בעלזא

נוסעים למירון

דֻוִד תמיד רוצה לנסוע למירון. אפילו אם הלילה המעונן כבר לפת את הבניינים הכעורים של שיכון ה' ולא הותיר פיסת אוויר לנשימה. "אם מציעים לי לנסוע לרֶבּ שִׁימֶן, איך אפשר להגיד לא?" הוא אומר. אולי קודם נתפלל מעריב (במלעיל) באיצקוביץ', לא לפני שנסיים את השיעור, ואחר כך ניסע. ליד איצקוביץ' המוני בחורי ישיבות קונים ג'אנק במערכת הממכר המשומנת של שליימל'ה. טוסט נורא בשני שקלים יותר, לפצות בו את הריק המאיים להחריב את קן הנמלים המסועף הזה. פיצה על פיתה בשני שקלים יותר, גבינה של הרב לנדא, ירחם השם על הטועמים, ינצור את המוכרים. שווארמה בשני שקלים יותר, חומוס של אלדג, בצל של סוף היום, מוס חומר מייצב בשני שקלים יותר בטעם שוקולד. חסיד בעלזא אחד אוסף מניין. האסט שוין געדאוונט? בוודאי. תמיד התפללתי כבר. כל הטוסטים והסיגריות והגזוז המתוק מדי והפלאפל והאישה שמקבצת נדבות ושני הבחורים החסידיים שמעשנים בצד והעיניים שלהם ריקות ובוכות – מה זה אם לא תפילה. 

דֻוִד מתפלל בשטיבל השמאלי. מתנועע, מהדק את הגארטל, מרים ידיו למרום, מרים קולו בפסוק אחד, מנמיך בשני, ומרים שוב. הבעלזער כבר אסף לו מניין, והוא מביט עלי במין רחמים. שמעתי שצוהר עושים עכשיו סמינרים לחרדים. 

"אתה יודע, היום יש חרדים שלא מרגישים שום חיבור לכלום, ויש להם שאלות בדברים הכי בסיסיים. הבעלזער רוב הוא איש חכם, הבין את מה שרבים לא הבינו לפניו, והוא עושה סמינרים מיוחדים לחרדים. אומרים שזה משהו. זייער פיין. הבעיה היום שאנשים לא מרגישים, לא מרגישים שום חיבור לקדושה. פעם היית מסביר והיה עוזר משהו. היום כולם עם האייפונים, אין עם מי לדבר. צריך משהו כנגד". 

יש ברחמים שלו משהו ממיס שקורא להתרפק עליו ולחזור לרגע להיות ילד של חלאקה עטוף בטלית ביום הראשון בחיידר בעלזא. אני מלקק דבש מאותיות שחורות בוערות, וכל הטוסטים של החסידים קופצים לפח האשפה. המוכר בשליימל'ה היה כעוס, שאלתי אותו אם יש אותיות ודבש בשני שקלים יותר. "אחי, אל תשגע אותי. אני עובד כאן". בטח עובד. בינתיים אנשים לא מרגישים חיבור לכלום ובסוף הם יהיו חילונים. אני חושב שצריך להגיש דבש ואותיות בסמינרים האלה של צוהר, אולי מישהו שמקורב לבעלזער רוב יוכל לדבר אתו. הוא חכם וזה, בטוח יבין.

אחזור בתשובה יום אחד, צדיק, מבטיח לך. רק תסיט את המבט המרחם. אני נשרף כאן.

דֻוִד נכנס לאוטו, מסתכל עלי בפנים של מישהו שהתפלל. "נו, נוסעים לרֶבּ שִׁימֶן". בטח נוסעים. למה לא.

לו הייתי בעלזער

יש לי חשק עז להיות בעלזער.
להיטמע בתוך קבוצת כדורגל חזקה ולצעוק גול או מזל טוב באותו זמן שאחרים צועקים ומאותה סיבה שהם עושים זאת. להשתייך, לחוש גאווה, להכיר את השפה, התרבות והניואנסים הכי קטנים של כל המעגלים בהם אני חי. להפסיק להסתבך, לתת לחברה לחשוב בשבילי, לצמצם את עשרת אלפי הבחירות שעומדות בפני בכל רגע, לתת לחברה הכל-כך בטוחה בעצמה והכל-יודעת לעשות את זה עבורי. להתלבש בדיוק כמו שכל אלפי החברים בקבוצה מתלבשים, אותה נעל וגרב, מכנסיים, חולצה, לבנים ומשקפיים.
אני רוצה להסתפר תמיד אפס ולא לחשוב בחיים על השער הדליל שלי, אני רוצה להעריץ את הרב'ה בפשטות והתלהבות, אני רוצה לרצות ללמוד את המארשים החדשים שהולחנו לכבוד החתונה של הבן של הרב הצדיק, אני רוצה לשיר עם מבטא חֵיכי דבשי יללי ללי לי
 אני רוצה להצביע בבחירות מה שהרב'ה אמר בהכרוזה בלי לחשוב למה בכלל אני חי במדינה כלשהי ולא על אי אלגורי או שאולי זה בעצמו האי הזה, אני רוצה לקיים חיי זוגיות פשוטים עם אשתי איתה אתחתן בגיל שמונה עשרה והיא בת שבע עשרה, אני רוצה לדעת איפה הנינים שלי יתחנכו, בעוז ובלי שום פקפוק, אני רוצה ללמוד בכוילל שנה ואחר כך למכור כיפות בחנות של טליתניה עם מוזיקה מתנגנת של לחיים הפקות.
אני רוצה לדבר יידיש עסיסית, אני רוצה שתהיה לי שפה משותפת עם השווער שלי שהוא מכיר אותי מאז שנולדתי שנה אחרי שאבא שלי התחתן בגיל שמונה עשרה, אני רוצה להגיד ווארט על פערפיל בליל שבת ולהאמין במה שאני אומר, אני רוצה לאכול לוקשן קוגל ולהאמין שאני עושה בזה משהו נאצל.
אני רוצה לאהוב את בגדי השבת שלי, אהבה שתגבר על החום של הראזשוואלקע ועל לחץ הבענדלעך של המכנסיים, אני רוצה להסיר את נעלי "אומן" שלי בבית הכנסת בטבעיות ולחכך את רגלי זו בזו בלי חשש, אני רוצה להיות מסוגל להכנס בשבת למקווה וגם לצאת ממנו בלי מקלחת
אני רוצה לשמוח כשנולד לרב'ה נכד ולרקוד מיוזע על הפארענצ'עס בטיש של הברית וגם לבוא שבת קודם לקריה בשביל השולם זוכער. אני רוצה לנסוע עם הרב'ה למסע הקוידש בקברי אבות ולשלם את הכסף שעולה הנסיעה בשמחה וגאווה מבלי שתעלה לי בחיים מחשבה על ניצול.
אני רוצה להיות ברור עם הערכים שלי ולא להתלבט בהם כל רגע מחדש ולחשוב אם יש כאלה בכלל בעולם. אני רוצה לגור כל החיים בערים שיש בהן בתי מדרש של בעלזא, אני רוצה להיות בטוח שאני עושה את הדבר הכי טוב בעולם שאני יכול לעשות, אני רוצה לחייך בתום כשאומרים לי א גוטע נאכט, אני רוצה לחגור גארטל מגולגל על מעיל שחור ולחוש משהו נעים מתפשט בלב כשאני רואה בעלזער נוסף ברחוב.
הוי, לו הייתי בעלזער.