געגוע

שַׁעַר לְדוֹפְקֵי בִתְשׁוּבָה עִלָּאָה

חַדְרֵךְ נָעוּל, וְאֵין מוֹרֶה
דֶּרֶך אֲרֻכָּה
כְּיָם אַהֲבָתִי נִשָּׂאָה
עַל עַנְנֵי כָּבוֹד
הָאָדָם, מָה
נוֹתַר מִמֶּנוּ, גִּבּוֹר בִּגְבוּרַת
סוּס שֶׁאֵין חֵפֶץ בְּלִבּוֹ, לֵב
טָהוֹר בְּרָא לִי
מִי לִי, וּמָה
לִי אַתָּה, וַאֲנִי
עֵרוֹם וְעֶרְיָה
וְכָל הַיּוֹם מְשׁוּגָתִי עָלַיִך
אֲבָל לִי, וַאֲנִי, וַאֲנִי
חַדְרֵך נָעוּל, וְאֵין פּוֹתֵחַ
שַׁעַר לְדוֹפְקֵי בִתְשׁוּבָה
עִלָּאָה, נֶעֱלָמָה מִכָּל בְּרִיּוֹת
צוֹבְאוֹת עַל חֹר
הַמַּנְעוּל מְבֻתָּק
יָצָאת מִכָּאן בַּיּוֹם אֲשֶׁר הוּא
קָרָא לָךְ
מִתְגַּעְגֵּעַ

שְׁיָרִים

אתמול הוא נח ברחוב דוד. גופו היה מסמורטט לשפתה של מכולה כתומה, שהיתה מלאה בשיירים של חומרי בניין. כל בנייה מותירה שיירים. כל סתירה מותירה בניינים. אהבה שורפת את השדות, ואחר שנשבה הרוח וחלקיקי האפר נִזרו אל שמיים בגון בזלת, רק חריצים מפויחים מעידים על שהתחולל. מישהו אמר לו אמש, כן, הרי זה לא יכול היה להיות בזמן רחוק יותר, הלא כן? אמר לו שמה שיכול להישאר – נשאר. אם חריצים אלה הם שנשארים לאחר האש, הדבר מלמד על כוחם הגדול. הוא היה גבר שגובהו ממוצע ומידותיו עגלגלות, וחולצתו היתה תמיד מוכתמת באליפסות של שומן ותבלינים. אחר כך השאיר לו האיש קופסת פלסטיק ובתוכה שיירי אוכל מבושל מארוחת הצהריים שלו – תפוחי אדמה שהשתנה מרקמם, כדרך תפוחי אדמה שעמדו כמה שעות לאחר בישולם, שוק תרנגול שעל עורו רוקדים פפריקה וכורכום, ומעט אורז לבן דבוק. כשהלך, היה ריח השיירים מתערב בריח הזיעה החמוצה בה החתים האיש את הסמטה, ויחד עמם היה ריח יבש, תוקפני, גרייני, ריח החצץ, המלט והחול שבמכולה, וגם ריחו של בקבוק שתיה קלה שהשליך למכולה בחור ישיבה שרק סיים את ארוחת הלילה שלו ופנה לדרך אחרת. רק לאחר שהתרוקנה הסמטה מריח השיירים והתפנתה מכל אדם, מיהר לרשום. מדי יום שלישי בשבוע בא האיש, כרבע שעה לאחר שמגיפים הסוחרים את תריסיהם ופונים לנשותיהם, שיש לומר כי רבות מהן רגוזות למדי. מדי יום שלישי בשבוע הוא בא לסמטה, והוא יודע כי עליו להמתין לו, שכן הוא מביא עמו קופסת פלסטיק של שיירי ארוחת צהריים, והסמטה מתמלאת ריחות עד שאי אפשר לחיות יותר מעומס הזכרונות. בזמנים כאלה אין ברירה אלא לרשום הכל, מהתחלה, עד שהזכרונות ינצרו את נשקם.

הַכְּבִישׁ הַזֶּה לֹא תָּמִיד הָיָה רֵיק

הַשְּׁיָרִים שֶׁלְךָ דְּרוּסִים

אַף אֶחָד לֹא קוֹרֵא לְחֲצָצִים בִּשְׁמוֹת חִבָּה

מְפַנִּים פֹּה הַכֹּל

יַעֲרְמוּ מִמְּךָ הַר

גַּם הַשִּׁיעוּל שֶׁלִּי יִהְיֶה שָׁם.

טוֹב שֶׁהָלַכְתָּ.

Dark Alley

Dark Alley by James M Coulter

ברחוב דוד הלילה שקט בדרך כלל. שלוש שעות אחר חצות, לפעמים ארבע, חוזרת שם אשה עייפה, לראשה טורבן ירושלמי, לגופה התשוש בגד שחור רחב גזרה, וחיוורונה מדומם אפילו את הצרצרים. כל אדם שיש בו לב יוכל לדעת שהיא חוזרת ואיננה באה. צעדיה בצקיים, תפוחים כגופה המאומץ מהריון, היא מתנודדת באטיות, מחזיקה בלי דעת בגדרות ברזל, לופתת בכאב את תלי האבנים המרפדים את שולי הרחוב. בכל יום, כשלוש שעות או ארבע אחר חצות, היא נעצרת לפני הסמטה הראשונה של רחוב דוד, לאחר גן המשחקים המלוחלח מטל, ללכוד נשימה שפרחה ולהיאנח אל הרחוב הדהום. אף אחד אינו שומע, וכעת אפשר להיאנח. אם יכלה, היתה זועקת, צורחת את רגליה הדבוקות ואת גווה הכואב אל השמיים הטהורים של שכונת הבוכרים. אך בשעה זו אין בה יותר קול. את הקול יש לשמור לשוק מחנה יודה, אל החוגגים. הם מביטים הלומים בבטנה התפוחה, בפניה החיוורות, משליכים מבט מבויש אל ספל הבירה, חצי קנינו הפעם, ממששים בכיסים למצוא פרוטה להעניק לאשה שבאה לכאן משום מקום, מזיזים את נרתיק הטבק. מהיכן היא באה? לאן היא הולכת? מה לאשה בטורבן ירושלמי בלילות של שוק מחנה יודה? בסוף זה יסתיים. ברור שכך. טוב מאוד שכך. זהו אבסורד מוחלט, פרדוקס. ודברים כאלה יש לפתור במהירות.

הוא לא מרווח את גופו, כלומר, במידה שמאפשרת תנומה, עד שהיא נאנחת את השוק ליד גן המשחקים. כל אחד מותיר ברחוב את ענייניו, ויש לאסוף אותם ולכרוך אותם בעדינות באניצי פשתן. או לרשום אותם. אחר שהד צעדיה עוזב את הרחוב, הוא ממהר לישון מעט, עד שיבוא החסיד ויסתער על החשכה בהתלהבות. החסיד הולך ברחוב דוד כשעה לאחר שנמוגה אנחתה של האשה בטורבן הירושלמי. קומתו נמוכה, גופו צנום ומעוטף במעיל שחור רחב וארוך, שמותיר אחריו רק שתי פיסות זעירות של רגליים גרובות בגרביים שחורים, נתונים בנעליים בלויות ומאובקות. הוא מפלש את הרחוב תוך שהוא ממלמל בהתלהבות מהוסה את ברכות השחר. כשם שהאשה חוזרת, כך החסיד בא. צעדיו מהירים, עולצים, קלילים. שוקיו הדקיקים מנתרים על האספלט, נושאים עמם ענן של אותיות, והאוויר מתמלא בריח של דפי סידור מצהיבים, צמר טליתות מיוזע, וריקודים של שמחת תורה. ליד גן המשחקים הוא נעצר תמיד לרגע קט, סוליית נעלו חדלה לרגע מלפתוח את פיה, והוא מרים את ידו ועיניו ואומר: וסיין בוני ייצר טויב! אוי! אוי! ומיד כשמוציא את ה'אוי' האחרון הוא ממשיך בניתורו.

אחר כך הריח מסמא את המוח, וימים אחרים צורבים את הגרון יחד עם אבק החצץ. שיעול, ועוד אחד. ענפי העץ נחרדים לרגע, ומיד חוזרים לעסקיהם. בסוף תמיד צריך ללכת לסמטה.

יש סמטה אחת בעיר, כרגע אסור להגיד את שמה, שלא ידעו עליה כולם ויחרבו, יש בה עץ זית זקן, מאלה המתנשאים ומתכופפים כאחד. ושם הריח כה חזק. לרגע אפשר באמת לחיות. ואז החלומות צפים, רצים בהליכה אטית, משונה, משוגעת. הוא תמיד יושב שם, פניו מטושטשות, תמונת גופו מסונוורת כמו תשליל שנחשף לשמש הים. אי אפשר לראותו, אבל לא הולכים לסמטה כדי לראות, הראיות באות בלילות הקרים של החורף, בשחר העולה של הבוכרים, כשהרחובות ריקים ונקיים מכל צורה ישנה ורק כמה סוחרים וקשישים צועדים לוותיקין, וגם האברך הצעיר הזה שבא לכאן לאחרונה, שרץ ומתפלל ברחובות ופאותיו הארוכות והשחורות נוטפות טיפות מים צלולות, מתנפצות על הכבישים.

לסמטה הולכים כדי להרגיש את העיניים החומות. בתחילה יש ללכת בשביל המתעקל מהרחוב, להניח את הרגליים בעדינות על האבנים המתרצפות, ולעצום את העיניים. ראשית מכה ריח זית, ותאנה, וברוש לימוני. ומשמאל בא היסמין, ועמו ריח רושף של שמש. כמעט שלא ניתן להריח שמש בימינו אנו. כשמגיעה השמש, נחפזים הבריות לראות תמונות, ומניחים את ריחה בקרן זווית. כאן בסמטה יש ריח שמש. ואז מרצד הריח, ריח של עיניים חומות, וכבסים לחים מתנדנדים לפופים על מיתרים, לבבות פנויים, והבוקר ההוא, שנעלם לפני שנים רבות ומאז אין למצוא אותו בכל ירושלים. הוא תמיד מתקרב בעדינות אל עץ הזית, עיניו פתוחות, עיוורות, ידיו ממששות את האוויר, נוגעות. אחר כך הוא מתרווח על הגזע זמן ארוך דיו כדי שיעלו על ידיו החיפושיות. ואז הריח נעלם. אי אפשר לגעת בו זמן רב מדי. יש לבוא שוב ושוב. עכשיו צריך ללכת לחפש מקום אחר, וגם לרשום.

אַל תִּלְגּוֹם שַׁחַר עַד תֹּם

רַק כּוֹס אַחַת נוֹתְרָה

בְּיָדָיו שֶׁל מִישֶהוּ אַחֵר.

זכר כל הזכרונות

את כל אשר היה לי איבדתי בשרפה גדולה, משולהבת יצרים. הלילות היו ארורים מאי פעם, והבדידות שבה לבית. מי ידע מה היא בדידות. אין אדם נוגע בבדידותו של חברו. בשוק ישובים החברים, ספלי בירה בדודים, בנים ובנות מעורבבים, כיפות קטנות, זקנים, שערות ראש. כולם בשוק לבושים פני דתיים. הנה הבחור כאן, זקן של היפסטר ומשקפי וינטאג', ראשו גלוי ופניו פני חסיד, ואין בודד ממנו היום. חברתו מערה ספלים לגופה הרוטט מבכי, ומישהו מנסה ליישר את ההדורים. היום היא אינה שלו, היא מסורה לעצבונה, מושבעת לבדידותה שלה, שיכורה מרעב א-לוהים שקבע את ביתו בין תחריר לפסטה בסטה. משמאל רוחשת המולת נמלים. המוני דתיים ודתיות, חסידים וחסידות, ראשים גלויים וקסקטים, רוקדים ריקוד מוטרף, מחול אחרון שלפני התלייה. אבל התלייה נתלתה מכבר בתריסי הגרפיטי המוגפים, ובמחול זזים הגופים והנשמות בתזוזת ריקבון של מפרקות שבורות, טפח מעל הקרקע, בלי יכולת לפרוץ מעגל, בלי יכולת להחלץ מטבעת החבל. שירים אמריקאים משנות השמונים והשבעים, מת אחד, בריא בשר בכובע בוקרים ופני בוקרים ומבטא דרומי, מבדר את עמק המצלבה. על התופים והגיטרה מצליפים שני תליינים, לוויים של טקסי אשכבה. והם, כמו בבית המקדש, עושים בנפשם של השומעים כרצונם, וכל רצונם של השומעים כאן הוא לשכוח. כולם רצים בשוק. החסידים והחסידות שפניהם הלומים מזכרונות בוערים. ועכשיו יש לשכוח הכל ולרקוד בתוך הפלצור ולהתאבד אל תוך הריקוד והספל. פניה רבובות בדמעות, וחברה, עם פני החסיד, אינו יודע כיצד להשכיח.

אלה שנשלחו לכף הקלע אינם באים אל השוק. בשוק רוקדים כולם מחול אחרון לשכחה, כיוון שרקדו – זכרו את ריקודם האחרון, ובאו לחולל עוד אחד. השכחה חמקמקה היא, כמו דבר שנעלם מן הדעת והמוח מתאמץ לזכרו, והמצח מתקמט, אך ללא הועיל. קשה מאוד לשכוח. השוכחים הטובים ביותר עשו זאת בהיסח הדעת, כלאחר יד, בתנועה הפוכה. הסיטו יד בתנועה לא מכוונת, ספל בירה ניתז אל כסאות הדוקים מדי. לאלה שאינם יודעים דבר אין ריקוד, אין מחול, אין חיים, אין מוות, אין רצון, אין אהבה. בכף הקלע יש רסיסים דבוקים מכל אלה, מגובשים בצינה, כמנהגו של דבש בימי הקור.

אין מקום. ואין אדם נוגע בבדידותו של חברו. זו מערה לגרונה ספלי בירה, ובוכה את בדידותה ורצונה לחלל השוק, זה נותר ללא חברתו, עיני החסיד העגולות והשחורות שלו בוהות על עיגולי חלבה. המוני מחוללים, תלויים, בוזזים זכרונות, עורמים בערמות ומעלים באש. ואז נאספים זכרונות חדשים ואיומים, זכרונות של שרפה גדולה, של מחולות מוות במבטא דרומי מצוין.

התירו לי להיות כאן, אני בטוח בזה. אני צופה בכל אך אין מי שיכול לראות בי. מתגנב אל מהומת הגיהינום, ישוב בגלריה, ומתבונן במשקפת במה בלהבות הצבועות בגוון לא טבעי, פריך, קשיח.

אני מנסה לצעוק את בדידותי שלי, הרעש גדול, מישהי במרכז עם בן זוגה, ההמון מריע ומוחא כפיים, הם קשורים היטב לתקרה, גופיהם מתנודדים במקצב עשוי היטב, אינרטי, מקצב של הידוק החבל, עד שהגוף חדל מפרכוסיו, ועיניהם הפוכות. בתקרת השוק עולה העשן. שורפים כאן ספרים, ומחר ישרפו כאן ספרים. את האנשים שרפו מזמן, וכעת נותר לשרוף ספרים, ואין מי שיעשה זאת.

כולם כאן דתיים, אומרת לי מישהי, שערה קצוץ ומקורזל ותלוש, היו בו זכרונות רבים מדי, והיא קברה אותם באחת באחד הכיורים שבדירה בסמטה סמוכה, ואז בא השר הממונה והשתמש בו לברוא בובת וודו שלה. מה, את לא מרגישה את המכות? כולם פה דתיים, היא אומרת בתנועות ריקוד. במיוחד אלו הגבוהים.

אני רושם הכל במחברת מיוחדת, ספר הזכרונות. גונב ספרים מהערמה המגובבת במרכז המדורה. אין איש שם על לב. אני לא שייך לכאן, מעולם לא הייתי שייך לכאן. עלי ללכת, לחזור, לשוב אל כף הקלע, שתקלע את נשמתי לעולם אחר.

בעולמות אחרים יש שייכות וזכרונות מסודרים בארכיבים קפדניים, ואוצרים וסדרנים וספרנים צועדים במהירות בפסיעות מהוסות ומעלים זכרונות מסוימים למעיינים שביקשו לעיין בהם בשני עותקים. בשש בערב נסגרת הספריה לקהל. בעוד שתי דקות יש לעזוב את המקום. צר לי, אך לא נוכל לאפשר לך לקחת מקור, מחר, בין אחת וחצי לשתיים וחמישים, ניתן להשתמש בשרותי הצילום בקומה ארבע.

פעם, כך מספרת השמועה, ביקשה אשה אחת שתשליך אותה כף הקלע לעולם טוב, בו אין שכחה ויאוש ועצב וזכרונות מרור, רק טוב ולבבות פתוחים ועדן וזיכרון ישן, עוברי, ראשוני, מזמן היצירה. וכי מה איכפת לך, אמרה האשה, אם תשליכיני למקום זה או אחר, את מצוותך עשית. שמעה כף הקלע את הדברים ומצאו חן לפניה, השליכה אותה לגן העדן. מספרים שמרוב שמחה ועונג שבאו על האשה לא היתה יכולה לשאת את קיומה ונטרפה עליה דעתה עד שהשליכוה יושבי עדן לבית משוגעים, ולא נחה דעתם עד שקשרו אותה בחבלים למיטתה, וברגע זה ממש עודנה צווחת ומפרכסת שיתירו קשריה וישכיחו ממנה הכל.

אינני זוכר דבר, אך אני בטוח שאינני שייך לכאן. בכל מקום אני הולך עם ספר הזכרונות, מנסה למצוא זיכרון אחד ששייך לי, שאדע להיכן עלי לחזור, אך כולם מטורפים מאותו הדבר, מחפשים אחר זיכרון אבוד, אחר אותו געגוע נורא לראשית המפגש, לטוב אחד עצום, ובמסע אחר החיפוש מעלים כל מקום באש, אולי יישרף הזיכרון כליל, יבער עד תום, ולא יוותר שום דבר להתגעגע אליו.

צילום תמונת נושא: תחריר – בר תרבות מזרחית

קָפֶה לוּדְוִיגָה

אִישׁ אֶחָד בְּקַפּוֹטַת גִ'ינְס
מְקוֹרַעַת
בְּקָפֶה לוּדְוִיגָה שׁוֹתִים עַכְשָׁו
אַיְינֶה טַסֶה שְׁוַארְצְן קָפֶה
זִכְרוֹנוֹת נִפְרָכִים
כְּמוֹ הָעֻגִּיָּה שֶׁלְּיַד הַקָּפֶה
גוּט שַׁאבֶּעס ייִדְן
גוּטְן טַאג
רֵיחוֹת מִתְבּוֹלְלִים
רֵיחַ שֶׁל טְשׁוּלְנְט
עִם רֵיחַ שֶׁל שְׁוַארְצְן קָפֶה
מֶלְצָרִית מִתְכּוֹפֶפֶת לִרְשֹׁם אֶת הַהַזְמָנָה
גַּם מַיְילֶעך מְכוֹפֵף אֶת רֹאשׁוֹ
מְשַׁרְבֵּב אוֹתוֹ בֵין כְּתֵפַיִם דְּלִילוֹת
יָד קְמוּצָה
אֹחֶזֶת בָּרֵיחַ הַדָּרוּךְ שֶׁל חֲלוּדַת הַבַּרְזִלִּים
שֶׁל הַפַּרַאנְצֶ'עס
יֵשׁ לָזֶה טַעַם מָתוֹק-מָלוּחַ
מְכוֹפָף
מַזִּיעַ
בְּקָפֶה לוּדְוִיגָה בּוֹכִים עַכְשָׁו
מְ'טָאר נִישְׁט וַויְינֶען אִין שַׁאבֶּעס
הִיא תָמִיד יוֹדַעַת לִכְרוֹת מִנְּהָרוֹת שֶׁל שְׁתִיקָה.

קַפּוֹטַת גִ'ינְס. צילום: יצחק לאווי.

קַפּוֹטַת גִ'ינְס. צילום: יצחק לאווי.

י-ה אכסוף

הפיוט י-ה אכסוף לר' אהרן הגדול מקרלין הוא אחד מהטקסטים המענגים ביותר שנכתבו על שבת. בחסידויות רבות הוא מהווה חלק מרכזי בסדר הניגונים בליל שבת וגם בסעודה השניה והשלישית.

בסלונים, י-ה אכסוף הוא שיאו של הטיש בליל שבת וגם בסעודה שלישית. כל הניגונים הבאים לפניו מכינים את הקרקע להתרחשות הגדולה מכל – י-ה אכסוף. אז קול דממה דקה יישמע, ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון, ויאמרו: הנה יום הדין. לאחר שסיימו לשיר, מין הקלה באה לעולם, והמתח פג באיטיות בעזרת ניגונים קלים יותר, נוחים יותר, תובעים פחות. ניגונים של שלווה.

כולם נעים בחוסר שקט על מקומם בפראנצ'ע, אברכים צמוקי פנים צועדים לכאן ולשם, לא מוצאים את מקומם בעולם, רועדים מאימת הניגון. ניגוני י-ה אכסוף של סלונים מציגים קונפליקט קשה מנשוא בין חומר לרוח, בין האדם לבוראו, בין האדם לעצמו. י-ה אכסוף באינטרפרטציה הסלונימאית פורש את סיפורו של החסיד, סיפור על מאבקים בלתי פוסקים, על אכזבות, תקוות, אהבה, תשוקה, כאב, רצון לשינוי, על הדבקות שרחקה וגם על זו שמחיה את הנפשות.

יש מספר גדול של ניגונים שהולחנו עבור י-ה אכסוף, וכולם ניגונים עמוקים מאוד, סוערים ואקסטטיים. הניגון מתחיל תמיד בסיפור קסום מעולמות אחרים, ואותם עולמות יש בהם געגוע שאין בכל היקום כדי לכבותו. יש שם עשב גבוה ורטוב וגבעות עם טחנות רוח עתיקות, ונערים רועים צאן באחו ומחללים בחליל לאהובתם שהסתגרה לה במגדל. ואחר שאהבה מתנגנת בניגון ועברו כולם לעולם שכולו טוב, בא הצער. הניגון שהיה מתרפק עד לשעה זו החל בוכה בקול גדול, וקול חליל הנער גונח ומייבב, והכאב נקווה למרגלות הגבעות, והנהרות גועשים דם אדום, דמם של הנאהבים. איש אינו יודע מתי יהיה הסוף לכל זה, ומתי יתבהרו שמי העמק וענן לא ייראה מעל למגדלים, ומתי ייגמר הכאב וייאסף כל הדם הזה שתחת הגבעות וירוק שוב יחזור לצבוע את רֶטֶב העשב. ואז הניגון עולה עוד רגע במאמץ, מטפס בקושי גדול למגדל גבוה מאוד, ותקווה מתגנבת ללבבות. ואז הניגון יורד, ואותה קדרות מקלילה צעדיה וכמעט רוקדת, ומשהו בה לופת בקִרְבָה, והזרועות מגפפות אל חיק. ובסוף, בסוף גם הנער חדל לגנוח, וקול החליל שוב מקסים את העולם.

הניגון הבא גם הוא ניגון י-ה אכסוף של סלונים, ולא עוד אלא שחיבר אותו אחד מאבות חסידות סלונים – ר' מרדכי מלעכוויטש. לר' מרדכי מיוחסים שני ניגונים על הפיוט י-ה אכסוף, וזה הקצר שבהם. בסלונים מכנים אותו 'לעכוויטשער הקצר'. בניגון הזה יש מכל מה שכתבנו כאן, והוא אחד המעודנים שבניגוני י-ה אכסוף של סלונים, שחלקם מציגים בעיה כמעט חסרת פתרון, חלקם מופשטים ועמוקים, חלקם עבים, בשרניים משהו, וניגון זה אין בו סבך יוצא דופן, אבל הוא מתרפק. והוא עושה זאת כפי ששום ניגון לא עשה זאת לפניו.

י-ה אכסוף 'לעכוויטשער הקצר' לר' מרדכי מלעכוויטש.