואיש לא ידע את אשר נעשה. משעברה שעה ארוכה, חזר האור לבית הכנסת, ובעוד המתכנסים מלקקים את פצעיהם, נשמע קול זעקה גדולה, זעקה שאיש לא שמע מעולם כמוה; היה זה לאמפיל שהבחין בכך שספר התורה נעלם כלא היה.

רצים שנשלחו אל שערי העיר העלו חרס בידיהם, והרחובות שמלאו חוגגים הקשו על החיפושים. נשים רכנו במרפסות והן ממררות בבכי, ילדים סגרו את לבם בשתיקה, והאנשים הסתובבו ברחובות הלומים. בסופו של דבר, הפכה השמחה לאבל גדול, ופחד גדול נפל על המתכנסים בבית הכנסת.

משחזרו אחרוני המחפשים אל בית הכנסת, עלה הרב אל הבימה, אל אותו מקום בו עמד לפני שעה קלה המשונה מכל אדם וסיפר את סיפורו הנורא. אך הרב קיצר בדבריו ורק זאת אמר:

צומו שלושת ימים לדעת על מה הגזרה הנוראה הזאת. וכעת, לכו לביתכם.

הלכו כולם, איש־איש לביתו, אבלים ועגומי נפש.

למחרת היום הקדימו הכל לבית הכנסת, והחלו מתפללים בבכיה נוראה, למען ישמע השם ויושיע. חלפו השעות, הילדים היו בוכים מרעבונם, פרחים נבולים שהוכנו לקשט את בית הכנסת להכנסת ספר התורה היו שמוטים בכל פינה, ריח התבשילים עוד נשב באוויר; מדיף ניחוח חמוץ, והפרוכת החדשה שנרקמה בדמעותיה של צדקת היתה חגיגית מדי. כך הגיע זמן מנחה, והיו קוראים בספר התורה קריאה לתענית ציבור. קם לאמפיל ממקומו וגנח: קוראים בתענית ציבור, תחת לקרוא וזאת הברכה… קוראים בתענית ציבור, תחת לקרוא וזאת הברכה…

וגעה כל הקהל אתו בבכיה: קוראים בתענית ציבור, תחת לקרוא וזאת הברכה… קוראים בתענית ציבור, תחת לקרוא וזאת הברכה…

ופתאום השתתקה הבכיה באחת, והדוחק היה גדול מאוד, ובבימה עמד האיש שגרם לכל הצרה הזאת, ספר התורה בימינו, ומלאך אלוקים לשמאלו.

עוד לא סיפרתי כיצד אני מדבר אתכם פה ואני מת, אמר. אך טרם כל, עליכם לאכול משהו. ואל תיראו משבירת צומכם, כי יש גופים שאין להם תקנה. וכי אתם סבורים שכל גוף ניתן לזכך בצום?! הרי יש גופים עכורים ששורשם נמוך עד־מאוד; לכו ועסקו בנשמתכם. הנה, ייכנסו המשרתים ויערכו השולחנות. הלא מכניסים ספר תורה היום לבית הכנסת!

באו המשרתים ובידיהם מגשים עמוסי תבשילים שלא ראה איש כמותם בעולם. היטיבו כולם את נפשם ופסקו הילדים מבכיים.

וכעת נעסוק בנשמותינו, אמר וחבק בחוזק את ספר התורה החדש.

סבורים אתם שמת אני?! מעולם לא הייתי חי יותר מבשעה זו, כשאני עומד ובימיני ספר תורה ולשמאלי מלאך ה' צב-אות. וכי אתם חיים?! אתם אינכם אלא זיכרונות. זיכרונות מתים בתוך גופים עכורים. והיכן נשמותיכם?! היכן אהבתכם?! היכן חייכם?! ואשר על כן באתי לכאן היום, להכניס עמכם את ספר התורה.

בואו ונכניס את ספר התורה.

קמו כולם כאחד, והוא החל זועק: אתה הראית לדעת… כי השם הוא האלוקים… אין עוד מלבדו…

והקהל עונה אחריו.

אמרו כולם פסוק בפסוק את הפסוקים הנאמרים בהקפות של שמחת תורה, והמתכנסים בוכים בבכי גדול.

סבורים אתם שזהו בכי של חיים?! והלא מעולם לא נזכרתם בדבר. ואף אני לא. הנה, באתי להכניס עמכם את ספר התורה, כדי לזכור ולהיזכר. ומי גרם לנו לשכוח, להפוך לזיכרון מת? עמלק! ע מ ל ק! זכור את אשר עשה לך עמלק! זכור את אשר עשה לך ע מ ל ק!

וענו כל הקהל אחריו זכור.

ועכשיו עלינו להיזכר.

הביט האיש אל המתכנסים, והחל מביט אל עיניו של כל איש מהנוכחים. עיניו הצטללו, והמוות עזב אותן, והוא החל מביט בעיניו של לאמפיל האיכר. עיניים בעיניים, לב בלב, נפש בנפש, נשמה בנשמה. החל לאמפיל נזכר. במעשים שעשה, באהבות שאהב, בחטאים שחטא, במצוות שהתעלס בהן, בתפילות, בדמעות, בקדושות, בלולב, באתרוג, במצה, בחמץ. במעשים שעשה מאז שעמד על דעתו, ובכל מעשיו מאז שנולד לאמו האלמנה. נזכר במעשים שעשה בינקותו, והחל כל גופו רועד. ואז נזכר בימי עיבורו, ובמלאך, ובאוצר הנשמות, ובנסירה הנוראה מכל ממנה. נזכר שהיה בגוף אחר, ובמעשיו באותו גוף. אהבות שאהב באותו גוף, שמחות ששמח, מצוות ששמר, זיווגים שזיווג, קדושות שקידש, ופגמים. וגופו של לאמפיל החל מפרכס בעוויתות.

הביט האיש בעיניו של הערש־מאיר. עיניים בעיניים, לב בלב, נפש בנפש, נשמה בנשמה, צחוק בצחוק. החל הערש־מאיר נזכר. בתפילות שהתפלל, בצחוקים שצחק, ברקיעות רגל ימנית, בדבקויות, באתרוגים, בלולבים, באושפיזין, בדוד המלך, במשה רבינו, באסתר המלכה, בכוונות האכילה, ברחצה של ערב שבת, בהקפות של שמחת תורה, במחשבות של עונג, ברצונות, בפגמים, בעוונות ובפשעים. נזכר במעשים שעשה מאז שעמד על דעתו ונזכר במעשים שעשה מאז נולד לאמו. נזכר בינקותו, באנוכיות, בגאווה, בטפשות, והחלה רגלו לרקוע בחוזקה על הרצפה. באו לפניו ימי העיבור, והנה המלאך, והרי זהו המלאך הצוחק, והקדושה, והנה היודין! נזכר באוצר הנשמות, ובנסירה שקיבל באהבה, ובעונג הגדול. נזכר בגוף אחר, והמעשים שעשה בו. הבושה. האכזריות, האהבות הנפולות, והנה כאב התפילות שמעולם לא צלחו אפילו רקיע אחד, ואנשים רבים, ושמחות, ודרישות ובקשות, ואכילות גסות. גרביו הנזולים מלאו דם.

הביט באלכסנדר הדַפָּס, ועיניו של אלכסנדר נמלאו נימים. והוא נזכר. באלולים, ביראה, בכניעה, בראשי שנה, בתימהון, בנסירה, בשופר, בנקבה ובזכר, באהבה ובגבורה, בימים שבין ראש השנה ליום כיפור, בימים שבין יום הכיפורים לסוכות, בחג הסוכות, בחסדים, בחותמות, בהושענא רבה, בשמחת תורה. כמה חותמות כבר הדפיס. והנה חותם מרוטש, הנה חותם רבוב, מעוות, לכוד, הנה חותם שמעולם לא נפרץ, והנה מעשים שלעולם לא ישובו, ושמחות שלעולם ישמחו, ומצוות וחטאים ושלגים וגשמים וזיווגים וביטול וסעודות שבת ונרות חנוכה וזאת חנוכה וילדים קטנים. ונזכר במעשים שעשה בינקותו, בתום, בתפילות, במחשבות קטנות, בקוצים. נזכר בשמחת העיבור; עיבור יפה היה, במלאך שמעולם לא ראה ולעולם לא יראה כמותו, בכל העולמות שהיו פתוחים עד כסא הכבוד, בירידה, בפרידה. נזכר בגופו של אז, בתפילות חסרות משמעות, בתורה שלא לשמה, באהבת ישראל, בגמילות חסדים, בקמצנות, בפזיזות, בנטיית גרון ובשפלות נפולה.

והיו נזכרים כולם, איש־איש במעשיו, מחשבותיו, ענייניו, גופים ונשמות, נפשות וגלגולים, טובות ורעות, עד שלא נותר מי שאינו זוכר. והוא עמד על הבימה, ספר התורה בחיקו, ועיניו פתוחות, נעוצות.

עכשיו, משנזכרתם כולכם, תוכלו להכניס את ספר התורה. ואני, מה יהא עלי? מי יזכיר לי את זיכרונותי?!

שאג שאגה גדולה עד שנזדעזעו כל סמטאות העיר.

לאחר שעה ארוכה שהיו כל המתכנסים נבהלים ודמומים, הניף את ספר התורה אל מולו ואמר: אם אין מי שיזכיר, תזכירי לי את!

הביט בספר התורה כשם שהביט בכל אחד מהמתכנסים, והביטה התורה בו. עיניים בעיניים, חוטם בחוטם, אוזניים באוזניים, פה בפה, מצח במצח, לב בלב, נפש בנפש, נשמה בנשמה, חיים בחיים. נזכר בכל העולמות כולם, ביודין שהם בכל מקום, באנשים, בנשים, בילדים, בבתי הכנסת, בסוכות, בראש השנה, בפורים, בפסח, באכילה של שבת, באכילה של חול, באהבות, בתענוגים, בייחודים, בקליפות, בפרצופים, בשורשים, בנשמות, במלאכים, באותיות, בבכיות, במיתות משונות, בחיים ארוכים, בשטן, במלאך המוות, בסלעים, בחבורות, בזיווגים, בקדושות, בקדושים, בנישואין, בעצבות, בשמחות, בווין, בההין, בספר התורה החדש. נזכר בינקותו, בימים שעברו עליו בלא חטא, בטהרת הלב, בטמטום המוח, בקשי עורף, בקבלת ייסורים באהבה. נזכר בעיבור הקדוש, נזכר במלאך, שעליו אין רשות לספר כאן, נזכר באוצר הנשמות ובבכי הגדול, בקריעה הנוראה אז נקרעו כל הרקיעים. נזכר בגוף אחר, בקושי, בשעבוד, בפגמים, בהיכלות, במעשה מרכבה, בנבואה, בנפילה הגדולה מכל.

גיפף את ספר התורה בחיקו ועצם את עיניו.

הלא מכניסים ספר תורה היום… לא נרקוד לכבוד התורה?!

אמרו: אפילו בבית המקדש לא היתה רקידה מעין זו, שמעולם לא זכרו ישראל כפי שזכרו באותה שעה.

מְסִבַּת־נִשּׂוּאִין

כִּתְבִי לִי שִׁיר הַשִּׁירִים מִשֶּׁלָך

כִּתְבִי לִי אַתְּ

בִּכְתַב יָדֵךְ הַמְּעֻקָּם

אֲגַדֵּר אֶת הַדַּף בִּתְיָלִים

בְּתִקְרַת־זְכוּכִית בִּלְתִּי־עֲבִירָה לַהֲבָנָה.

הֲיִי שׁוֹנָה

לְעוֹלָם אַל תַּחְשְׁבִי לִהְיוֹת מָה שֶׁרָצִיתִי שֶׁתִּהְיִי,

הֲיִי אַתְּ.

עִזְבִי אוֹתִי לִמְנוּחָתֵךְ

חֲיִי בְשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבֵךְ

בְּלִי זָרִים, פּוֹלְשִׁים, שְׂרוּטִים, קְלוּעִים

בְכַף מֹאזְנֵי־הָעוֹלָם

שֶׁהֵם מַטִּים אוֹתָהּ לְחוֹבָה.

כִּי מָה אֲנִי וּמֶה חַיָּי וּמִי אַתְּ

וּמָה אַתְּ עוֹשָׂה כָאן בַּמָּקוֹם הַמּוּזָר הַזֶּה

בּוֹאִי מַהֵר! הַבִּיטִי בַחַלּוֹן!

רְאִי אֵיךְ מַלְאָכִים מְקוֹשְׁשִׁים אֶת הָאַשְׁפָּה לַמְּדוּרָה;

זִרְדֵּי אֵשׁ אַהֲבַת הַגֵּיהִנּוֹם:

מִלִּים טוֹבוֹת, עֶלְבּוֹנוֹת וְגַעֲגוּעִים

וּבְכִיָּה אַחַת גְּדוֹלָה.

אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד –

לֹא תִכְבֶּה.

תִּשְׁתּוּ מַשֶּׁהוּ?

שֶׁיִּהְיֶה לָכֶם כֹּחַ לְקוֹשֵׁשׁ-

יֵשׁ לָנוּ שִׁקּוּי אַהֲבָה

עֲשׂוּי דִמְעוֹת־אֵשׁ וְחֹסֶר־הֲבָנָה

וּמַלְמְלוֹת־תַּיִל

וְגַם הַיּוֹם מְסִבַּת־נִשּׂוּאִין.

forest-fire

מְסִבַּת־נִשּׂוּאִין.

בובה, מזל טוב!

אף אחד לא יודע מזה, אבל דודה שלי היא אחת מהאנשים שאני שומר להם בית מאובזר היטב בארץ שלי. בובה, כך קוראים לה. שם מעניין, מטעה. גם היא עצמה מטעָה, לא רק השם שלה. היא תמיד מוכנה לעול, נושאת בדומיה, מהלכת בין הצללים. היא בכלל יצרה את הצללים, כך אומרים יודעי דבר. והיא שותקת תמיד.

גם אז היא שתקה, כשגופי היה בביתה ולבי נמזג מעולם לעולם. הלילות של בובה היו ארוכים ושתקניים. החולצות גוהצו, והכלים נשטפו, והאוכל של משה. שלא יצטרך להתעכב, ושיהיה לו כוח. איני יודע עד כמה היא מודעת לעניינה, אך די לעולם שהוא יודע אותה. בובה היא מקשיבה מעולה; מקשיבה לעולם, למשה (שהוא עצמו אינו לא מן המקשיבים), לחולצות, לבנים, לבנות, לטרוניות, לשמחות, לנחת, לאֵבל, לגורל, לעול, לכל הדברים האלה שכמו עוברים סמוך אליה ואינם כופים אותה לקחת חלק במחול. וכשהייתי מגיע לבית לאחר יום חבוט במיוחד, לא שינתה מעולם ממנהגה ותמיד היתה גם המקשיבה שלי. דומני שמעולם לא הבינה אותי. דומני שאינה מבינה כלל אנשים כמוני. אבל הקשיבה, ופערה בחן עיניים תמימות־תמימות.

מי את, האשה הזאת שאינה תופסת מקום בעולם וכולם מגפפים את מקומה? מי את, ומה גיל שישים מְסַפר לתמימותך? איש אינו יודע. אולי משה. אך את, וגם משה, אינכם מרבים להתעסק בזוטות כאלו.

לפעמים הייתי מתגרה בך, לגרום לך לדבר. ואת רק היית מבהירה שאינך מבינה כלל את רצוני. יש אומרים שבני אדם צריכים למישהו שיבין אותם. אני נוטה לחשוב שאנשים זקוקים ללבבות כמו לבך; לבבות שאינם תופסים מקום בעולם; לבבות שכל העולם מוצא מקום בהם, והם אפילו לא מבינים זאת.

שורשים

צילום: אופיר סגל

הייתי רוצה לאחל לך עניינים רגילים שאנשים מאחלים לימי הולדת, אבל איני בטוח שהם יהיו בעלי חשיבות כלשהי עבורך. אולי רק הייתי רוצה שתרגישי בכל הטוב הזה שאת מחזיקה בו כלאחר יד. זה יהיה נפלא. גם להיות בעל הטובה וגם להכיר בה. יש לך עוד שנים רבות להקשיב לכל העולם, ובשם שמים, הרי זה גיל ראוי לפתוח בו את הלב, לחוות את הנותר, את הפרות, את היופי. אני רוצה עבורך ששום דבר לא יעכיר את מצב רוחך מעתה ועד עולם. אני רוצה עבורך שגופך לעולם לא יחסום אותך מלחוש בטוב. אני רוצה עבורך שיהיה בך את הכוח להיפתח, לקפוץ מעל הגדרות. נראה שתמה המלחמה, בובה. הכל כבר נמצא בסדר הנכון, והחולצות של משה מגוהצות דיין.  השומרים ברחו מהמגדל עם בוא האמריקאים, גם את המשק כבר הפריטו מזמן, ומותר כבר להרגיש את כל הטוב הזה.

היי ברוכה, דודה ברכה. יהיו חייך בטוב ועולמך שלם ותמים. מזל טוב!

הַמּוֹרָה לִפְסַנְתֵּר

הַמֹּכֶרֶת בַּמַּכֹּלֶת

תָּמִיד רְגוּזַת-שְׂפָתָיִם,

הִיא כְּלָל לֹא רוֹצָה לִמְכֹּר לִי דָּבָר.

שָׁלֹשׁ תִּשְׁעִים;

לֹא רוֹצֶה, אַל תִּקְנֶה!

וּבִכְלָל, חֲרֵדִים,

וְהַכּוֹבַע שֶׁצָּרִיךְ לַחֲבֹשׁ עֲבוּרָם בְּכָל בֹּקֶר נוֹרָא.

תְּעוּדוֹת-מִשְּׁלֹחַ חוֹתְמוֹת קְרוֹנוֹת צְפוּפֵי חֲלֹמוֹת מְבֹעָתִים,

עַד שֶׁיַּגִּיעַ מֹשֶׁה, אִישָׁהּ.

מֹשֶׁה רוֹצֶה לִמְכֹּר דְּבָרִים רַבִּים.

שָׁלֹשׁ תִּשְׁעִים;

קַח בְּשֶׁקֶל!

הִיא מוֹרָה לִפְסַנְתֵּר, אָמַר לִי מֹשֶׁה.

אתרוג של מישהו

פורסם בגיליון השישי והמקסים של מגזין כביש אחד, חשוון תשע"ו, אוקטובר 2015. כאן תוכלו לעשות מנוי: http://kvish1.co.il/#buy

האהבה השנייה של אבא

בכל שנה, עם התקרב סוף הקיץ, אבא שלי הופך למישהו אחר. כדי שתבינו, אספר כי האהבה השנייה של אבא שלי, אחרי קונטרס האמונה בגרסה החדשה-חדשה עם התיקונים, אלה האתרוגים (כמובן אם לא נחַשֵב את הקדוש-ברוך-הוא ובסוד-בסוד את אמא שלי). וכשהקיץ יוצא מדעתו ועושה את ענייניו הרבים בכדור הארץ, אבי יוצא אל הפרדסים ללקוט לו אתרוגים. אתרוג לרֶבֶּה, אתרוג לאהובים משכבר הימים, אתרוג לידידים, אתרוג לאהבה השנייה הכי גדולה בלבו של אבא שלי.

כשאבא שלי מתחיל עם זה, כולנו יודעים בוודאות שמשהו מתרחש. מין אנרגיה סודית, קסם נעורים קמאי נכנס לדמו. שיחות טלפון נקטעות, צעקות של חדווה, קמטי פליאה ענקיים במצח הענק של אבא, צהלות אושר, ואמא שלי. היא שוטפת כלים במטבח, לאט־לאט, במקצב המטריף והסבלני שלה. וכל לבה של אמא מלא באבא ובאתרוגים. היא מביטה בו ובחברים שמוטי ציציות הצמר במבט מעריץ, מבט של נחת. והקמטים בזוויות עיניה הצרות מחויכים. אבא מכופף את ראשו לאתרוג, מקמט את מצחו, משליך בחדות קביעה נחרצת על אודות האתרוג הזה ועל כל האתרוגים כולם. אמא מוחה דמעה, אחת מאותן אלפי דמעות קדושות שאמא מטיפה בגינו של אבי; בקידוש של ליל שבת ובשיחת טלפון עם חבר, כשאבא שלי מתחיל לדבר אתו ביידיש נסערת.

הוא איש חשוף, אבא. הוא כספית. כספית עם מסך ענקי שמקרין את כל האיברים הפנימיים של הר הגעש הזה בתלת־ממד. זה מסייע לאמא שלי, לכל העניין הזה של הדמעות.

ובגילאי העשרה, כשהימים היו ארוכים ותשושים וחסרי תוחלת, הייתי נוסע עם אבא לפרדסים, למיון הסודי שמתבצע בחשאיות לפני שכל הממיינים יבזזו את האתרוגים השווים לרֶבֶּה שלהם. אבא מתקשר לאריה ושואל איך הקטיף, וכל הסלון מתמלא בריח הפסיעות שאבא פוסע בהתרגשות, הלוך וחזור. אחרי שיחה נרגשת כזו היינו מתארגנים עם פק"ל קפה שנעשה באופן מדויק וחשוף, בדיוק כמו הלב של אבא. וגם פפסי מקס חם ובירה שחורה בבקבוק פלסטיק של ליטר וחצי, בשביל הקפאין שאבא צריך.

ריח של בַּרְנַם

היינו נוסעים עם בַּרְנַם. ככה קוראים לו. על שם כל הסבים שלו, כמה דורות אחורה, בראשי תיבות. לבַּרְנַם היתה סיטרואן ג'אמפי עם ריח נהדר, ריח של בַּרְנַם. ריח חסון שאוגד בתוכו זיעה גברית, סיגריות טיים והמון נוכחות, וגם נסיעות למקומות רחוקים ולמפעלים שבַּרְנַם משגיח עליהם שיהיו כשרים, בעזרת השם. היתה בו, בריח, יציבות, וגבריות, וחופש שבגר והגיע לגיל העמידה עד שהתיישב בדעתו. בג'אמפי של בַּרְנַם היינו מאזינים למוזיקה המחתרתית שבַּרְנַם שומע כשאף אחד לא יודע: רמבטיקו יווני ושירי ארץ ישראל בביצועים כֵּליים, וגם המון יאני, בעיקר את ההופעה מ־2006.

בפרדס היה אבא בוחן אלפי אתרוגים במבט תמה במיוחד, בסיועו של בַּרְנַם, שקרץ לי קריצות רבות משמעות וכיבד אותי בסיגריות טיים לרוב. לאחר מיונים חוזרים ונשנים, היו מתאספים אתרוגים מובחרים בתוך ארגזים, ומונחים בצד בקפידה בדרך לשינוע הביתה.

מגזר זה פיכסה

שם, בפרדסים ובבית האריזה, היה המפגש הראשון שלי עם דתיים לאומיים. אריה הוא דתי מזוקן וירא שמיים, ואבא מכבד אותו בכבוד רב למרות חילוקי הדעות הקשים. בכל פעם שביקרנו בביתו אריה ואבא שוחחו בידידות טהורה ומתוך אהבה משותפת לאתרוגים. אני הייתי מביט אל הבית, אל החצר עם הצמחים, הפסנתר שניצב במרכז הסלון, הספרים הזרים והמסקרנים, והבנים והבנות של אריה, שהיו כל־כך אחרים ומעניינים עד שהיה אפשר להיבלע.

שנים לאחר מכן הכתה בי הבנה עמוקה שמגזר זה פיכסה. כל מגזר. והתחלתי להגדיר את עצמי בכל יום מחדש ולסתת את רגעיי לפני עניינם, במקום לתלוש פיסות מעצמי עבור המגזרים באשר הם מגזרים.

בסוף העונה, אחרי ימים ארוכים של ליקוט ומיון, היו האתרוגים מסודרים בסדר מופתי, ולכל אתרוג יש שם: אתרוג לרֶבֶּה, לאהוב משכבר הימים, ולידידים – איש בשמו ייקרא. אם האתרוגים עצמם היו יכולים להשתמש באתרוג, אין ספק כי היו זוכים לאתרוג מהודר משלהם לפני כל אחד אחר.

בדרך לרֶבֶּה לא מאזינים לרמבטיקו

בימים שבין ראש השנה לסוכות היתה הנסיעה הגדולה והגורלית לרֶבֶּה. בג'אמפי של בַּרְנַם היינו מסדרים את ארגזי האתרוגים ואת כל המינים האחרים שאליהם לא הגענו במילים ספורות אלה. הפעם לא האזנו לרמבטיקו, והנסיעה היתה מוקדשת כולה לדיונים נסערים על האתרוגים וייעודם וחסרונותיהם ויתרונותיהם.

סוכות כבר הגיע לישיבה של סלונים. הצל המוזר שהטיל הסכך על רחבת האבן הריקה התערבב בריח העז של הסכך והדפנות ועוגות הדבש הרטובות של בְּרִיזְל. המתחם היה ריק מאדם, בדרך כלל, ורק מספר בחורים מחו"ל נעו בין הפרנצ'עס בשלווה של ימי פגרה.

עלינו בבהילות בגרם המדרגות המוביל אל חדר הקבלה של הרֶבֶּה. מחוץ לחדר כבר המתינו כולם: הגבאי; ראש הישיבה שמכהן גם כבן האדמו"ר; האחים שלי שבאו להשתתף במחזה הנדיר, ועוד כמה אישים חשובים. הרֶבֶּה הולך לבחור את האתרוגים שלו; את ארבעת המינים שלו. זה לא משהו שרואים בכל יום. ואבא שלי מתנועע בקדחתנות חשופה מתמיד וחותך את החלל בפחדו.

כשהדלת נפתחת נכנסים כולם בזהירות ונעמדים בשורה. אבא שלי ובַּרְנַם בראש, לצד ראש הישיבה שמאמץ את פניו לעבודת הבדיקה והבחינה. הראשים מוטים פתאום, ומין חיוך נבוך ומלא יראה מרחיב את השפתיים. אבא שלי משתנה ממול לעיניים שלי. משהו במבט שלו מזכיר את אמא, כשהיא מביטה באבא ויש בה מין נחת רוח ואהבה פשוטה.

משהו מאוד לא נוח במעמד הזה, כמעט מבייש. כמעט כמו לראות את הרֶבֶּה בכותונת לילה. הרבי הוא איש מופנם מאוד, והוא בכלל צדיק. אדמו"ר. אדמו"ר שיודע הכל, סובל את סבל החסידים, קרוב לקדוש-ברוך-הוא ועושה את הנדרש בכל רגע. וכשהאתרוגים מונחים על השולחן והמסך הענק שמקרין את מצב הכספית של אבא מרצד בגלים בלתי נשלטים – הרֶבֶּה מתלבט לעיני כל. ופתאום הוא אדם עם העדפות אסתטיות, עם בחירות. כל בחירה באה על חשבון ברירה אחרת שנותרה מבוישת באין מבקש. והמחזה הזה מקסים ומיירא כאחד. ראש הישיבה מציג בעיות הלכתיות ראשונות במעלה, והרֶבֶּה עם האתרוגים היפים. אבא מביא אתרוגים יפים, רזים, שבריריים, אציליים, אולי קצת מתנשאים. הנוכחים בחדר מביטים בכל זה בהשתאות ומישהו לידי שולח יד כדי למשש את הקסם, ומיד מסתיר אותה שוב בתוך המעיל.

ואני רק עמדתי שם ורציתי להביט אל האיש הזה בעיניים ולשאול. מה קורה כאן, ולמה זה רק עכשיו, ומי אתה, ומי אמר. ואולי לשתוק ולהרגיש את התדר הפנימי שמוסתר תמיד בין שכבות של מרחק. אבל החדר היה מלא בלחשושים מהוסים ובתנועות ידיים לא מבודדות, והחסידים היו כלואים מתמיד בתוך המעילים המכופתרים, ובסוף הרֶבֶּה צייד אותנו בברכה גנרית, כתשורה למשפחה של אבא המסור, ובסופו של דבר התפוגג המתח בריח הג'אמפי של בַּרְנַם, בדרך לחלוקה של האתרוגים הנותרים לרשימת האהובים משכבר הימים.

אתרוג לא פתור

במשך שנים הביא לי אבא ארבעה מינים. אתרוג יפה ואצילי, כמו של הרֶבֶּה, רק עם הרבה עניינים שראש הישיבה היה לחלוטין לא מסכים אתם, כמו עם רוב הדברים שמתרחשים בחיי. בשנה שעברה הביא לי אבא אתרוג שווה במיוחד. הוא היה רגיש בסגנון מופלא, יפה, חתיך והכי חשוב: מלא עניינים לא פתורים כמו נקודות וכאלה. וזה חשוב לי. חשוב לי מאוד. אי אפשר להיות לא פתור ולצפות לאתרוג פתור. הראה לי מי אתרוגך ואומר לך מי אביך. ויום או יומיים לפני החג, כשהוצאתי את קופסת האתרוג מהוויטרינה כדי לנסות למצוא עמו נושאי שיחה לשבוע הקרוב, הקופסה נפלה לי מהיד, הפיטם נפל והאתרוג נפסל.

בפעם הראשונה בחיי בחרתי אתרוג לבד. כשעמדתי מול הדוכן המסכן של חבר שניסה את מזלו, חלפו מול עיני כל האתרוגים של אבי, היפים והאמיצים. האתרוגים של הרֶבֶּה. וכל אתרוג ואתרוג לא היה שווה בעיני. ופתאום הבנתי שאלה לא האתרוגים שלי בכלל. הם האתרוגים של אבא, ושל סלונים, ושל כל האדמו"רים והחסידים והמגזרים והפתורים, באשר הם פתורים. את האתרוג שלי מצאתי בארגז אחד שהיה מושלך בפינה במה שהיה עשוי להיראות כאקט של ביזיון. הוא היה אתרוג מיוחד, ואף אחד לא רצה אותו, גם חבר שלי, המוכר בדוכן האתרוגים. הוא היה עגלגל, והיו בו הרים וואדיות, וסוגיות הכי לא פתורות שאי פעם ראיתי בחיים שלי. והוא היה יפה בדרך מעוררת התפעלות, מין יופי שצריך עמל חיים שלמים כדי להבין בו. הוא דיבר אתי מיד בשפה ששמורה רק לנו, וגם ג'מג'מנו יחד פיוט לחג הסוכות. מעולם לא היה לי סוכות מרגש כל־כך.

אני רוצה להיות אתרוג של מישהו, אולי של א־לוהים או של אבא שלי.

תהיי כלה

מעל הארון בחדר השינה שפוכים הבגדים בשקיות אשפה. שקית שחורה. שתיים צהובות. שלוש כחולות. כחולות כמו הטַפֵּט הדבוק על כל המראות בבית ומכסה אותן.

הארון בחדר השינה של ברייער ערום וריק ורצוף סדקים וקרעים עצובים שקרעו בני הבית בעץ. ישנם סדקים עצובים ויש שאינם עצובים. אותם שאינם עצובים הרי הם נעשים בזמנים של נחת רוח ועוֹלֶז ושימת לב, כמו למשל כשהילדים בבית שמחים מאוד ורוקדים על המיטה של מאמי ובתוך כך פוצעים את הארון. לפעמים בוכים הילדים ולפעמים לא, אבל גם כשבוכים – מתוך שמחה הם בוכים, במין בכי שילדים בוכים לאחר ששיחקו עם חֲבֵרָה טובה. אלא שאותם סדקים בארון שבחדר השינה של ברייער, ניכר עליהם שלידתם היתה שלא בקדושה, רק בעצב גדול נעשו ובבושה נוראה.

אין בו, בארון, שום דבר להביט בו. וניגון מיוחד מתנגן כאשר מעזים להסתכל אל המוגלה הדבוקה בקצוות הסדקים כמו שרף אדמוני של עץ. ניגון חרד, מוסתר. מוצנע בשמיכה של פליאה בכוך הרחוק בו היו שאמרו שנולד המשיח. ואותו ניגון שרה אמא אחת לתינוקה בשעה שבישלה לו דייסה בקדירה, וכך עבר מדור לדור עד שבדרך-לא-דרך לפת את מוגלת הסדקים שבארון העץ שבחדר השינה של ברייער.

רק וילון מכוער יש לו לארון. וילון שהיה לדלת שתחביא את החולצות של טאטי, וגם את הגאטקעס והגרביים שלו ושל התינוקת החדשה ואת המכנסיים של כולם.

אולי עשרים בגדים מונחים כאן, על המדפים הלבנים. אולי שלושים. ייתכן אפילו שחמישים חולצות וגאטקעס ומכנסיים וגרביים.

את כל בגדיה זרקה מאמי ביום אחד אל תוך שקיות האשפה עם הצבעים הסתומים. ואז טאטי החשיך את מבטו וגבותיו השחורות מלאו בריח מדאיג של יאוש. אחר־כך הביאה מאמי בגדים גדולים מאוד וכהים וסידרה אותם בחלקו השמאלי של הארון, במקום בו אין מדפים. רק קולבים שנשארו מהבגדים היפים של פעם. ארבעה בגדים הביאה מאמי, ועוד שניים לחורף, ארוגים מבד אפור וגס בגזרה לא ידועה.

מאז התרוקן הארון מבגדיה של מאמי, נכנסו בו ניגונים רחוקים ולחישות עתיקות. ואותם ריקודים שהיו רוקדים הילדים על המיטה גם הם נמלטו מפחד הניגונים, וגם ייתכן שפחד הלחישות גדול היה אף יותר. ואז הגיעו לתחתית הארון, זו שבחלקו השמאלי נטול המדפים, הנעליים של מאמי. תחת הצלליות הגדולות והגמלוניות של בגדיה החדשים של מאמי ישבו הנעליים. זוג נעליים שחורות עם שרוכים. ועוד זוג אחד לשבת. סוליות חזקות ועשויות היטב, וסקוצ'.

כובע הקטיפה של טאטי עדיין מונח במדף שמעל לקולבים, ומאחוריו דחוקה שקית אחת ובגדים בוכים בתוכה.

יום אחד קראה לה מאמי למטבח. שם, ליד התנור היא לחשה לה את הסוד השמח באוזן. עוד מעט, אמרה מאמי. עוד מעט, כשתגיעי לגיל חמש עשרה, את תהיי כלה. והיא רק הביטה בספרים המונחים מעל למזווה.

בסמטת חסד לאברהם הלכה אשה יפה אחת ועיניה גדולות ושחורות. על פניה העגולות דידה שאל לבן, נוטף על כתפיה. בידה החזיקה האשה ילדה אחת ובפניה חייכה אל השמים. חיוכה של אותה אשה היה קדוש מאוד וגם עצוב באותה מידה, וכמעט ששרף את הסמטה בקולו שדומה היה לקול ניגון המוגלה מכוכו של משיח. ואותה ילדה, פניה לא נראו. בד כהה ורחב נרעד מפסיעותיה החפוזות, כמעט שגילה ברפרוף את גבעת אַפָּהּ. לרגע נדמה כי אף סולד יש לה.

אולי יפה היא הילדה, יפה עד־מאוד. פניה תמימות וארוכות, ונשמתה מתחת לכסא הכבוד חֻצָּבָה. אולי אוהבת היא לשחק בבובות, והן נמצאות בשקיות אשפה מעל לארון בחדר הילדים. אולי גם מכתביות היו לה, של הלו קיטי והיי ברי, ובהן נדירות מאוד. ואולי בשקית אחת התחובה מאחורי הספרים יש את הנעל הוורודה מבת המצווה, זו שהלכה לקנות יחד עם אמא בחנות החדשה שנפתחה ברחוב מאה שערים ליד סמטת חַבְּשוּש.

יפה עד־מאוד. צילום: יעקב לדרמן.

יפה עד־מאוד. צילום: יעקב לדרמן.

עניינים רבים יכולים להיות, אך את שנעשה לאמיתו של דבר הסתירה הילדה תחת הבד.

כף ידה של האשה חשופת הפנים אחזה את זרועה של הילדה בנחישות אצילה, והן צעדו לעבר רחוב בַּהֲרַ"ן. ילדון בן שלוש עם פאות זהובות צלצל בקול את סיפוריו, ובַדָּהּ של הילדה סחף את כיפתו אל המדרגות היורדות לרחוב מאה שערים.

איפה הכיפה שלך? שאל אביו של הילד.

הילדה הסתובבה לרגע, מסחררת עמה את אמה ואת הבד הענק השמוט לגופה. עיניים גדולות ושחורות מביטות בילד קטן בחיוך של חג. וגם מאחורי הבד היו עיניה של הילדה מחייכות, במין אותו חיוך שחייכה כשאפתה עם אמא עוגת דבש לראש השנה לפני שנתיים.

אותה שעה לבשה סמטת חסד לאברהם עשרה קבין של יופי. ואותה ילדה עטופה בבד גם היא יפתה כל־כך עד שיָפְיָהּ זב לו מן הבד אל חרכי האבנים, מותיר אחריו טיפות צמיגות מוגלתיות.

ומיד לאחר מכן הסבו השתיים את עיניהן ונעלמו ברחוב בהר"ן.

תהיי כלה, אמרה מאמי. בגיל חמש־עשרה. בעזרת השם.

בגיל חמש עשרה.

בגיל חמש עשרה. צילום: @Ofek Mumi

הזרות הזאת, המוכרת

זמן רב לא כתבתי דבר. כלומר, היו מילים רבות שרשמתי בעסקי עבודתי: דינו של עריק מצבא הגנה לישראל; מסעדות מיוחדות בשלל יעדים מרתקים בעולם (לחצו בבקשה על הלינק להזמנת כרטיס הטיסה בחברה שלנו); מינים שונים של טיפולי פנים שמעניקים שעה של רוגע ושמחה ומנוחה (לחצו בבקשה על הלינק להזמנת טיפול בחברה שלנו), ועוד דברים רבים. מרתקים.

וכל המילים האלה נעות בקיבתי, ועשנן מסתלסל אל המוח עד שאינני יכול לכתוב דבר. זַכּוּת גדולה מונחת בקרן זווית, וכל הרוצה יבוא וייטול, ואני – לא נטלתי. חודשים רבים היו לאחרונה, ובני אדם עשו חודשים אלה כראוי, ביופי, בהתכוונות ובחיים. החודשים שלי עברו בחוסר חן, בחטף. כאילו לא היו מעולם. יש לי את הרושם שאם חודשים אלה יגיעו לידי שוב, לא אכיר אותם כללֿ, כמו שאינני מכיר את האנשים שרצים ברחוב רבי עקיבא, אולי יספיקו להגיע לעוד חנות אחתֿ.

תוך שאני חושב מחשבות נוגות אלה, משהו קודר מתפשט בי. ואז אני מביט בזמן החולף בפליאה, ויש לי דז'ה-וו. זו הזרות הזאת, המוכרת. הזרות הקדושה והחביבה כל־‎ֿכך שמסכסכת אותי מאז הזיכרון הראשון שלי, אז בחלאקה, כשאבא לקח אותי בדריכות ברכב ישן וחבוט והטלית עטפה אותי בריח הולם של זיעת תפילה גברית, והיה ממש אסור שאציץ ואראה חתולות. מאז, העולם מרצד כמו אותיות לדיסלקטי, ואנשים עסוקים מאוד בעניינים עלומים, ודיבורים שהושלכו מפיות דובבים מתגוללים נפוחי כפן בפינות הרחוב, תרים אחר פיסת בגד לכסות בה את גופם שחולל כבודו. ואני – אני מרגל בארץ האויב, ובכל מקום בו יש אנשים, דעו לכם שסכנה גדולה אורבת. לפעמים אני מריח, בחוש ריח מיוחד שיש למרגלים, את החברים למחתרת. הם מעטים מאוד, ואנחנו מבינים זה את זה.

זרות

Alienation from Nature. Photography: Korkut Bostanci

הזרות הזו קרובה עמי כלֿֿ־כך עד שאינני יודע כיצד להסתדר בלעדיה. יום אחד תגיע גאולה, והעולם ייפרד מצרותיו, וכל האנשים יהפכו לבני אדם של ממש, ואז יהיה אפשר בהחלט ללכת ברחובות בני ברק ללא חשש. היכן אשליך את זרותי, ואיך אפשר לשוחח עם אנשים כאדם מן השורה? שירות ביטחוני, זאת יש לדעת, הוא דבר שמשליך על כל החיים. איֿֿאפשר לחדול.

ובכל זאת, גם בזמן הזה, החולף; בחודשים אלה שלא זכיתי להכיר – הייתי רוצה להביט מחדש, במין זרות, פליאה. הֱיו לי לא מובנים, היו לי סינית, היו לי מוזרים ורוצו ברחוב העיר עד שאביט בכם בפליאה ואשמח.