אתרוגים

אתרוג של מישהו

פורסם בגיליון השישי והמקסים של מגזין כביש אחד, חשוון תשע"ו, אוקטובר 2015. כאן תוכלו לעשות מנוי: http://kvish1.co.il/#buy

האהבה השנייה של אבא

בכל שנה, עם התקרב סוף הקיץ, אבא שלי הופך למישהו אחר. כדי שתבינו, אספר כי האהבה השנייה של אבא שלי, אחרי קונטרס האמונה בגרסה החדשה-חדשה עם התיקונים, אלה האתרוגים (כמובן אם לא נחַשֵב את הקדוש-ברוך-הוא ובסוד-בסוד את אמא שלי). וכשהקיץ יוצא מדעתו ועושה את ענייניו הרבים בכדור הארץ, אבי יוצא אל הפרדסים ללקוט לו אתרוגים. אתרוג לרֶבֶּה, אתרוג לאהובים משכבר הימים, אתרוג לידידים, אתרוג לאהבה השנייה הכי גדולה בלבו של אבא שלי.

כשאבא שלי מתחיל עם זה, כולנו יודעים בוודאות שמשהו מתרחש. מין אנרגיה סודית, קסם נעורים קמאי נכנס לדמו. שיחות טלפון נקטעות, צעקות של חדווה, קמטי פליאה ענקיים במצח הענק של אבא, צהלות אושר, ואמא שלי. היא שוטפת כלים במטבח, לאט־לאט, במקצב המטריף והסבלני שלה. וכל לבה של אמא מלא באבא ובאתרוגים. היא מביטה בו ובחברים שמוטי ציציות הצמר במבט מעריץ, מבט של נחת. והקמטים בזוויות עיניה הצרות מחויכים. אבא מכופף את ראשו לאתרוג, מקמט את מצחו, משליך בחדות קביעה נחרצת על אודות האתרוג הזה ועל כל האתרוגים כולם. אמא מוחה דמעה, אחת מאותן אלפי דמעות קדושות שאמא מטיפה בגינו של אבי; בקידוש של ליל שבת ובשיחת טלפון עם חבר, כשאבא שלי מתחיל לדבר אתו ביידיש נסערת.

הוא איש חשוף, אבא. הוא כספית. כספית עם מסך ענקי שמקרין את כל האיברים הפנימיים של הר הגעש הזה בתלת־ממד. זה מסייע לאמא שלי, לכל העניין הזה של הדמעות.

ובגילאי העשרה, כשהימים היו ארוכים ותשושים וחסרי תוחלת, הייתי נוסע עם אבא לפרדסים, למיון הסודי שמתבצע בחשאיות לפני שכל הממיינים יבזזו את האתרוגים השווים לרֶבֶּה שלהם. אבא מתקשר לאריה ושואל איך הקטיף, וכל הסלון מתמלא בריח הפסיעות שאבא פוסע בהתרגשות, הלוך וחזור. אחרי שיחה נרגשת כזו היינו מתארגנים עם פק"ל קפה שנעשה באופן מדויק וחשוף, בדיוק כמו הלב של אבא. וגם פפסי מקס חם ובירה שחורה בבקבוק פלסטיק של ליטר וחצי, בשביל הקפאין שאבא צריך.

ריח של בַּרְנַם

היינו נוסעים עם בַּרְנַם. ככה קוראים לו. על שם כל הסבים שלו, כמה דורות אחורה, בראשי תיבות. לבַּרְנַם היתה סיטרואן ג'אמפי עם ריח נהדר, ריח של בַּרְנַם. ריח חסון שאוגד בתוכו זיעה גברית, סיגריות טיים והמון נוכחות, וגם נסיעות למקומות רחוקים ולמפעלים שבַּרְנַם משגיח עליהם שיהיו כשרים, בעזרת השם. היתה בו, בריח, יציבות, וגבריות, וחופש שבגר והגיע לגיל העמידה עד שהתיישב בדעתו. בג'אמפי של בַּרְנַם היינו מאזינים למוזיקה המחתרתית שבַּרְנַם שומע כשאף אחד לא יודע: רמבטיקו יווני ושירי ארץ ישראל בביצועים כֵּליים, וגם המון יאני, בעיקר את ההופעה מ־2006.

בפרדס היה אבא בוחן אלפי אתרוגים במבט תמה במיוחד, בסיועו של בַּרְנַם, שקרץ לי קריצות רבות משמעות וכיבד אותי בסיגריות טיים לרוב. לאחר מיונים חוזרים ונשנים, היו מתאספים אתרוגים מובחרים בתוך ארגזים, ומונחים בצד בקפידה בדרך לשינוע הביתה.

מגזר זה פיכסה

שם, בפרדסים ובבית האריזה, היה המפגש הראשון שלי עם דתיים לאומיים. אריה הוא דתי מזוקן וירא שמיים, ואבא מכבד אותו בכבוד רב למרות חילוקי הדעות הקשים. בכל פעם שביקרנו בביתו אריה ואבא שוחחו בידידות טהורה ומתוך אהבה משותפת לאתרוגים. אני הייתי מביט אל הבית, אל החצר עם הצמחים, הפסנתר שניצב במרכז הסלון, הספרים הזרים והמסקרנים, והבנים והבנות של אריה, שהיו כל־כך אחרים ומעניינים עד שהיה אפשר להיבלע.

שנים לאחר מכן הכתה בי הבנה עמוקה שמגזר זה פיכסה. כל מגזר. והתחלתי להגדיר את עצמי בכל יום מחדש ולסתת את רגעיי לפני עניינם, במקום לתלוש פיסות מעצמי עבור המגזרים באשר הם מגזרים.

בסוף העונה, אחרי ימים ארוכים של ליקוט ומיון, היו האתרוגים מסודרים בסדר מופתי, ולכל אתרוג יש שם: אתרוג לרֶבֶּה, לאהוב משכבר הימים, ולידידים – איש בשמו ייקרא. אם האתרוגים עצמם היו יכולים להשתמש באתרוג, אין ספק כי היו זוכים לאתרוג מהודר משלהם לפני כל אחד אחר.

בדרך לרֶבֶּה לא מאזינים לרמבטיקו

בימים שבין ראש השנה לסוכות היתה הנסיעה הגדולה והגורלית לרֶבֶּה. בג'אמפי של בַּרְנַם היינו מסדרים את ארגזי האתרוגים ואת כל המינים האחרים שאליהם לא הגענו במילים ספורות אלה. הפעם לא האזנו לרמבטיקו, והנסיעה היתה מוקדשת כולה לדיונים נסערים על האתרוגים וייעודם וחסרונותיהם ויתרונותיהם.

סוכות כבר הגיע לישיבה של סלונים. הצל המוזר שהטיל הסכך על רחבת האבן הריקה התערבב בריח העז של הסכך והדפנות ועוגות הדבש הרטובות של בְּרִיזְל. המתחם היה ריק מאדם, בדרך כלל, ורק מספר בחורים מחו"ל נעו בין הפרנצ'עס בשלווה של ימי פגרה.

עלינו בבהילות בגרם המדרגות המוביל אל חדר הקבלה של הרֶבֶּה. מחוץ לחדר כבר המתינו כולם: הגבאי; ראש הישיבה שמכהן גם כבן האדמו"ר; האחים שלי שבאו להשתתף במחזה הנדיר, ועוד כמה אישים חשובים. הרֶבֶּה הולך לבחור את האתרוגים שלו; את ארבעת המינים שלו. זה לא משהו שרואים בכל יום. ואבא שלי מתנועע בקדחתנות חשופה מתמיד וחותך את החלל בפחדו.

כשהדלת נפתחת נכנסים כולם בזהירות ונעמדים בשורה. אבא שלי ובַּרְנַם בראש, לצד ראש הישיבה שמאמץ את פניו לעבודת הבדיקה והבחינה. הראשים מוטים פתאום, ומין חיוך נבוך ומלא יראה מרחיב את השפתיים. אבא שלי משתנה ממול לעיניים שלי. משהו במבט שלו מזכיר את אמא, כשהיא מביטה באבא ויש בה מין נחת רוח ואהבה פשוטה.

משהו מאוד לא נוח במעמד הזה, כמעט מבייש. כמעט כמו לראות את הרֶבֶּה בכותונת לילה. הרבי הוא איש מופנם מאוד, והוא בכלל צדיק. אדמו"ר. אדמו"ר שיודע הכל, סובל את סבל החסידים, קרוב לקדוש-ברוך-הוא ועושה את הנדרש בכל רגע. וכשהאתרוגים מונחים על השולחן והמסך הענק שמקרין את מצב הכספית של אבא מרצד בגלים בלתי נשלטים – הרֶבֶּה מתלבט לעיני כל. ופתאום הוא אדם עם העדפות אסתטיות, עם בחירות. כל בחירה באה על חשבון ברירה אחרת שנותרה מבוישת באין מבקש. והמחזה הזה מקסים ומיירא כאחד. ראש הישיבה מציג בעיות הלכתיות ראשונות במעלה, והרֶבֶּה עם האתרוגים היפים. אבא מביא אתרוגים יפים, רזים, שבריריים, אציליים, אולי קצת מתנשאים. הנוכחים בחדר מביטים בכל זה בהשתאות ומישהו לידי שולח יד כדי למשש את הקסם, ומיד מסתיר אותה שוב בתוך המעיל.

ואני רק עמדתי שם ורציתי להביט אל האיש הזה בעיניים ולשאול. מה קורה כאן, ולמה זה רק עכשיו, ומי אתה, ומי אמר. ואולי לשתוק ולהרגיש את התדר הפנימי שמוסתר תמיד בין שכבות של מרחק. אבל החדר היה מלא בלחשושים מהוסים ובתנועות ידיים לא מבודדות, והחסידים היו כלואים מתמיד בתוך המעילים המכופתרים, ובסוף הרֶבֶּה צייד אותנו בברכה גנרית, כתשורה למשפחה של אבא המסור, ובסופו של דבר התפוגג המתח בריח הג'אמפי של בַּרְנַם, בדרך לחלוקה של האתרוגים הנותרים לרשימת האהובים משכבר הימים.

אתרוג לא פתור

במשך שנים הביא לי אבא ארבעה מינים. אתרוג יפה ואצילי, כמו של הרֶבֶּה, רק עם הרבה עניינים שראש הישיבה היה לחלוטין לא מסכים אתם, כמו עם רוב הדברים שמתרחשים בחיי. בשנה שעברה הביא לי אבא אתרוג שווה במיוחד. הוא היה רגיש בסגנון מופלא, יפה, חתיך והכי חשוב: מלא עניינים לא פתורים כמו נקודות וכאלה. וזה חשוב לי. חשוב לי מאוד. אי אפשר להיות לא פתור ולצפות לאתרוג פתור. הראה לי מי אתרוגך ואומר לך מי אביך. ויום או יומיים לפני החג, כשהוצאתי את קופסת האתרוג מהוויטרינה כדי לנסות למצוא עמו נושאי שיחה לשבוע הקרוב, הקופסה נפלה לי מהיד, הפיטם נפל והאתרוג נפסל.

בפעם הראשונה בחיי בחרתי אתרוג לבד. כשעמדתי מול הדוכן המסכן של חבר שניסה את מזלו, חלפו מול עיני כל האתרוגים של אבי, היפים והאמיצים. האתרוגים של הרֶבֶּה. וכל אתרוג ואתרוג לא היה שווה בעיני. ופתאום הבנתי שאלה לא האתרוגים שלי בכלל. הם האתרוגים של אבא, ושל סלונים, ושל כל האדמו"רים והחסידים והמגזרים והפתורים, באשר הם פתורים. את האתרוג שלי מצאתי בארגז אחד שהיה מושלך בפינה במה שהיה עשוי להיראות כאקט של ביזיון. הוא היה אתרוג מיוחד, ואף אחד לא רצה אותו, גם חבר שלי, המוכר בדוכן האתרוגים. הוא היה עגלגל, והיו בו הרים וואדיות, וסוגיות הכי לא פתורות שאי פעם ראיתי בחיים שלי. והוא היה יפה בדרך מעוררת התפעלות, מין יופי שצריך עמל חיים שלמים כדי להבין בו. הוא דיבר אתי מיד בשפה ששמורה רק לנו, וגם ג'מג'מנו יחד פיוט לחג הסוכות. מעולם לא היה לי סוכות מרגש כל־כך.

אני רוצה להיות אתרוג של מישהו, אולי של א־לוהים או של אבא שלי.

מעשה לפורים במרקחת אתרוגים של העתיד לבוא

יום הפורים בא לבני ברק, ובכלל בני ברק – בית הכנסת שלנו. ועתידה שמחה גדולה לבוא על בית הכנסת וכל החסידים הרוקדים ובוכים בו, ואין איש יודע על מה.

כבר כתבו רבים דרושים גדולים בעניינים נשגבים אלה, מהם על דרך הדרש, מהם בדרך שחוק כמו שעושין פורים־רב וכדו', מהם על דרך העבודה, ויש בהם שגילו סודות בחכמת האמת, ויותר משגילו – הסתירו.

וגם פה בבית הכנסת היה אחד מן החבורה שכתב, ודבריו דברי טעם הם. וכשראה שדברי טעם דבריו לא נחה דעתו עד שעמד והעלים שמו מן הספר. מן הספר עלה בידו להעלים את שמו, אבל מן השמים לא עלה בידו, שבשמים ראו דבריו של אותו חסיד תלויים על כותל בית הכנסת והם באותיות דחוקות מאוד, כמו רצו האותיות להתוועד זו עם זו או לרקוד, ומיד זכרו כל אותיות דחוקות שכתב בזמנים אחרים ובעניינים אחרים, והיה שחוק גדול בשמים, שחוק של נחת רוח. מיד שלחו מלאך הממונה על גילוי שמותיהם של הכותבים בסתר וגילו שמו של הכותב, ושחקו גם בני החבורה. ועתה ממתינים כולם, עליונים ותחתונים, ממתינים על הכותב שישחק גם הוא שנתגלה שמו, ודבר זה בפורים יהיה, שפורים בבחינת לעתיד לבוא, אך בזה עלינו לדבר אחר־כך ואל לנו להקדים את המאוחר.

ואנחנו לא באנו להוסיף על דברים שכתבו כל אותם חסידים ופרושים, אלא מעשה באנו לספר. שמעשה יש בו מכל הדרכים שזכרנו בדרכי הבאור, ומעלה יתרה יש בו, שהוא מביא האדם לאותו מקום ואותו זמן ממש שהמעשה מדבר בו, וזוהי ממש בחינת פורים וגם בחינת יום הכיפורים, שאז עושין מהדברים יו"דין ומטילין גורלות הם הפורים כנ"ל. ומה שיעלה בגורל – יעלה.

וכך היה מעשה:

אותה שנה היה פורים מתעכב מלהגיע. החודשים עזבו את הארץ ועלו כולם למקום השמור להם, הרחובות היו מלאים בהמון, וכולם היו עושים צרכי היום שיהיו מוכנים לעת היעודה. אך אחר כל זאת, היה פורים מתעכב. ולא שלכולם התעכב, כי אם על רוב בני אדם חלף פורים בחיפזון ואף חלקם הגיעו כבר לפסח מבלי שידעו כלל. רק מעט אנשים שהיו שותפים בסוד הנורא ידעו כי פורים מתעכב, ואיש לא ידע על מה זה.

היו שאמרו כי פורים טובל בנהר דינור ומתקן כל אותן נשמות הצריכות תיקון ובהן אלה שהגיעו לפסח. היו שאמרו כי פורים עזב את הארץ ח"ו ודי בזה. היו שאמרו כי בעטיו של נחש מתעכב פורים מהגיע לבני ברק. הצד השווה שבכולם, שלא ידעו מה שאמרו, שהרי פורים אינו טובל רק עושה יו"דין, וגם נחש אין בו.

רק אותו חסיד ידע את אשר נעשה, וידע כי צרה זו באה בשל מרקחת האתרוגים הקדושה.

אותו חסיד, כבר דיברנו בו בחג הסוכות, ועתידים אנו ברצונו יתברך לדבר בו פעמים רבות אחרות. ואותה מרקחת אתרוגים קדושה הרי היא עשויה מאתרוגים קדושים של חג הסוכות. תחתונים שבהם – אתרוגים שנתלו על הסכך לנוי מצווה; אמצעיים שבהם – אתרוגים שברכו עליהם ברכת מצווה של ארבעה מינים; עליון שבהם – אתרוגו הקדוש של החסיד שהיתה שיחת צדיקים נשמעת בתוכו כנ"ל. וסדר זה נוהג רק בשית אלפין, שלעתיד לבוא וביום הפורים שהוא בחינת לעתיד לבוא, אין פני הדברים כך, ואתרוגים שנתלו לנוי מצווה עתידים לשבת בסעודתו של לוויתן ועטרותיהם בראשיהם.

וגם עלינו לספר כיצד רקח החסיד את מרקחת האתרוגים הקדושה.

טרם התחיל לעסוק במצווה היה מכין עצמו בלימוד אותיות התורה, וכל אותו זמן היו אותיות פורחות מעל לראשו וצדיקים עולים ויורדים בסולם. ירד וטבל, עלה ונסתפג. היה מסיר את האתרוגים מן החוטים שהשתלשלו מן הסכך, וכל אתרוג שהסיר מן החוט המלופף היה מחבק ומנשק ומשוחח עמו בלשונו. ואם היה אתרוג אחד נחבל בשעה שירד, היה חובש אותו במילותיו ואומר לו דברי ניחומין. אחר שלקט כל אתרוגים של נוי מצווה הלך לארגז שהניחו בו כולם אתרוגי ברכה שלהם. ומה שהיה עושה מאחורי הפרגוד אין לספר בזה לשום בריה, ועל כן נניח לזה.

וגם יש לנו לומר כי מְשַׁמֵּשׁ היה עם החסיד בכל מעשה המרקחת, והוא סייע בעדו בכל זה.

אחר כל הדברים האלה שם החסיד ומשמשו האתרוגים בתוך הקדירה והם קלופים ובצועים, והיו בתוך המים ימים רבים, וכל אותם ימים היה מתפלל החסיד לשלומה של קדירה והיה נושא עוּלָהּ ולא זזה מנפשו. וגם היה מייחד ייחודים גדולים שיצליח מעשה המרקחת ותשא חן וחסד לפניו.

אחר שחלפה התקופה והוטב בעיניו לבשל האתרוגים הקדושים, שלח החסיד את משמשו לבשל האתרוגים בסוכר, והיו שאמרו כי אותו סוכר – שברי מצות אפיקומן היו בו.

משנעשתה המרקחת ובאה שמועה, באו כולם לבית הכנסת וביקשו ממרקחתו של אותו חסיד. עמד החסיד ושם המרקחת בכלים קטנים וחילק לכולם, ולעצמו שמר כלי קטן אחד ובו מלוא הכף מרקחת אתרוגים.

אותו כלי שמר החסיד ליום הפורים. שביום הפורים, אחר שעשו כולם מצוות היום – קראו המגילה, שלחו משלוח מנות ונתנו מתנות לאביונים, אז עושין משתה ושמחה ומאירין הארת המוחין במאכל ומשתה שלהם, ואז נוהגים כולם לעשות יו"דין.

אמר החסיד: אקשור אני יו"ד אחד לנקבה העליונה, יו"ד של מרקחת אתרוגים של חג הסוכות. ואותו יו"ד אחד תהיה בו גם ה"י אחת, שהם ממשיכין לה המוחין. ועוד דברים חשב לעשות בזה ואין לנו לספר אלא מה שעינינו רואות.

ייחד החסיד מקום אחד מיוחד במזווה עליון שלא תשיג יד התינוקות ובו שם הכלי ובתוכו המרקחת. ועשה לכלי שקיק בד מעוטר בעיטורים מכוונים, וגם פריפות, וקשר את השקיק קשר על גבי קשר שלא תשיג בו ידם ח"ו וד"ל.

היה בא בכל יום ונוגע בעיניו בשקיק, ואותה שעה היו דמעות בעיניו, ואותן דמעות נטפו על שקיק הבד והכהו אותו עד שנעשה שחור כגון תפילין. והיה מתפלל בכל יום תפילות, ונכנע כנעות, ואוהב אהבתו, ומקנא קנאתו, ומכוון לבו לשמים, ופותח נפשו לבריות, ומתענו בענווה, ומוסיף על עצמו אותיות.

חסיד. צילום: אופיר סגל.

חסיד. צילום: אופיר סגל.

אותו יום, ראש חודש אדר בא לבני ברק. הרגישו ישראל בבואו ועוררו את השחר להתפלל תפילת שחרית, הלל ומוסף של ראש חודש. כיוון שהחלו המתפללים בבתי הכנסיות לשבח בהלל, הרגישו אתרוגים שבכלי של אותו חסיד כי בא אדר וקרבה שעתם לבוא. התחילו משוחחים ביניהם. עודם מדברים, וריחם יצא לחוץ.

היה ריח האתרוגים המוטלים בכלי במזווה העליון מתפשט בכל בני ברק, והיו כולם תמהים מריח סוכות שעלה באפם. אותו ריח היה בו מכל אותן תפילות ואהבה וכיוון הלב ופתיחת הנפש וקנאה וייסורים ושמחה וחִבּוּש המילים ושיחת הצדיקים של אותו חסיד קדוש. עלה הריח באפם של אנשי בני ברק והחלו בוכים בכי גדול ולא ידעו מה היה להם.

גם נעשו כולם נחפזים לפורים, ולא יכלו להמתין עוד לבואו. היו האנשים מהלכים ברחובות העיר, והחנויות ריקות מאדם, וכולם רצים, איש אינו יודע לאן הוא רץ. היו מביטים איש ברעהו ורואים במצחו מעשה שלו.

אותו יום היה נס שלא היה מעולם אף בשאר ימים טובים ומועדים. שבשאר פעמים שהריחו ישראל ריח היו רואים מצחו של אדם וכל אותם פגמים שפגם עולים בו ומבאישים. אותו היום היו ישראל רואים מצחים וכולם יפים ומום אין בהם. רק נשמות קדושות ושמחה גדולה וריקוד של מצווה וחוסר ידיעה.

על כן קבעו אותו יום ראש חודש לדורות, ואין מגלין הנס אלא לצנועין.

כל אותה השעה שהיו ישראל מתרוצצין ברחובות חולי אהבה היה החסיד בבית הכנסת שלנו וראשו מוטל על השולחן. תאמרו: שמא לא חש בריח האתרוגים? לא כן הוא. אלא חש, ומגודל תשוקתו התעלף ועמד תלוי בין שמים וארץ.

ובשמים ראו את כל אשר נעשה. את האנשים הרצים ברחובות, את החנויות הריקות מאדם, את בתי הכנסיות שמלאו דם חימוד של תפילות, ואת החסיד שראשו מוטל על השולחן בבית הכנסת שלנו. נעשתה מהומה גדולה והחלו כולם רוצים לרדת לארץ להריח ריח המרקחת בבני ברק. גם פורים ביקש לרדת טרם זמנו לארץ, ואף רצה לבטל כל המועדים מכח אותה מרקחת אתרוגים שרקח לו אותו חסיד ולהביא זמן של עתיד לבוא לעולם. שמע השטן את ההמולה והחל מקטרג בכל מיני טענות שונות ומשונות ותבע לרדת ליקח הכלי מן המזווה שלא יבטל חטא מן העולם. משקטרג השטן, התגבר הרעש עד ששמע אותו חג הסוכות מהיכלו העליון בו הוא שוכן בכל השנה כשאין הוא יורד לתחתונים. שמע חג הסוכות את המעשה וביקש לרדת גם הוא לארץ להריח ריח מרקחת אתרוגים שנעשו משלו.

משביקשו כולם לרדת לתחתונים נתגלה סוד הבריאה כולה והעתיד לבוא החל חוגר את אבנטו לרדת ארצה, שתם זמן גלות, בא זמן גאולה, ולא נתאווה הקדוש-ברוך-הוא אלא להיות לו דירה בתחתונים.

ראה הקדוש-ברוך-הוא שהעולמות קרבים להבנות והקץ עדיין לא בא, גזר על האתרוגים שיפסיקו שיחתם ועל מלאך הממונה על הסתרת אותיותיהם של אתרוגים שיסתיר הכלי עם המרקחת הקדושה.

משפג ריח שיחת האתרוגים התעורר החסיד מעלפונו, ואנשים החליפו ריצת אהבתם בריצת קניות של ראש חודש אדר. איש לא ידע כי בא הריח ונעלם, רק היו מעטים מאוד שידעו כי גאולה באה לעולם, ועשו סעודה אותו היום במשתה ושמחה.

אחר שסיים החסיד את תפילתו, הלך לביתו ופנה לראות את שקיק הבד המעוטר בפריפות, שקיק הבד השחור מדמעות ובתוכו מרקחת האתרוגים. פתח את דלת המזווה, והמדף ריק מכל. סגר ופתח שוב, והמדף עודנו ריק. הלך ופתח כל דלתות ארונות שבבית, הוציא והכניס כל מגרה ומגרה, והכלי איננו, כי לקחו המלאך.

דרש וחקר החסיד אצל בני ביתו ולא העלה דבר. החל צווח צווחות מרות עד שנבהל כל ההמון השועט ברחובות והסתגר איש איש בביתו. אמרו שלא היתה זעקה מרה כזו מאז זעק מרדכי זעקתו בשושן בירת פרס.

גם בשמים שמעו זעקתו. שחק השטן למשבתו, ואילו פורים אסף את זעקותיו של החסיד לכלי מיוחד שממנו יתבלו לעתיד לבוא לוויתן של סעודת הצדיקים. מכל מקום, ניחם בו פורים ממחשבתו לבטל המועדים ולרדת קודם זמנו, שהמרקחת איננה בגזרת המאציל, ומה לו לרדת ארצה מבלי עיטורי יו"ד וה"י של מרקחת האתרוגים.

הלך לו לעשות יו"דין.

חלפו הימים, החסיד היה פותח בכל יום את דלת המזווה ומוצא את המדף ריק מכלי. בבני ברק חש מי שחש כי פורים מתעכב מהגיע, ושאר אנשים עסקו בקניותיהם, וגם היו שהגיעו לפסח כנ"ל. כשהגיע י"ד באדר ובא זמנו של פורים לרדת, מיאן לעשות זאת, ששום דבר אינו שווה לו אחר שנתעלמה מרקחת האתרוגים. גזר הקדוש-ברוך-הוא על פורים לרדת לערי הפרזים ולעשות להם יום משתה ושמחה.

אותו יום, שלח הקדוש-ברוך-הוא שנית את המלאך הממונה על הסתרת אותיותיהם של אתרוגים לגלות הכלי עם המרקחת. תאמרו: למה שלח מלאך הממונה על הסתרה ולא שלח מלאך הממונה על הגילוי? פורים היה אותו יום, ונהפוך הוא, וד"ל. אותה שעה שנתגלתה המרקחת היה חג הסוכות מסובב ברחובות בני ברק לתור אחריה, שגמר בדעתו (ודעתו דעת חג הסוכות כנ"ל) למצוא המרקחת בעצמו ולהביאה לחסיד שהתהפך עליו הגלגל. נתגלתה המרקחת, והחל הריח מטרף את דעתם של אנשי בני ברק. הרחובות מלאו ברצים, ובקרנות רקדה אהבה, וזכרון נשגב נחזה בנשמות, זכר הכל. ואיש לא ידע את אשר נעשה, כי היה היין מערבב דעתם של אנשים. רק חג הסוכות שתר אחר המרקחת ידע כי החלו האתרוגים לשוחח ועתיד הקדוש-ברוך-הוא לגאול את ישראל לכשיגיע הקץ.

נכנס חג הסוכות לביתו של החסיד בהחבא, לקח מן המזווה את השקיק הקדוש והסתירו בחיקו. אמרו: אילו ידע החסיד כי חג הסוכות בא לביתו, היה מקבל על עצמו כל המעשה הזה מעיקרו לכתחילה.

אותה שעה עמדה החמה בפאתי האילנות, ראתה את המרקחת בחיקו של חג הסוכות, נחה דעתה ופנתה לדרכה. היה חג הסוכות מהלך ברחובות העיר, ושיכורים מרגישים בו, וכל אחד ואחד נוטל ממנו שלום ומחזיר לו שלום, וכולם בוכים ושמחים שזכו, והיו שתחבו ידם בידו של חג הסוכות והיו הולכים אתו יד ביד כדרך השיכורים, וגם דיברו בדברי תורה, וחג הסוכות גם הוא נטל מיינם של שיכורים, והחל גם הוא עושה משתה ושמחה ויום טוב ומעלה יו"דין. נמלך וּויתר על דעתו.

עד הכי והכי ירד הליל, ליל ט"ו, וכמנהג הפרזים היה חג הסוכות בסעודתו, ממשיך את המשתה והשמחה והיום־טוב לחוץ, שיום י"ד קצר, ופורים יסוד דאבא ארוך ויוצא לחוץ ומאיר בהארה גדולה ועצומה.

נשמט חג הסוכות תחת ידיהם של השיכורים ופנה למשתה היין בבית הכנסת שלנו. אותה עת עמדו לבכות הושענא, כמנהג שנה בשנה. ופורים בכבודו ובעצמו גם הוא שהה אותה שעה אצלנו. היה החסיד עומד ופניו אדומות מיין, ולבו שבור לחתיכות זהב. אך הוא לא שם עצמו בלבו, והיה אחוז בהארת המוחין לנקבה העליונה, ומעליו פורחות אותיות קדושות, יו"דין וה"יין, אותיות שעשה במאכל ובמשתה וביום־טוב. הסידור בידו, ופיוט הושענא של חג הסוכות פתוח לפניו ומעלה ריח לולבים והדסים ואתרוגים וערבות. ואף על פי שאין בערבות ריח, בפורים העלו ריח מדף הושענא של סידור אותו חסיד, שפורים הוא בחינת לעתיד לבוא.

פתח החסיד את פיו לזעוק הושענא, ושיירי דעת עזבו אותו לאנחות. פתח חג הסוכות את דלת בית הכנסת, וריח מרקחת האתרוגים הקדושה התפשט באוויר. הרגיש החסיד בריח תפילותיו ואהבתו ונזרקה בו דעת קלה. נפלה על כולם בכיה גדולה, והחלו זועקים הושענא עוד טרם התחיל החסיד בזעקותיו. עמד חג הסוכות בקרן זווית וזעק גם הוא זעקה גדולה, דעתו בל עמו, והוא אחוז למעלה מכל דעת, בשמים ובארץ, בעולם הזה ובעולם הבא, בגלות ובגאולה, בשכבר בא ובעתיד לבוא.

שמע החסיד את הזעקה, ופתח גם הוא בקול גדול. משהתחיל החסיד במילת הושענא, שכח מכל מרקחות שבעולם ולא נותר בו כלום.

משסיימו, התגנב חג הסוכות לשבת לשמאלו של יום הפורים. ביקש שלא ירגישו בו, אך הרגישו בו כולם. החסיד, פורים ושאר האנשים. הנה המרקחת, אמר חג הסוכות לחסיד. איני רוצה בה, אמר החסיד לחג הסוכות. בטלתי ואינני עוד, וכל זה לעבר הוא שייך, לשכבר היה. איני רוצה בה גם אני, אמר חג הסוכות לחסיד. בטלתי ואינני עוד, וכל זה לעבר הוא שייך, לשכבר היה.

רוצה בה אני, אמר פורים. לא בטלתי, ואינני עוד. מעולם לא הייתי. לא תאכלו עמי מרקחת של העתיד לבוא?

ישבו ואכלו כולם מרקחת אתרוגים קדושה של העתיד לבוא.