אין

היות של טריאקי

הטריאקי עדיין הצטמצם על האש. בועות קטנות שמחפשות את עצמן שואפות להצטמק, להתאיין. כאילו לא היו מעולם גזר ושום ובצל ושמן וסויה. כאילו לא היו מעולם בעלי נוכחות נפוחה, בולטת, מלאת שאיפות ואמונות ותחושות. עכשיו נשארו רק בועות קטנות מתאיינות שמעולם לא היו בזהות אחרת.
המופנמוֹת האלה כבר אינן הגזר והשום והבצל והשמן והסויה. מעולם הן לא היו כל אלה. הבועות האלה הן יצורים מיקום אחר, נושאים זהות אחרת, מרגישים אחרת. בעצם מי אמר שהם אחרת? אולי הגזר והשום והבצל והשמן והסויה מרגישים אחרת והבועות מרגישות רגשות נורמליים?
תפוחי אדמה שמנמנות לבושות בסינר קליפה פרחוני עשו את תפקידן כמו תמיד. בעייפות בלתי נלאית ובהכנעה של עיניים תוהות. החום כל כך מעיק, והן ממשיכות להגיר נוזלים ולטעום את עצמן באצבע עם ריח של שמן זית ופפריקה.
קבבים גבריים שמזמן ברחו ממחבת הפסים הבוערת ממלאים את האוויר בריח. ריח חזק, בוטה, שוביניסטי. הם מספרים בגאווה על פטרוזיליות וכוסברה שכבשו בקסם שיש רק להם, על קינמון, אגוז מוסקט, פלפל שחור ועוד הרבה דברים שאין לאף אחד.
נגסתי בהם. נגיסה מלאת תימהון, ועוד אחת. הם היו דהומים. דמעה שומנית נזלה מעיני הג'ינג'ר המתות שלהם, במין מחווה של רגישות פראית.
לא היה בהם כלום. ריקים מעבר מרקיב, זכים מדמיונות עתיד. רק הווה מלא ניחוחות ושמחה ועצב ואכזבה ואהבה מדושנת.
בפינת מרחב ההווה עמוס התחושות שכב בצל ירוק אחד. לאחר שהפצרתי בו הוא הסכים לספר לי על הכל.
"לא תמיד זה היה כך", אמר במין אדישות כזו, כמו היה מספר אגדת עם רחוקה שלא מעניינו בכלל על יום הֲפוֹך הביצים לחביתות.
"פעם היה פה עבר ועתיד וכל הדברים האלה שהבועות מנסות לחפש ולא מצליחות". הוא השתתק לרגע כשעבר שם איזה אחד ענק במיוחד.
"הכל היה יפה ומלא באצילות תמה ודמעות רבות נאספו באוצרות עדן שליד מחצב אגוז המוסקט הקדמון. ואז באו אותם ענקיים שאתה רואה עכשיו. מארץ רחוקה באו. מעבר להרים החופפים על מכתש הערפל".
שוב עבר אותו ענק. הפעם הוא היה קרוב מדי.
"מה הם עשו, הענקים?" שאלתי את בצל ירוק. היה שקט מדי פתאום, וכל הריחות התערבבו למין צחנה מקסימה. התעטשתי והבטתי על פניו האצילות של בצל ירוק, תוהה מדוע הוא לא ממשיך.
הפינה היתה ריקה.
לרגע הבליחה שלולית דם בועות טריאקי. רגע אחד של ייסורי תוהו, והן כבר לא היו. מעולם הן לא היו.
ומה זה היות בכלל? אולי זה ההיות האמיתי?
ומאחר שהן לא היו לא יכולתי לשאול אותן תשובה לכך, ועד לרגע זה אני תמה תמיהה מוחשית על עניין זה, ולא בא לידי.

עַרְפְּלֵי טֹהַר

עיניים מספרות סיפור רחוק כל כך. סיפור שהתרחש טרם כל העיניים חדלו להתאיין. אך העיניים הטובות, הממוסגרות בשני עיגולים חומים, עדיין ממשיכות להתאיין, כדרכן. אולם מציאותן של העיניים איננה יציבה כפי שאורכו של הסיפור מתמשך עד אין קץ. הסיפור הוא סיפור אחד, לא שניים. סיפור ארוך שמי יודע מתי יסתיים והאם יהיה לו סוף טוב. האם הוא יסתיים בקיץ? או שאולי הוא יישאר שם במחוזות החורף הארוך שאף פעם לא נגמר? הוא עתיד להתקרב אלינו, לכאן ולעכשיו? או שהוא לעולם יישאר שם רחוק. רחוק מן העין, רחוק מן הלב, אולי בכלל לא קיים, אולי קיים רק קיימוּת של חוסר קיימות, של ריחוק, של איון, של לא ולא של כן.
וכל העיניים כבר מזמן חדלו להתאיין. והכל נהיה סתם קיץ וחורף, מין ריטואל עונתי חוזר על עצמו. הכל איבד מאורכו, מהמשמעות הקיומית שבו. והעיניים מתחילות לקבל קיום משלהן, מפסיקות לשקף כחלון זך משהו טמיר ונעלם, כי חדלו להתאיין.
ומסך מחשיך על העיניים ואין איש שם על לב, והכל קיים בנפרדות מבלי לשקף את שנמצא, מבלי לאיין שוב ושוב את שלא נמצא. כי מי יודע האם הנמצא הוא אכן נמצא, או שדווקא שאינו נמצא הוא שנמצא. או שהנמצא איננו נמצא, והאיננו נמצא הוא הוא הנמצא.
ורק העיניים המרחפות מעליך ממשיכות לספר לך את סיפור האין, סיפור רחוק כל כך מימים של חורף ארוך בלתי-נגמר. והן ממשיכות לאיין בְּזַכּוּת את כל המציאות, והן מספרות על מציאות רחוקה מאוד של אין.
הן לא אמרו דבר. העיניים.
האם אפשר לומר בכלל משהו?
כשעמדתי מולן, מול העיניים המתאיינות שניחוח דק של עוגת שמרים עוטף אותן, מערפל את ערפלי טוהרן, כשעמדתי מולן חשתי את המציאות הזאת באמת, כתורה מסיני.
האם אפשר לומר דבר? מהו דבר? מהו שאינו דבר? מהו דבר שאינו דבר ומהו דבר שהוא דבר?
וכל הדברים נדמים בעיני כאינם דברים, אבל באמת הרי הם דברים ככל שיכול להיות.
כי דבר הוא דבר. הוא קביעה ריאליסטית, שעליך לאמור מעתה: דבר זה הוא דבר, ואין איש שיכול לערער על כך. והרי זה כלל לא נמצא בתהומות אישוני עיניים אלה העטופות בניחוח עוגת שמרים.
אין בכלל דברים. וודאי לא דברים המצהירים על עצמם כדברים. ומכורח שאין בכלל דברים, הרי הדברים כאן בעולם הינם דברים ככל שיכול להיות דברים. הנם מלאי תודעה גסה ונפרדת, מרובבת בכתמי שגרה, כתמים של קיץ וחורף, מלוכלכת בצואה של סתם, בהצצה קרובה מדי, חסרה את איון המרחק. ומכאן, שאותם דברים שאינם דברים כלל כי אין בכלל דברים, הרי הם דברים מאוד מאוד.
והעיניים הטובות המצועפות, ממשיכות לספר סיפור רחוק, אך אינן אומרות דבר. כי אין דבר בעולמן של העיניים, ואם הוא ישנו, הרי הוא דבר דִּבְרִי מאוד, והוא אינו ניתן סתם כך להיות דבר, אלא הוא בבחינת שאינו דבר. ועל כן אותם דברים שאינם יכולים להיות דבר, הם הדברים שהם דברים במאוד מאוד.
ולא כל דבר יכול להיות דבר, אך מיהו אותו דבר שיש להיות כמוהו? האם בכלל יש לשאוף להיות דבר? מול עיניים מצועפות בניחוח עוגת שמרים אין צורך בתשובות.
זו המציאות בעידן החורף הארוך והבלתי-נגמר. מציאות של דברים ספק-דברים ואינם דברים שהִנָּם דברים במאוד מאוד. מציאות שאינה ומציאות שישנה.
עַרְפְּלֵי טֹהַר.