חסידים

ליל השריפה הגדולה

א. רשע

בקרים היו עניין פרוע מדי עבור בלו. כן, כך ניתן לומר, אפילו לומר בוודאות. בקרים הם סיכון שאין להכניס אותו בסך השיקולים העמוס ממילא בזוטות סרות טעם. לילות, ובעיקר לילות שבהם לא היה איש מעז ללכת ברחוב, היו אפוא ברירה ראויה, אם אכן ניתן לומר כך על לילות. לאף אחד לא היה אכפת, למעשה. מעולם לא היה לאף אחד אכפת, ואולי זה מה שאפשר לכולם לצקצק בלשונם ולהראות פנים רגישות כשהיו הדברים מגיעים לכדי צורך – ולא שהגיעו לכך פעמים רבות. רוב הזמנים היו שוממים סתם, במין שיממון שאין לו כל תרופה, וכך גם לא נאלצו אלה לענות את פניהם בעווית של רגישות שלא היטיבה – כך יש לומר – עם פניהם. ובלו היה מעדיף ללכת רחוק ככל האפשר. רחוק מכולם, רחוק מהרחובות הריקים, רחוק מהבית – שעליו כמעט אי־אפשר לדבר. רחוק מהאוכל הנורא שהגישו בסטרטקוב, המסעדה החשוכה שהיתה נפתחת בכל ערב ונסגרת באותו ערב עצמו. רחוק גם ממנה, וממנו, ומהם. לאן היה הולך – זאת אין לדעת; אפילו בלו לא ידע להיכן הלך. אולי אפילו בדק זאת בעצמו כאשר הלך בלילות, והיה מאשר זאת לאחר שוטטות ארוכה: אין לאן ללכת, וגם לא יהיה. מכל מקום, לפעמים יש לבדוק שוב אם כל האפשרויות כלו.

מטריאלה היתה מאחור תמיד, משתרכת במין חוסר הבנה. יש בה תמימות נהדרת, מלאת יופי. זאת מצילה אותה מלדעת את המתרחש באמת. באותה עת, תמימותה הביאה אותה להיות שוערת הלילות האלה, שאליהם חזר בלו במין פולחן רפטטיבי, אחוז בהלה. היא שליחת האל מבלי דעת, והוא הנידון מבלי דעת, והלילות עושים מלאכתם בידיעה, בייחוד ובדבקות גמורים. וגם ארטום ובלה היו לפעמים מצטרפים אליהם. האם היה בהם רשע? זאת שאלה פילוסופית, ובלילות אין מקום להתקשקשות מעין זו. רשע. וכי למי יש פנאי להיות רשע. כולם עסוקים בעניינם – אם שגגה היא או זדון, ידונו בבית המשפט, והוא נסגר זה מכבר, ובלילות הוא סגור עוד יותר. ובכל זאת היה ריח עולה, ריח של רשע. מין צחנה מתועבת ומפליקה, כמעט כמו צינת הלילה הצוחקת למשבתם של האנוסים לפגשה. בלו היה חושב על רשע רבות. רֶשע ורָשע, ורשעים ורשעוֹת, ובכלל רשעוּת. האם בלו היה רשע? זאת אין לקבוע. בלו היה בלו, עבד הלילה. מי מכרו לאדוניו, ומה היה לפני כן – בלו עצמו מתקשה לזכור, והשמועות, כדרכן של שמועות, מרושעות מדי מכדי להיות נכונות. על כל פנים, ועל פי השמועות, בלו לא היה רשע – מה שעושה את הדבר לחמור אף יותר, ואולי אפילו מרושע.

ב. בלו עבד הלילה

בלו היה גבר נאה ביותר, כך אמרו כל רואיו, אלא שהם היו מעטים כל כך עד שכשהיו פוגשים בו אחרי לילה מאותם לילות, לא היו מבחינים בפניו, רק בעבדותו. פניו היו מלוחות־מתוקות: מצחו גבוה, צדעיו טהורים, אפו מעודן, עצמות לחייו גבוהות ומסותתות, זקנו זקן נביאים ועיניו. לא ראיתם מעולם עיניים כאלה – עמוקות כים, חודרות כשורש, מתגעגעות כמטורף, יפות כלילה שרוע של טבת. הן היו מתארכות ומתעגלות, ומבטן לעולם לא מרצד.

פעם, כך אמרו השמועות, יכולת להביט בעיניו ולהתנבא. אבל שמועות, כדרכן של שמועות, הן מרושעות. וכעת עיניו היו דחוקות, כאילו התאמץ להסתירן מאחורי מסך אטום. אולי, כך אמרו, היה לו פעם שם אחר. שם מוזר בלו. מוזר.

בלו עבד הלילה. עבדים רבים ללילה, אבל בלו המובחר שבהם. תפקידו לאסוף מעשים טובים ולמוסרם לממונה. עבודה קשה היא, אך לא לחינם נבחר לכך. בלו יודע כל מעשה טוב שנעשה והולך אחריו למרחקים. ריח של מעשים טובים זהו ריח שאי־אפשר לעמוד בפניו, אלא שאף אחד אינו מריח מלבד בלו, והוא הולך אחר מעשים לכל עבר עד שמוצא אותם. לפעמים הולך לילות שלמים למצוא מעשה טוב אחד. אחר כך, כשמוצא את מעשיו, לא נותר בו דבר, והוא נפרד מהכל במשיכת כתף, כאילו מעולם לא היו כאן אלה.

Paul Gustave Doré (1832-1883). Dante finds himself lost in a gloomy wood, from Canto 1 of the Divine Comedy: Inferno

Paul Gustave Doré (1832-1883). Dante finds himself lost in a gloomy wood, from Canto 1 of the Divine Comedy: Inferno

ג. נטע

נטע מרים ראשו בתמיהה. כך הוא עושה פעמים רבות ביומו. פדחתו היתה ריקה משיער, אבל יכולת לראות בה את כל השערות שמכל העולם כולו. לב גדול יש לו לנטע, לב מקודש, מוקדש. עיניו כחולות, כחול מרכך. אפו משוך מעט, ושפתיו דקות ונטויות. נטע רוצה לעשות דברים רבים, והוא הולך ממקום למקום ועושה דברים רבים. הרבה מאוד הוא תמה. העולם מלא תמיהה, אבל איש אינו אוסף אותה, והיא נערמת בסמטאות עד שמישהו רוצה לעבור והוא משליך את הכל בתנועה של זלזול. תתמהי, הוא תמיד אומר לה. תתמהי. בסופו של יום מה נותר לנו אם לא פליאה – כך אנחנו יכולים להיות מחוץ לזה. ומה הבעיה בזה? היא שואלת באדישות, אבל הוא כבר הולך למקום אחר לעשות דברים. מה נותר ביום הזה מנטע, מה נותר מנטע, מה נותר. הלב של נטע שמיכה קרועה, הלב של נטע פשפשים. הלב של נטע זכרונות.

נטע הולך למקווה. אין אנשים בסוף היום, ובמקווה אפשר למצוא זכרונות יפים במיוחד, וגם בושה נוראה שפוכה בחמה, ואותות כמעט נשכחים של מאבק. מי שיודע יכול לחוש את הטבילות. הנה כאן טבל מישהו בבהלה; אולי נבהל מעצמו, ממה שעשה. אולי נבהל מהקור של המים. אולי ממה שראה כשעצם את עיניו. הכל חוזר כשעוצמים את העיניים, וכמעט אפשר לשכוח שבאו לטבול.

המים עייפים מלהתגונן, אבל לעתים נפצעים, ואפשר לאסוף צווחה של כאב במסננת כתומה ארורה שמונחת בין הבור של המים החמים לבור של המים הקרים. אם נוברים בתוכם, עולות כל הטבילות של הנערים שקפצו אל המים במהירות ובצינת הבוקר. שש בבוקר. מי טובל בשעות האלו? אנשים שרוצים להסתתר. קשה למצוא את לבם בין לבבות של אנשים אחרים, אבל אי־אפשר לעמוד בריח של טבילה, ונטע מריח. הוא הולך בתוך המים כמשוגע, ומיטלטל בין הזכרונות. בחור בלונדיני מבויש שטבל את כל חייו הקצרים ונענע את נשמתו בחוסר אמון, אברך יגע שהשליך את תפילתו לתוך המים, נפשות קצרות וצרות שעשו במקווה כשלהן. שייסלח להם במהרה. נטע מסומם מאנשים אחרים, נטע לפות בתוך עצמותם של הערים בבקרים, מטביע רגליים דקות בתוך בוצה אפרפרה ונאנק מבלי יכולת לנשום. אפשר למות כאן, אפשר לחיות כאן, אפשר להשתגע. טוב, נטע – הלא הוא משוגע, כך לפחות אומרות השמועות. אבל שמועות, כדרכן של שמועות, הן מרושעות.

ד. מטריאלה

אהבה היא מה שלעולם לא יהיה לעבד הלילה, כך בלו יודע בוודאות. וייתכן גם שמעולם לא היתה לו, אבל הוא אינו עוסק בזה. עליו להישרף הלילה, וגם מחר, ובכל הלילות שיהיו בכל העולמות. ומטריאלה אומרת: 'אתה רוצה שאראה לך מה זאת אהבה?' ולפעמים אף מחציפה את פניה הפחוסות לומר: 'אתה רוצה שאתן לך אהבה?' ובלו בורח ומותיר את הכל מאחוריו, אך בסוף – על אף שכרונה התמידי – היא תמיד מדביקה את צעדיו.

מטריאלה ממונה על השריפה, מטריאלה ממונה על הכל. אין לדעת ממתי היא לצדו, אפילו היא לא יודעת זאת. עליה רק לשרוף הכל ולא להשאיר סימן, כדי שיוכלו הדברים להמשיך כסדרם. סדר הוא דבר חשוב כדי להמשיך, ויש להמשיך. כך אומרים כולם, ואף השמועות אומרות כך, אף שהן מרושעות כדרכן, אך ייתכן שיש להמשיך באמת. למרבה הצער, לא ידוע אל נכון אם מטריאלה רשעה. רשעה? אולי מעט. מעט מעט. מי יודע. היא בלתי־נסבלת, לפחות על בלו. לפעמים. גם ארטום ובלה אומרים כך.

ה. מקווה

בלו היה מסתתר בדרכים רבות ממבטם של בני אדם. לפעמים היה לובש בגדים רחבים ומכניס את כתפיו שלא ייראו. לפעמים היה עוטף את ראשו בברדס כתום ענקי, וכשמישהו היה מסתכל, היה טובע בתוך הצבע הזוהר ושוכח מקיומו של בלו. לפעמים היה בלו מתערטל לגמרי, וכך היו אנשים מזדעזעים מהמראה הנורא וצועקים עד שכל העיר היתה מתעוררת, ואז היו רודפים אחריו ברחובות, ומטריאלה היתה אומרת: 'למה לך כל זה?' והוא היה אומר לה 'למה לי באמת?' אבל אף אדם לא היה מביט בו, אלא רק בגופו הקפוא. בלו גם היה לובש לפעמים בגדי חסידים, והיה מהנהן לעוברי דרכים לשלום ומפטיר ביידיש 'א גוטן חודש', או 'שולם שולם', או 'גוט שאבעס', או רק מרים את ידו עד גובה פניו ומנופף בה באופן כמעט בלתי־מורגש כשם שעושים חסידים, וכך כולם היו מביטים בו כאילו היה כאן תמיד ואין בכוונתו לעסוק בשום עניין שיש לתת עליו את הדעת. כך או כך, אף אחד מעולם לא עצר להביט בעיניו ולשוטט בהן עד כלות.

אותו הלילה היה ארוך וצונן, ובלו היה לבוש בקפוטה שהברק סר ממנה, וראשו היה תחוב בשטריימל מהודר. מלאכה לא רבה היתה, אבל הלב של בלו שרוף, כשם שהוא נשרף בכל לילה. נשרף ומתקלף, כדי שתהיה שכבה נוספת לשרוף אותה. אלוהים, כמה שהלילה נורא, כמה שהלילה נורא. ריח של עשב ודלק וחלב חמוץ ולחמניות נאפות במאפיות שלעולם לא ישלחו את סחורתן לאף מקום. בלו הלך אחרי מעשה טוב אחד, שריחו היה שלו ורך באותה מידה. כשם שהיה ריחו טוב, כך היה רחוק ביותר. בלו ידע זאת, שעליו ללכת זמן ארוך ביותר עד שימצא מהיכן מגיע הריח. ומטריאלה שתתה יין זול והשתכרה והשתרכה אחריו ברחובות השוממים ובגדיה צואים. ובלו הולך ממקום למקום, אפו היפה מרחרח את העולם אבל כל העולם עצב. בלו רגיל בריח של עצב, אף שאין בקרבתו ריח כזה. למי יש פנאי למותרות כמו עצב. למי יש פנאי להשליך ברחוב משהו נוסף מלבד תמיהה.

הלילה עליו לחפש אהבה, כך נאמר. הרחובות היו מלאים אנשים, בלי סיבה נראית לעין. אבל הריח עלה עד לצמרות העצים הבודדים שנותרו ברחובות, ואנשים היו מביטים בהן בשנאה מוזרה. בלו אף פעם לא הבין אנשים. מין מוזר שאין לו קיום, שלא נשרף בכל לילה, שנשאר במקומו ואינו נע לעולם. אם היה יכול לצעוק היה רותם את האנשים לכרכרות וצורח אל הכפור. אין לצעוק בזמנים אלה, אולי רק להפטיר ברכות שלום ביידיש. מישהו יכול להבחין בסוף ולחשוף את הכל. מה יקרה כשייחשף הכל? העולם יעמוד מלכת? הלילות ייהפכו לימים? התמיהה תחדל להצטבר בסמטאות? מטריאלה אומרת לו תמיד: 'לא יקרה כלום'. בלו רוצה להאמין שיקרה משהו, ודווקא בשל כך יש פחד איום בלבו מהגילוי. זה יתרחש יום אחד, ואין מי שישלוט בכך, ואולי יתגלה שהכל היה לשווא, ואין בכלל מי שאכפת לו.

בלו הולך ברחובות הארוכים והאנשים רבים, ונראה כי כל העיר בדרכה לצאת מן הבתים אל האופל. הקולות מתרבים, ובלו עוטה לפניו ארשת של ברכות שלום ומתחיל להשליכן מפיו אל החסידים. הם, כך נראה, להוטים מדי מכדי להבחין בו, חביבים מדי מכדי להתעניין בו. מה יש לכם בפנים? אם היה רק מותר לו, היה שואל אותם. בלו עבד הלילה, אסור לו לשאול דבר, עליו רק ללכת אחר הריח. והריח הפעם היה קשה מנשוא, וכל העיר משתגעת. אנשים מתחילים לרוץ בין הבתים ופוגעים זה בזה במנוסתם. הפצועים מייבבים על מפתן החנויות, אבל בלו לא נעצר. עליו ללכת אחר הריח, וזה רחוק מכאן. יש כאן שריפה, הוא בטוח בכך. אין ריח שמוכר לו יותר מריחה של אש לוחכת, משתלטת, רוצחת כל דבר העומד בדרכה. בלו אוהב ריח של שריפה. זהו ריח מרגיע, מוכר. כמו ריח דובי אהוב של ילד שלעולם אין לכבסו. הוא מסמן את סוף הלילה, את הסדר שאין לשנותו, שיימשך כך לנצח. שריפה היא הנצח, והלילה הוא ההווה חסר המשמעות, וסופו של ההווה לכלות בנצח. מרחוק כבר נראות הלהבות, מפלשות את שמי העיר השחורים באור מעוות. הרחובות מלאים אדם עד שאין מקום לזוז, ובלו נאלץ לדחוק בבשרם של אנשים ולפלס את דרכו בין העומדים ועיניהם קרועות. זמן רב לא נגע באדם, זמן רב לא ראה כל כך הרבה אנשים. ועתה הם כאן כולם, וכל העיניים רודפות. מי אתה? מי אתה? מי אתה? הוא היה רוצה לצעוק, אבל אין מי שישמע.

הם, לעומת זאת, צועקים. צועקים עד שהשמים רועדים, ואפילו האש נבהלת. ריח השריפה מדגדג את אפו, והוא עוצם את עיניו לאט ונשאב אל האש. מה תרצי ממני עכשיו, מה תרצי ממני עכשיו. כתום מבהיק חורך את פניו, וריחה של האהבה פתאום מתערבב, נשמט. הוא קרוב, עוד כמה צעדים ומלאכתו נשלמה. אנשים החלו להתרעם, ודיבורים של רוגזה עוברים בין הנדחקים. אין לדחוף, אין לדחוף כל כך. זהו מעשה רע. אסור לדחוף. ריח האהבה מטביע ומחבק, ובלו מוזג ממנו לכוס גבוהה, שואף. אפשר לחוש אדמה אדומה, תיחוחה. רק היום הושקתה בגשם. אדמה כזו יש לטעום, להניח על הלשון, לטרוק את הבשלות אל תוך החך, להעלות את העסיס למנחה, לפרוך את המרקם המחוספס אל השיניים הטוחנות. מאכל של עצים. של פיות. בלו פותח בבהלה את עיניו. הוא שכח. הוא שכח לרדוף! מעולם לא קרה לו כך. הוא מביט סביב, וכולם מביטים בו בעיניים קרועות. בלו מנסה להפטיר שלומות ביידיש, אך לשונו מלאה באדמה, והחסידים מסתכלים בו בחשדנות.

חום האש מרחיק את האנשים, אך הם נהדפים שוב ושוב בגושים ענקיים אל מרכז הלהבות. למעלה, על במה גבוהה, עומד איש אחד בתוך מקווה רותחת, אפוף להבות, עיניו עצומות, והוא פורש את ידיו לשמים. בלו מטפס אל הבמה ונוגע.

נטע?

נטע פותח את עיניו, ומניח את מבטו הרך על בלו.

מה אתה עושה כאן? זה שלי, מוחה בלו. ומטריאלה אומרת: 'עזוב אותך מזה'.

רוצה לטעום? שואל נטע בשקט, וגושי האנשים למטה צועקים אל השמים המוארים. בלו מהנהן, ונטע מגיש לשפתיו כפית עם מים, ובלו מסתחרר וסוגר שוב את עיניו.

יש לזה טעם של יום, הוא בסוף פוסק, ומביט אל עיניו הכחולות של נטע. ממש אסור. ממש אסור. הוא לוחש לעצמו. ומטריאלה לופתת את ידיו ואומרת: 'אסור לך, בוא נלך כבר'.

אני צריך לאסוף מפה, אתה מבין? הוא אומר לנטע, ונטע מביט לתוך עיניו. אני צריך לאסוף מפה, לאסוף מהר וללכת, הוא לוחש ורועד מקור. נטע מביט אליו, ובלו מסיר את השטריימל המהודר והקפוטה שכבר סר ממנה הברק ומשליך אותם אל ההמון הצווח. ומטריאלה אומרת: 'למה לך כל זה?', אבל בלו אינו שומע, והוא קופץ לתוך המים לקול תרועות החסידים הנהדפים אל הבמה.

ואחרי שכל הרעש שוכך, נטע מביט בעיניו של בלו, לוקח את ידו והולך.

קרואסון שקדים חמאה

"היית אומר לי שבנית על קרואסון שקדים; הייתי אומר לך שאין לך מה לבוא", אמר שמוליק לאלחנן בנחרצות. "אף פעם אין קרואסון שקדים בארומה גבעת שמואל. עניין של ניהול נכון וחישוב מלאים לפי ביקוש", קבע בידענות מול הבחורה בסינר השחור שפכרה את ידיה וחייכה ליד הקופה.

בלילות טובעניים במיוחד הם מבלים בארומה גבעת שמואל, אוכלים פיסות של בצק תמורת אי אלו שטרות ששמוליק מרוויח בעבודה קשה. בשולחן הקיצוני מימין יושב כמעט בכל לילה חסיד צעיר שפאותיו החומות מסולסלות ברישול וזקנו הקצר מרפרף על סנטר עגול. המחשב שלו מפנה את גבו אל קהל הלקוחות, והוא צוחק מול המסך המרצד כשפיו מלא אוכל. חוויה אינטימית בסביבה אורבנית צפופה. מין התבודדות חסידית, להיות לבד בתוך המון אדם, לחשוב שהם עצים ואתה תולעת שני. איני יודע אם חשב שהם עצים. יש אנשים שאפשר לדמותם לעצים. יש מקומות שאפשר לחשוב שהם יער. ארומה, שלא לומר ארומה גבעת שמואל, היא מקום שאפשר יותר לדמותו לתחנת חלוקה של סמים ואמצעי מניעה בפרויקט של ארגון צדקה ברובע מצוקה. כולם באים שפופים, עושים את צרכיהם ומסתלקים עד לקריז הבא.

"הוא רואה שם אתה יודע מה…" אומר אלחנן לשמוליק. "למה אתה חושב? כל מה שיושב בצד ורואה משהו לבד רואה אתה יודע מה?" מתרעם שמוליק. "נכון. אולי הוא רואה את סיינפלד בלי תרגום", אומר אלחנן. "תסתכל על העיניים שלו. מתות-מתות".

"העיניים שלך מתות, יא משוגע. בוא לאכול".

בכל פעם מדבר אלחנן על העיניים המתות של החסיד הצוחק. אלחנן הוא אמן כושל שעובד במאפיית מצות לפרנסתו. הוא אוהב אמנות מופשטת, ובמלכות וקסברגר לא הסכימו לקבל אותו לעבודה. "מציורים לא עושים כסף. זה מתאים לכל התל-אביבים השמאלנים שלך. לך תצייר כמו בנאדם ותתחיל לעשות משהו עם החיים שלך", אמר אז שמוליק. כישרון מבוזבז, אלחנן. כולם אומרים. כמה חודשים צייר קומיקס לעיתון, ואנשים התלוננו. הקומיקס מוזר, והילד הגיבור שמחפש את האוצר נראה כמו אישה מתגעגעת. בטח אישה מתגעגעת. כל העיתון הזה כמו אישה מתגעגעת ואתם לא שמים לב. אחר כך פיטרו אותו, ואנשים אמרו שהוא מוכשר מאוד אבל לא ממש אפשר להבין אותו.

שמוליק מבין אותו יותר מכולם. שמוליק הוא איש מצליח שיודע לרתום את החיים לטובתו. הוא מדויק וחד, ערני וחריף, לא מחכה לאף אחד, ולא תראו אותו חלש. חולשה היא סימן לחולשה – שזה אחד החטאים אם לא החמור שבהם. למרות זאת, יש באלחנן משהו שקורא לשמוליק. אלחנן הוא כל מה שאסור להיות בחיים: חולשה, מוזרות, חוסר יציבות. אבל שמוליק אוהב אותו ועושה הכל בשבילו, גם כשהוא כבר לא יכול לעשות דבר למען עצמו.

החיים אוזלים לאלחנן מבין האצבעות. בזמן האחרון הוא מצייר רק קווים ועיגולים. את הקדוש-ברוך-הוא ואת העולם לפני שהיה בו מלכות וקסברגר. "זה לא ציור בכלל", אומר לו שמוליק. "נכון", אומר אלחנן. 

לילה אחד הגיע אלחנן לארומה גבעת שמואל בלי שמוליק. החליט להתגנב אל מאחורי השולחן הפינתי, אולי יראה את המסך של החסיד. הוויטרינה של העוגות היתה מלאה בקרואסון שקדים. החסיד ישב בשולחנו וצחק, העיניים שלו היו פתוחות לרווחה, והוא בקושי הצליח לנעול את לסתותיו המתנועעות. על המסך היה ציור של יער אורנים אוקראיני שאדמתו קבר אחים ענקי. "מה אתה צוחק", שאל אותו אלחנן. "מה אתה צוחק, זה לא מצחיק". "זה אתם", אמר החסיד. "כל הארומה גבעת שמואל הזה קבר אחים אחד גדול, ואתם רוחות רפאים, קמות בלילה ולא מוצאות מקום". "ומה אתה?" שאל אלחנן. 

"אני מתבודד ביער", אמר החסיד, וצחוקו התגלגל על השולחנות.

מֶלֶךְ אָסוּר בָּאֲרִיזוֹת

הָיָה כָּאן חָתָן, לְלֹא סָפֵק
הָיָה
נְקוֹם נִקְמַת סִמָּנֵי חֲתָנֶיךָ
הַשְּׁפוּכִים עַל קִירוֹת הַמִּקְוֶה
עַל הַדַּרְגָּשִׁים
עַל מִשְׁטָחֵי הַפְּלַסְטִיק הַיִּעוּדִיִּים
נֶגֶד הַחֲלָקָה
רַק שֶׁלֹּא יַחְלִיק, הֶחָתָן
אֲרִיזָה מְרַשְׁרֶשֶׁת וּפִסּוֹת קַרְטוֹן
חֻלְצַת בְּרֶכְּסוֹני הוּא לוֹבֵשׁ, הֶחָתָן
חָסִיד, אֲבָל עִם כֶּסֶף
טִיקֶט שֶׁל גַּרְבֵּי נַיְלוֹן לְבָנִים מִכְּפָר חַבַּ"ד
לֹא סוֹבֵל מִפִּטְרִיּוֹת, מִתְמַקֵּד בַּבֹּהַק
עֲשֵׂה שֶׁלֹּא יִנְזְלוּ מֵשׁוֹקָיו כָּל יְמֵי הַשֶּׁבַע-בְּרָכוֹת
וְיִבְהֲקוּ לְעֵינֵי הָעֵדָה
בַּרְקוֹד גּוּפִיָּה גֶּבֶר כֻּתְנָה עִם שַׁרְווּלִים M 34.00
דָּבוּק אֶל הַסַּפְסָל
הַבַּרְקוֹד שֶׁל הַגַּטְקֶס בַּקִּיר, לְיַד הַמִּתְלִים
בִּנְיַן עֲדֵי-עַד יִמְלֹךְ
מֶלֶךְ אָסוּר בָּאֲרִיזוֹת מְרַשְׁרְשׁוֹת
34.00 עִם שַׁרְווּלִים M (צִיּוּר שֶׁל גּוּפִיָּה)
חָתָן דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ
עִם בִּגְדֵי הַמֶּלֶךְ הַחֲדָשִׁים
וַאֲנִי מְשֻׁגָּע
עִם כְּתֹנֶת מְשֻׁגָּעִים

מקווה צאנז 3

מלכויות, זיכרונות, רקידות

לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, טובת מראה ונחמדה למדי, התקיים בית כנסת קטן אחד בו היו מתכנסים אנשיה היותר־תמימים של אותה ארץ, שהיתה בדרך כלל ארץ לאנשים תמים וישרי דרך (וגם עליכם לדעת כי בארץ זו היו כל הבנות־מלך שנלקחו בכל המעשים, כי טובה היא לגידול בנות מלך עד עת החיטוף). בבית הכנסת היה מספר לא גדול של מתכנסים, אך עניינם שהיו עושים בו היה גדול למדי, על כל פנים מספיק בכדי שיכנו את המקום בשם זה ויבואו בו מדי יום. בכל יום היו באים המתכנסים אל בית הכנסת, לומדים בו תורה, חושבים בו מחשבות טובות ועושים בו כל צרכי שמים: אכילת פת שחרית, ליגום הקאווע, תפילות היום ופיטום הלולקע. בין המתכנסים היו חסידים רבים, אנשי מעשה, איכרים, פועלים ובני מלך. היו כולם מעורבים אלה באלה; חסידים באיכרים; אנשי מעשה בבני מלך; תפילות בקאווע ופת שחרית בלולקע, והאמת והשלום אהבו. בין המתכנסים היו משונים פחות ויותר, אך אנו נעסוק במשונה ביותר שבהם, ולא נמסר לנו במסורה אם חסיד היה או בן מלך היה, רק זאת אנו יודעים: איכר – לא היה כלל וכלל.

אותו מתכנס משונה היה מכל הבריות, ומעולם לא הבין אותו אדם, ואין הוא מבין בני אדם אחרים, אך היה הוא דבוק בחבריו ובבית הכנסת, והיה עושה צרכי שמים באמונה, והדברים היו יכולים להימשך לעולם, אם לא קרה מה שקרה.

חלפו כבר התוועדויות רבות, ובבית הכנסת כבר נערכו ארבעים ושש סעודות שלג, המתקיימות בכל שנה עם רד השלג הראשון על ברושי ההרים. אותה שנה היו עתידים כולם לערוך סעודת שלג כבכל שנה, אלא שהחלו השמועות. בתחילה נעלם המתכנס ולא ראו יותר את פניו, אחר שעבר זמן החלו אנשים אומרים: ראו את פלוני כאן ושם, והוא נופל בתעלות הדרכים ושערות ראשו סתורות ודבוקות ופרועות. אחר כך באו ואמרו בבית הכנסת שחדל לעשות צרכי שמים ויצא חלילה וחס לתרבות רעה, וכשעברה כמעט שנה תמימה מאז נראה לאחרונה – נודע כי נפל באחת השוחות, חלה את חוליו האחרון ומת בחוסר דעת.

בית הכנסת מעולם לא היה אָבֵל יותר כבימים אלו; זכרו את לבבו בתפילות, את ליגום הקאווע הקדוש שליגם בכוונה יתרה, את משונותו שהיה משונה, את ההבנה שמעולם לא הבינו ללבו; הצטערו צער רב. אמרו: עלינו לשוב בתשובה על דמים שבידינו, ואם עגלה לא נערוף – נערוף את ערלת לבנו.

לאחר זמן, נעשו הדברים קלים יותר בלבבות המתכנסים, שזהו טבעו של הזמן: משכיח את הראוי לזכור – מזכיר את שראוי לשכוח. מכיוון ששכחו, נזכרו בחיסרון שלהם, וכשנתפנה לבם לחסרונם, עלה בדעת המתכנסים כי בית הכנסת חסר ספר תורה. שמע אחד מן המתכנסים, נדר נדר לשאת בדמי ספר התורה ולדאוג לכל העניינים הצריכים לו. שמעו המתפללים שספר תורה חדש עתיד להיכנס לבית הכנסת, שמחו שמחה גדולה שהשכיחה מלבם כל שיירי צער שהצטערו בגינו של חברם, וזיכרונו אבד מאותה ארץ רחוקה, שהיתה – כך יש לשוב ולומר – נחמדה למדי.

הלך הנודב ובחר לו סופר ירא שמים שהוא נאה וכתבו נאה, שילש מעות לצדקנית שתהא תופרת המעיל הקדוש לספר התורה (ואותה צדקנית ידוע עליה כי היתה מדביקה החוטים בדמעות עד שהיו נעשים עיסה, ואז היה מלאך ממונה מטיף בעיסה טיפה של מעילים, והיתה שורה בה הברכה ונעשית מאליה), מינה לו איש מיוחד שיהיה שר לכל ענייני השמחה; אבוקות אש, צרכי הסעודה, ריקודים וכל הדרוש סדר. בבית הכנסת היו העניינים נמרצים עד־מאוד, והשמחה גדלה מיום ליום; שמחה על כבוד שמים שעתיד להתגלות, על ספר התורה שעתיד להיכנס לבית הכנסת. היו כולם תמהים לדעת מה עניינו של אותו ספר תורה, אם כבד ראש הוא, או שופע חיים; אם סגור בעצמו או פתוח לרבים; אם יותר הוא ירא או יותר הוא אוהב; אם עיקר עניינו בדקדוקי הלכה או שמא אינו מתפנה מן התפילות. היו דנים המתכנסים על עניין זה, ורבו ההשערות בדבר לפֹה ולשם, והלבבות היו סוערים.

z16736143Q,Maurycy-Gottlieb---Pisarz-Tory---olej-na-tekturze-

סופר סת"ם, מאוריצי גוטליב (1879-1856)

בא היום וסיים הסופר את מלאכתו, ועיסת חוטי הצדקנית הוטפה טיפת מעילים ונעשתה מאליה, ושר הממונה על ענייני השמחה הסדיר האבוקות. כשהגיעה השבת הקודמת לזמן המיועד, עשו כל המתכנסים סעודות גדולות והזמינו את מלך אותה ארץ רחוקה ואת כל ידידיהם וקרוביהם מכל קצוות המדינה, למען יבואו וישמחו עמם בשמחת התורה. היו אותן סעודות כסעודות שלמה בשעתו, ומכוח תפילות אותה שבת נתברך היבול לשבע שנים תמימות, ופרות שיצאו מאילנות הארץ לא נראו כמותם ליופי, וטעמם כטעם מן שביקש בו אדם היודע בטיבו של מזון מלכים. פועלים תלו בכל העיר עששיות צבעוניות, ופרחים נקטפו מן השדות ונאגדו לזרים לקשט בהם את הרחובות, החייטים התקינו בגדי משי וזקנות רקמו אבנטים צבעוניים להדר בהם את החסידים. בכל אותם ימים כמעט שבתה הארץ ממלאכה, שלא יכלו האנשים לשאת את השמחה. בבוקרו של יום, היה הרחוב מלא בהמון אדם. החוגגים נתלו על המרזבים, רמסו את שקי הקטניות וגדשו את הסמטאות עד לרחבת השוק המקורה, ורק שוטרים מיוחדים הצליחו למנוע אסון.

עם חלוף השעות הגיעו מרכבות נוספות מכל הארץ, והמאחרים נאלצו לחנות בשערי העיר. ואילו המתכנסים, אחר שהתקינו ציפורניהם וגזזו שערותיהם, הלכו לבית הטבילה וטבלו את הטבילה הקדושה להכנסת ספר תורה. יצאו מן המקווה והם לבושים בבגדי משי חדשים, חגורים באבנטים צבעוניים מרוקמים, ומצחם קדוש. אל בית הכנסת הגיעו כשדעתם מיושבת עליהם יישוב שלאחר טבילה, וכעת נפנו לעסוק בתשובה.

היו יושבים בשורות אלו כנגד אלו, והרב החל דורש בפנים יראות. תורה היא אורה, ומי שאינו ראוי לאורה – נעשית לו סם המוות. ראויים אתם? אם כן – הישארו כאן. אם לא – כל איש הירא ורך הלבב יצא מבית הכנסת, שלא תגרום המגפה. געו כולם בבכי ויצאו החוצה אל החוגגים. שאלו החוגגים מדוע יצאו הם מבית הכנסת, אמרו להם דברי הרב. החלו החוגגים בוכים גם הם, וההמון החל נסוג לאחור, בורח לחוץ. הדברים עברו מאיש לאיש, ובשערי העיר כבר החלו כרכרות המאחרים לנוע בחזרה, שהיו מפחדים מן החטא. כיוון שכך, התרוקנו הרחובות מעט. לא הספיקו להתרוקן ויצא הרב אל האכסדרה ופניו שמחים כפי שלא ראה איש מעולם. בואו לבית הכנסת, בָּנַי. בואו ושובו בתשובה. אין איש יכול לשוב מבלעדי התורה, ואם תלכו לכם – תורה מה יהא עליה?

החלו שבים, והפנים לבשו שוב פיוס.

התרככו הלבבות ובאה כניעה, והוכשרה השעה לכתיבת האותיות. באו לכתוב האותיות. בתחילה כיבדו ללאמפיל האיכר לכתוב אות ראשונה. אחז הקולמוס בידו, ופניו נשתנו ולובן פשט בהן. הביטו המתכנסים בלאמפיל ולא ידעו מה זה היה לו, עד שהחל הוא גועה בבכיה גדולה – חטאתי. סיפר לאמפיל חטאים שחטא מאז עמד על דעתו, וגם דברים שאין הדעת סובלתם, והבושה היתה גדולה, אך לאמפיל רק בכה מאוד ואמר שוב ושוב: איך אוכל לכתוב אות בספר התורה… איך אוכל לכתוב אות בספר התורה… בכה לאמפיל, ובכו המתכנסים. והיה מין קול בכי עולה מרחובות העיר, מתערב בריח הקינמון הנודף תמיד מרחבת השוק. הניח הרב ידו על שכמו של לאמפיל וציווה עליו לכתוב את האות. היה לאמפיל טובל את הקולמוס בקסת מלאה דמעות, והקלף משחיר מאליו.

אחרי שסיים לאמפיל האיכר לכתוב אות שלו, קראו להערש־מאיר בעל־צחוק לכתוב אות שניה. ועל שום מה קראו אותו, את הערש־מאיר, בעל צחוק? שמעיסוקו בתפילות נעשה מיודד עם כמה מלאכים, ומהצחקנים שבהם, והיו מצפים להערש־מאיר שיתפלל כדי שיצחיקו אותו. ואם תאמרו: למה להם להצחיק את הערש־מאיר, הלא מלאכים לרוב יש להם ביניהם שיצחיקו אותם? לא כן הוא, שצחוקם של בני אדם עולה מעלה־מעלה מצחוק המלאכים, והיו כל הרקיעים ממתינים לצחוקו של הערש־מאיר ביראה גדולה. כך היה הערש־מאיר מתלהב בתפילתו, ובתוך דבקותו שהיה רוקע ברגלו הימנית המלופפת בגרביים נזולים תחובים בנעליים קרועות, היה פתאום צוחק בצחוק גדול שהיה מתפשט בכל בית הכנסת, והיו המתפללים שומעים צחוקו של הערש־מאיר וצוחקים גם הם, עד שכתמי צחוק היו ניתזים על עיטורי הקיר. עכשיו, משקראו את הערש־מאיר לכתוב אות שניה, נתקף בפחד נורא, ונזכר גם הוא בעבירות שבידו. כמעט נשנה הדבר כעין שהיה עם לאמפיל האיכר, אלא שבאו המלאכים ידידיו של הערש־מאיר וחסו על טרחת הציבור והצחיקוהו, ודמעות צחוקו הקדוש היו מתערבות בדמעות בכיו של לאמפיל האיכר. היה טובל קולמוסו בקסת מלאה דמעות, והקלף משחיר מאליו.

כך נשנה הדבר עם כל אחד מהמתכנסים: צבי לוחש העששיות (על שם שעוסק בניקוי עששיות העיר ולוחש במלאכתו את מגילת רות); אלכסנדר הדַפָּס (שמדפיס כל החותמים לימים נוראים והושענא רבא); יואל־גימפל משחיר השיניים (על שם שמשחיר שיני הקליפות); שבתאי הגנן (שממונה על הפרחים לשבועות ועל ההדסים לשולחן שבת); דוד הקַטָּר (על שם שמעשן בכל עת לצרכי שמים) וינאי השונא (על שם ששונא רשעים, אך לאמתו של דבר אינו שונא, כי בכל ימיו לא פגש אפילו רשע אחד, רק נקרא כך על שם שאם יפגוש בהם – ישנא), וכל המתכנסים הרבים שיכלה הדף ואנו לא נסיים לספר איך כתב כל אחד ואחד אות שלו; בבכי ובצחוק; בעישון ובליגום; בהפרחה ובהכפפה; בטרדה ובנחת ובכל מיני עניינים, איש כפי דרכו.

Gottlieb-Jews_Praying_in_the_Synagogue_on_Yom_Kippur

יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים, מאוריצי גוטליב (1879-1856)

סיימו לכתוב האותיות, והרצפה נמלאה משלוליות הדמעות שגלשו מן הקסת, עד שבא שר הממונה על הסדר והסדיר את עניין הרצפה על הצד היותר־טוב.

לקחו את ספר התורה להראותו בחוץ לחוגגים, והנגנים פתחו בשיר. הריעו הכל ודחקו זה בזה לראות את ספר התורה, אך איש לא התרעם, שהיו הלבבות מפויסים מהשמחה הגדולה. החלו מעבירים את ספר התורה מאיש לרעהו, והכרוז יצא: כל מי שהכין ריקוד מיוחד לספר התורה – יבוא וירקוד. באו המחוללים וחוללו, ואף היה איש אחד מהרוקדים שרקד ריקוד משונה מאוד עד שידעו כולם כי אינו מוכשר למלאכה זו, אך אהבתו שרקד עמה מול ספר התורה היתה גדולה גם ממחולותיהם של המחוללים הטובים מכולם, והנשים החלו זורקות לכיוונו את ממתקי הקינמון שהכינו למיטיבים רקוד. משזרקו הנשים ממתקיהן, התרחב לב הילדים, וכשמתרחב לבם של ילדים – העולם כולו מתרחב עמם, ושוב לא היה דוחק בעיר.

לאחר שעה ארוכה, ולאחר שספר התורה עבר בכל סמטה וסמטה בעיר שלא יהיה אחד שלא יוכל לנשק ולחבק, החזירו ספר התורה לבית הכנסת בית הכנסת, שם החלו המתכנסים רוקדים עמו, לפני שיכניסוהו לארון הקודש. בעוד הרב חבוק עם הספר והרוקדים צוהלים, קול עבר בין האנשים, והחלו דוחקים זה את זה, ומבוכה התפשטה באוויר. הוא הגיע! הוא הגיע! ראו איך הוא נראה!

הנגנים השתתקו משירם, והרוקדים פסקו ממחולם, ולבית הכנסת נכנס איש פרוע שיער עד־מאוד, וכל עורו צלקות וחבורות, ומראה עיניו כמראה עיני אדם מת. בהמון פשטה בהלה גדולה, וכולם נסוגו לאחור, מפנים מקום למחזה הנורא; המתכנס המשונה חזר מבין המתים.

גופו הצנום היה כרוך בקרעי כרים וכסתות קשורים זה בזה בחבלים, והוא הלך בחיפזון רב מבלי שהיה נראה כי הוא רואה מישהו מבין המתכנסים. לבסוף עלה על הבימה ופניו אל הציבור, והוציא קול משפתיו; קול נורא, שאיש לא היה מאחל לעצמו לשמוע קול שכזה.

אתם תמהים בוודאי מה מעשיי פה, ולהיכן הלכתי, ואיך שבתי מבין המתים. דעו לכם, כי הלכתי דרך ארוכה מאוד כדי להגיע אליכם כאן ולחגוג עמכם הכנסת ספר תורה.

לא היה איש שהסיט את כנף בגדו מחמת היראה.

כל ימיי הייתי עושה מלאכתו של הקדוש-ברוך-הוא באמונה. ובבית הכנסת הזה, לכל אחד יש את מלאכתו שלו; אני הייתי עושה יודין לכבוד שמים. ומכל דבר ודבר הייתי עושה יוד, ומחפש לי יודין בכל עניין שפגשתי. מעולם לא ידעתם דבר, וגם לא הייתם יודעים אלמלי הכנסת ספר התורה שאתם מתעתדים לעשות כאן. יש מהמתכנסים כאן שמעולם לא עשו יוד אחת ראויה לשמה, אך כפי שאמרנו, לכל אחד בבית הכנסת הזה יש את מלאכתו שלו. אתם יוד, אני יוד, בית הכנסת יוד, התורה יוד, הקדוש-ברוך-הוא יוד, העששיות יוד, הקינמון יוד, הנשים יוד, שמחה יוד, עצבות יוד, להבה יוד, מים יוד, גיהינום יוד, גן עדן יוד.

קולו נעשה גבוה עוד ועוד עד שהחלו חוששים כי פרץ ייפרץ בתקרת בית הכנסת.

כל העולם יוד אחת, ואין שום דבר, ויש הכל, וזה גם יוד. וגם אתם, שמעולם לא ראיתם יוד אחת ראויה לשמה, גם אתם יוד. גם וו היא יוד. גם האנשים של הווים הם יודים. וגם הה היא יוד. וגם האנשים של הההין הם יודים. והמוות, והחיים, והפחד, והאהבה, והדוחק, והצחוק. יוד! י ו ד!

י ו ד!

ואז הדברים החלו להיכשל זה אחר זה, ואתם המשכתם להיות אנשים של ואו והה ולעשות את מלאכתכם, וכל העולם התחיל להראות לי יודין עקומות, מעוותות, סמיכות. בימים הייתי הולך ברחובות והמחזות היו מחרידים את נשמתי; יודין תלויות, קצוצות, שחוטות, ובבואות של אנשים החלו להיראות לעיני במקום טהרת אותיות. ובלילות היו הלחישות. מכל סמטה, מכל פינה, בשוק, בבית הכנסת, בספר התורה הישן, בכל העולמות כולם.

י ו ד! י ו ד!

מעולם לא עשיתם יודין. מעולם לא שמעתם צרחת אותיות רטושות, בוערות, לופתות, חונקות.

מי אתם?

מי אני?!

ואז הלכתי. ובכל מקום רודפים אחריי, וכל היודין שעשיתי בחיי באות להורגי נפש, ואין מקום להימלט; יודין. יודין בכל מקום. ואתם שכחתם. אלכסנדר המשיך להדפיס חותמים, צבי לחש לעששיות, הערש־מאיר צחק עם מלאכים, ואת המוות שלי מצאתי בקפיצה לתוך תהום מלאה יודין סלעיות, בתוך נפשי העגומה.

את מה שהיה שם לא אספר לכם, אבל לאחר זמן רב באה לאוזני שמועה שמכניסים ספר תורה. ובאתי בדברים עם מלאך אחד שהיה שם, והתחננתי לפניו שיתיר לי לבוא להכנסת ספר התורה; אולי אמצא רפואה לנפשי ואחיה. אמר לי המלאך: נכווה ביודין – אל יעסוק ביודין; לך ומצא לך וו והה, ואסייע לך להכניס את ספר התורה.

ומאז אני הולך בעולם ומחפש לי ווין וההין, והמלאכה עבודת פרך היא; מעולם לא הוכשרתי לכך, והרי כל העולם הוא יודין ואין שום דבר אחר חוץ מיוד, ואיך אמצא לי וו והה? ומעולם לא היה עסקי בכך. אך מה אעשה וכך ציווני המלאך. אני נע ונד, ומלקט לי וו לוו והה להה בחוסר תוחלת. עכשיו, אחרי שעשיתי כך זמן ארוך מאוד, בא עמי המלאך והביאני עד לכאן. הנה לכם המלאך, הערש־מאיר! דומני שאתם ידידים! הוא יעיד על דבריי.

הביטו כולם אל הבימה, וגם הערש־מאיר הביט, והנה המלאך מביט להערש־מאיר בפניו ומהנהן, ומכוח מראהו של המלאך צחק הערש־מאיר פתאום צחוק גדול, והחרדה הגדולה שככה פתאום, עד שהנגנים נמלאו שמחה גדולה וחזרו לנגן. משחזרו לנגן – החלו כולם רוקדים שוב ביתר שאת, הכוסות נמלאו משקה והדעת התערפלה.

לפתע נפלה חשכה גדולה בבית הכנסת, ונפלו הרוקדים איש על רעהו, והיתה מהומה גדולה וצעקות עד לב השמים, ואיש לא ידע את אשר נעשה. משעברה שעה ארוכה, חזר האור לבית הכנסת, ובעוד המתכנסים מלקקים את פצעיהם, נשמע קול זעקה גדולה, זעקה שאיש לא שמע מעולם כמוה; היה זה לאמפיל שהבחין בכך שספר התורה נעלם כלא היה.

רצים שנשלחו אל שערי העיר העלו חרס בידיהם, והרחובות שמלאו חוגגים הקשו על החיפושים. נשים רכנו במרפסות והן ממררות בבכי, ילדים סגרו את לבם בשתיקה, והאנשים הסתובבו ברחובות הלומים. בסופו של דבר, הפכה השמחה לאבל גדול, ופחד גדול נפל על המתכנסים בבית הכנסת.

משחזרו אחרוני המחפשים אל בית הכנסת, עלה הרב אל הבימה, אל אותו מקום בו עמד לפני שעה קלה המשונה מכל אדם וסיפר את סיפורו הנורא. אך הרב קיצר בדבריו ורק זאת אמר:

צומו שלושת ימים לדעת על מה הגזרה הנוראה הזאת. וכעת, לכו לביתכם.

הלכו כולם, איש־איש לביתו, אבלים ועגומי נפש.

למחרת היום הקדימו הכל לבית הכנסת, והחלו מתפללים בבכיה נוראה, למען ישמע השם ויושיע. חלפו השעות, הילדים היו בוכים מרעבונם, פרחים נבולים שהוכנו לקשט את בית הכנסת להכנסת ספר התורה היו שמוטים בכל פינה, ריח התבשילים עוד נשב באוויר; מדיף ניחוח חמוץ, והפרוכת החדשה שנרקמה בדמעותיה של צדקת היתה חגיגית מדי. כך הגיע זמן מנחה, והיו קוראים בספר התורה קריאה לתענית ציבור. קם לאמפיל ממקומו וגנח: קוראים בתענית ציבור, תחת לקרוא וזאת הברכה… קוראים בתענית ציבור, תחת לקרוא וזאת הברכה…

וגעה כל הקהל אתו בבכיה: קוראים בתענית ציבור, תחת לקרוא וזאת הברכה… קוראים בתענית ציבור, תחת לקרוא וזאת הברכה…

ופתאום השתתקה הבכיה באחת, והדוחק היה גדול מאוד, ובבימה עמד האיש שגרם לכל הצרה הזאת, ספר התורה בימינו, ומלאך אלוקים לשמאלו.

עוד לא סיפרתי כיצד אני מדבר אתכם פה ואני מת, אמר. אך טרם כל, עליכם לאכול משהו. ואל תיראו משבירת צומכם, כי יש גופים שאין להם תקנה. וכי אתם סבורים שכל גוף ניתן לזכך בצום?! הרי יש גופים עכורים ששורשם נמוך עד־מאוד; לכו ועסקו בנשמתכם. הנה, ייכנסו המשרתים ויערכו השולחנות. הלא מכניסים ספר תורה היום לבית הכנסת!

באו המשרתים ובידיהם מגשים עמוסי תבשילים שלא ראה איש כמותם בעולם. היטיבו כולם את נפשם ופסקו הילדים מבכיים.

וכעת נעסוק בנשמותינו, אמר וחבק בחוזק את ספר התורה החדש.

סבורים אתם שמת אני?! מעולם לא הייתי חי יותר מבשעה זו, כשאני עומד ובימיני ספר תורה ולשמאלי מלאך ה' צב-אות. וכי אתם חיים?! אתם אינכם אלא זיכרונות. זיכרונות מתים בתוך גופים עכורים. והיכן נשמותיכם?! היכן אהבתכם?! היכן חייכם?! ואשר על כן באתי לכאן היום, להכניס עמכם את ספר התורה.

בואו ונכניס את ספר התורה.

קמו כולם כאחד, והוא החל זועק: אתה הראית לדעת… כי השם הוא האלוקים… אין עוד מלבדו…

והקהל עונה אחריו.

אמרו כולם פסוק בפסוק את הפסוקים הנאמרים בהקפות של שמחת תורה, והמתכנסים בוכים בבכי גדול.

סבורים אתם שזהו בכי של חיים?! והלא מעולם לא נזכרתם בדבר. ואף אני לא. הנה, באתי להכניס עמכם את ספר התורה, כדי לזכור ולהיזכר. ומי גרם לנו לשכוח, להפוך לזיכרון מת? עמלק! ע מ ל ק! זכור את אשר עשה לך עמלק! זכור את אשר עשה לך ע מ ל ק!

וענו כל הקהל אחריו זכור.

ועכשיו עלינו להיזכר.

הביט האיש אל המתכנסים, והחל מביט אל עיניו של כל איש מהנוכחים. עיניו הצטללו, והמוות עזב אותן, והוא החל מביט בעיניו של לאמפיל האיכר. עיניים בעיניים, לב בלב, נפש בנפש, נשמה בנשמה. החל לאמפיל נזכר. במעשים שעשה, באהבות שאהב, בחטאים שחטא, במצוות שהתעלס בהן, בתפילות, בדמעות, בקדושות, בלולב, באתרוג, במצה, בחמץ. במעשים שעשה מאז שעמד על דעתו, ובכל מעשיו מאז שנולד לאמו האלמנה. נזכר במעשים שעשה בינקותו, והחל כל גופו רועד. ואז נזכר בימי עיבורו, ובמלאך, ובאוצר הנשמות, ובנסירה הנוראה מכל ממנה. נזכר שהיה בגוף אחר, ובמעשיו באותו גוף. אהבות שאהב באותו גוף, שמחות ששמח, מצוות ששמר, זיווגים שזיווג, קדושות שקידש, ופגמים. וגופו של לאמפיל החל מפרכס בעוויתות.

הביט האיש בעיניו של הערש־מאיר. עיניים בעיניים, לב בלב, נפש בנפש, נשמה בנשמה, צחוק בצחוק. החל הערש־מאיר נזכר. בתפילות שהתפלל, בצחוקים שצחק, ברקיעות רגל ימנית, בדבקויות, באתרוגים, בלולבים, באושפיזין, בדוד המלך, במשה רבינו, באסתר המלכה, בכוונות האכילה, ברחצה של ערב שבת, בהקפות של שמחת תורה, במחשבות של עונג, ברצונות, בפגמים, בעוונות ובפשעים. נזכר במעשים שעשה מאז שעמד על דעתו ונזכר במעשים שעשה מאז נולד לאמו. נזכר בינקותו, באנוכיות, בגאווה, בטפשות, והחלה רגלו לרקוע בחוזקה על הרצפה. באו לפניו ימי העיבור, והנה המלאך, והרי זהו המלאך הצוחק, והקדושה, והנה היודין! נזכר באוצר הנשמות, ובנסירה שקיבל באהבה, ובעונג הגדול. נזכר בגוף אחר, והמעשים שעשה בו. הבושה. האכזריות, האהבות הנפולות, והנה כאב התפילות שמעולם לא צלחו אפילו רקיע אחד, ואנשים רבים, ושמחות, ודרישות ובקשות, ואכילות גסות. גרביו הנזולים מלאו דם.

הביט באלכסנדר הדַפָּס, ועיניו של אלכסנדר נמלאו נימים. והוא נזכר. באלולים, ביראה, בכניעה, בראשי שנה, בתימהון, בנסירה, בשופר, בנקבה ובזכר, באהבה ובגבורה, בימים שבין ראש השנה ליום כיפור, בימים שבין יום הכיפורים לסוכות, בחג הסוכות, בחסדים, בחותמות, בהושענא רבה, בשמחת תורה. כמה חותמות כבר הדפיס. והנה חותם מרוטש, הנה חותם רבוב, מעוות, לכוד, הנה חותם שמעולם לא נפרץ, והנה מעשים שלעולם לא ישובו, ושמחות שלעולם ישמחו, ומצוות וחטאים ושלגים וגשמים וזיווגים וביטול וסעודות שבת ונרות חנוכה וזאת חנוכה וילדים קטנים. ונזכר במעשים שעשה בינקותו, בתום, בתפילות, במחשבות קטנות, בקוצים. נזכר בשמחת העיבור; עיבור יפה היה, במלאך שמעולם לא ראה ולעולם לא יראה כמותו, בכל העולמות שהיו פתוחים עד כסא הכבוד, בירידה, בפרידה. נזכר בגופו של אז, בתפילות חסרות משמעות, בתורה שלא לשמה, באהבת ישראל, בגמילות חסדים, בקמצנות, בפזיזות, בנטיית גרון ובשפלות נפולה.

והיו נזכרים כולם, איש־איש במעשיו, מחשבותיו, ענייניו, גופים ונשמות, נפשות וגלגולים, טובות ורעות, עד שלא נותר מי שאינו זוכר. והוא עמד על הבימה, ספר התורה בחיקו, ועיניו פתוחות, נעוצות.

עכשיו, משנזכרתם כולכם, תוכלו להכניס את ספר התורה. ואני, מה יהא עלי? מי יזכיר לי את זיכרונותי?!

שאג שאגה גדולה עד שנזדעזעו כל סמטאות העיר.

לאחר שעה ארוכה שהיו כל המתכנסים נבהלים ודמומים, הניף את ספר התורה אל מולו ואמר: אם אין מי שיזכיר, תזכירי לי את!

הביט בספר התורה כשם שהביט בכל אחד מהמתכנסים, והביטה התורה בו. עיניים בעיניים, חוטם בחוטם, אוזניים באוזניים, פה בפה, מצח במצח, לב בלב, נפש בנפש, נשמה בנשמה, חיים בחיים. נזכר בכל העולמות כולם, ביודין שהם בכל מקום, באנשים, בנשים, בילדים, בבתי הכנסת, בסוכות, בראש השנה, בפורים, בפסח, באכילה של שבת, באכילה של חול, באהבות, בתענוגים, בייחודים, בקליפות, בפרצופים, בשורשים, בנשמות, במלאכים, באותיות, בבכיות, במיתות משונות, בחיים ארוכים, בשטן, במלאך המוות, בסלעים, בחבורות, בזיווגים, בקדושות, בקדושים, בנישואין, בעצבות, בשמחות, בווין, בההין, בספר התורה החדש. נזכר בינקותו, בימים שעברו עליו בלא חטא, בטהרת הלב, בטמטום המוח, בקשי עורף, בקבלת ייסורים באהבה. נזכר בעיבור הקדוש, נזכר במלאך, שעליו אין רשות לספר כאן, נזכר באוצר הנשמות ובבכי הגדול, בקריעה הנוראה אז נקרעו כל הרקיעים. נזכר בגוף אחר, בקושי, בשעבוד, בפגמים, בהיכלות, במעשה מרכבה, בנבואה, בנפילה הגדולה מכל.

גיפף את ספר התורה בחיקו ועצם את עיניו.

הלא מכניסים ספר תורה היום… לא נרקוד לכבוד התורה?!

אמרו: אפילו בבית המקדש לא היתה רקידה מעין זו, שמעולם לא זכרו ישראל כפי שזכרו באותה שעה.

קָפֶה לוּדְוִיגָה

אִישׁ אֶחָד בְּקַפּוֹטַת גִ'ינְס
מְקוֹרַעַת
בְּקָפֶה לוּדְוִיגָה שׁוֹתִים עַכְשָׁו
אַיְינֶה טַסֶה שְׁוַארְצְן קָפֶה
זִכְרוֹנוֹת נִפְרָכִים
כְּמוֹ הָעֻגִּיָּה שֶׁלְּיַד הַקָּפֶה
גוּט שַׁאבֶּעס ייִדְן
גוּטְן טַאג
רֵיחוֹת מִתְבּוֹלְלִים
רֵיחַ שֶׁל טְשׁוּלְנְט
עִם רֵיחַ שֶׁל שְׁוַארְצְן קָפֶה
מֶלְצָרִית מִתְכּוֹפֶפֶת לִרְשֹׁם אֶת הַהַזְמָנָה
גַּם מַיְילֶעך מְכוֹפֵף אֶת רֹאשׁוֹ
מְשַׁרְבֵּב אוֹתוֹ בֵין כְּתֵפַיִם דְּלִילוֹת
יָד קְמוּצָה
אֹחֶזֶת בָּרֵיחַ הַדָּרוּךְ שֶׁל חֲלוּדַת הַבַּרְזִלִּים
שֶׁל הַפַּרַאנְצֶ'עס
יֵשׁ לָזֶה טַעַם מָתוֹק-מָלוּחַ
מְכוֹפָף
מַזִּיעַ
בְּקָפֶה לוּדְוִיגָה בּוֹכִים עַכְשָׁו
מְ'טָאר נִישְׁט וַויְינֶען אִין שַׁאבֶּעס
הִיא תָמִיד יוֹדַעַת לִכְרוֹת מִנְּהָרוֹת שֶׁל שְׁתִיקָה.

קַפּוֹטַת גִ'ינְס. צילום: יצחק לאווי.

קַפּוֹטַת גִ'ינְס. צילום: יצחק לאווי.

דיייינעס

יש לך דיינעס? האברך החסידי שנכנס לחנות תחב את ה'דיי' לתוך חיכו.
מה? שאלתי אותו.
יש לך דיינעס? הוא שב לשאול וחיכו כמעט נשנק מדוחק ה'דיי'. דייייי כזה. נחצי.
מה זה דיינעס, ניסיתי גם אני לתחוב דיי לחיכי. חוויה מוזרה משהו, אך היה בה משהו מרומם, כמו התגלות, כמו לגעת בבגדו של אהוב שמעולם לא ידע על אהבתך.
נו, דיינערס, דיינערס. אתם מקבלים דיינרס?
פתאום שמעתי את הריש מצטופפת גם היא בחיך החסידי של האברך.
כן, למה לא.
פתאום התחשק לי מאוד להוולד מחדש וללבוש מעיל שחור וללמוד בכולל ברייש ולשאול מוכרים בחנויות אם יש להם דיייייייינעס ולחזור הביתה עם ספר קודש חדש ולאכול חביתה עם האשה וללכת לישון באחת עשרה בלילה ולהיות אן ערליכע חסידישע יונגערמאן.
דיייינעס.

דיייינעס.

יש לך דיייינעס?

שלג ומיתרים של עוּד

אני מת לנגן עכשיו בחליל או בפסנתר ביחד עם להקה מדהימה ונוריד את בית המקדש השלישי שאגב יהיה עשוי משלג ומיתרים של עוּד ונעצום עיניים כולנו ונרצה להיות טובים אלינו ולקדוש ברוך הוא ונקום לפנות בוקר ללמוד תורה באוויר הקריר ונקנח נזלת שקופה מהאף הסמוק מצינת הבוקר.

יהיה קר בבוקר.

בית המקדש השלישי יהיה עשוי שלג ומיתרים של עוּד.

בית המקדש השלישי יהיה עשוי שלג ומיתרים של עוּד.

טהור יהיה הבוקר בבית הכנסת ספוג ריח הדפים והזיעה והקָּפֶה והקפות של שמחת תורה.

אני מת לכתוב סיפור קדוש על חסיד קדוש שאסף את דמעות תפילת הלל שלו לתוך המאפרה שבחדר-שני ליד המיטה שדֻוִיד ישן עליה כשהוא שיכור אחרי התוועדות והוא מפחד שלא יצליח להתעורר ללימוד בבוקר לפני התפילה.

והחסיד הקדוש מהסיפור שאכתוב יחייך. כלומר, יהיה לו חיוך שעוד לא נתחייך מאז התחיל הכל ונתערבב טוב ברע. חיוך שממזג את כל חלקי העולם וגם את אלה שנפלו לתהום. ואותו חסיד יחייך חיוך עדין וקמטוטים זעירים ירקדו ליד עיניו ועיניו החומות התמימות יביטו במבט שיתלה על הקירות עד שלא ייוותר אדם אחד שיוכל להתעלם מאותו מבט חום, תמים וקדוש התולה על הקירות.

כל זאת ועוד רצוני לכתוב אלא שאני במשבר כתיבה ורק תשוקה גדולה שורקת בלבי כמו רוח פרצים ומטלטלת את נפשי מאוד.

וגם שנשמתי כלואה. ודי בזה.

י-ה אכסוף

הפיוט י-ה אכסוף לר' אהרן הגדול מקרלין הוא אחד מהטקסטים המענגים ביותר שנכתבו על שבת. בחסידויות רבות הוא מהווה חלק מרכזי בסדר הניגונים בליל שבת וגם בסעודה השניה והשלישית.

בסלונים, י-ה אכסוף הוא שיאו של הטיש בליל שבת וגם בסעודה שלישית. כל הניגונים הבאים לפניו מכינים את הקרקע להתרחשות הגדולה מכל – י-ה אכסוף. אז קול דממה דקה יישמע, ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון, ויאמרו: הנה יום הדין. לאחר שסיימו לשיר, מין הקלה באה לעולם, והמתח פג באיטיות בעזרת ניגונים קלים יותר, נוחים יותר, תובעים פחות. ניגונים של שלווה.

כולם נעים בחוסר שקט על מקומם בפראנצ'ע, אברכים צמוקי פנים צועדים לכאן ולשם, לא מוצאים את מקומם בעולם, רועדים מאימת הניגון. ניגוני י-ה אכסוף של סלונים מציגים קונפליקט קשה מנשוא בין חומר לרוח, בין האדם לבוראו, בין האדם לעצמו. י-ה אכסוף באינטרפרטציה הסלונימאית פורש את סיפורו של החסיד, סיפור על מאבקים בלתי פוסקים, על אכזבות, תקוות, אהבה, תשוקה, כאב, רצון לשינוי, על הדבקות שרחקה וגם על זו שמחיה את הנפשות.

יש מספר גדול של ניגונים שהולחנו עבור י-ה אכסוף, וכולם ניגונים עמוקים מאוד, סוערים ואקסטטיים. הניגון מתחיל תמיד בסיפור קסום מעולמות אחרים, ואותם עולמות יש בהם געגוע שאין בכל היקום כדי לכבותו. יש שם עשב גבוה ורטוב וגבעות עם טחנות רוח עתיקות, ונערים רועים צאן באחו ומחללים בחליל לאהובתם שהסתגרה לה במגדל. ואחר שאהבה מתנגנת בניגון ועברו כולם לעולם שכולו טוב, בא הצער. הניגון שהיה מתרפק עד לשעה זו החל בוכה בקול גדול, וקול חליל הנער גונח ומייבב, והכאב נקווה למרגלות הגבעות, והנהרות גועשים דם אדום, דמם של הנאהבים. איש אינו יודע מתי יהיה הסוף לכל זה, ומתי יתבהרו שמי העמק וענן לא ייראה מעל למגדלים, ומתי ייגמר הכאב וייאסף כל הדם הזה שתחת הגבעות וירוק שוב יחזור לצבוע את רֶטֶב העשב. ואז הניגון עולה עוד רגע במאמץ, מטפס בקושי גדול למגדל גבוה מאוד, ותקווה מתגנבת ללבבות. ואז הניגון יורד, ואותה קדרות מקלילה צעדיה וכמעט רוקדת, ומשהו בה לופת בקִרְבָה, והזרועות מגפפות אל חיק. ובסוף, בסוף גם הנער חדל לגנוח, וקול החליל שוב מקסים את העולם.

הניגון הבא גם הוא ניגון י-ה אכסוף של סלונים, ולא עוד אלא שחיבר אותו אחד מאבות חסידות סלונים – ר' מרדכי מלעכוויטש. לר' מרדכי מיוחסים שני ניגונים על הפיוט י-ה אכסוף, וזה הקצר שבהם. בסלונים מכנים אותו 'לעכוויטשער הקצר'. בניגון הזה יש מכל מה שכתבנו כאן, והוא אחד המעודנים שבניגוני י-ה אכסוף של סלונים, שחלקם מציגים בעיה כמעט חסרת פתרון, חלקם מופשטים ועמוקים, חלקם עבים, בשרניים משהו, וניגון זה אין בו סבך יוצא דופן, אבל הוא מתרפק. והוא עושה זאת כפי ששום ניגון לא עשה זאת לפניו.

י-ה אכסוף 'לעכוויטשער הקצר' לר' מרדכי מלעכוויטש.

יום שבתון

מאזין עכשיו למוזיקה שניגנתי בגיל 18. וואן טייק עם איזה קלידן בישיבה. זו היתה אותה שנה שבה סערתי את השבת של סלונים, ובכל ליל שבת הייתי נשאר עד לסיום הזיץ בשתיים-שלוש בלילה. ישבתי באחד ה'משולשים' בחדר האוכל הגדול והחשוך. היו בו נישות כאלה בצורת משולש והן היו המסתור האולטימטיבי ל'עובדים' וגם לחתרנים כמוני שביקשו את עולס השבת מבלי להתתייג. הכרתי את הניגונים, ובכל שבת למדתי פיסה של ניגון שלא הכרתי. בזיץ היו מתגעגעים כולם לאלוקים ומתרפקים על אותו געגוע. כמה אתה חסר. כמה היית חסר לי. כמה רחקתי ממך. כמה נטעיתי וטעיתי.
ואני לא חסרתי דבר, ואלוקים לא רחק ממני ואני לא רחקתי ממנו גם בטעותי. אבל אלוקים של הזיץ היה מישהו אחר בכלל מזה שאני מכיר היום. הוא היה בא ונעלם, והיה אפשר לבכות על החסרון.
מזמן לא בכיתי על החסרון, רק לפעמים אני בוכה על מעשיי הרעים ועל העונג ועל מלכות השם. וגם הרבה אני בוכה על שטויות.
היו שבתות אחרות, ובאותם ימים נדמה היה לי כאילו אני רועה את כבשי נפשי בכר עשבי חלילים.
שמעתי אז המון ג'אז ומוזיקה אתנית. כל כך המון עד שהיום, כשאני כבר כמעט לא מאזין למוסיקה לא יהודית, כל תו שאני מנגן רוקד בסווינג ומסתלסל בטורקית. ורציתי כל כך להקליט את המוסיקה הקסומה של סלונים, ליצור אותה מחדש, לנגן אותה ולהזדווג בה שוב ושוב.
לילה אחד ישבנו ב'אוצר' של הישיבה, אני ואבי. הוא חיבר נגן MP3 לאורגנית שלו – PSR משהו של יאמאהה, חיברנו מכפיל לאוזניות ומיקרופון, וישבנו קרוב קרוב לאורגנית כדי שלא יזוזו החוטים ויתנתקו מהאורגנית או יתרופפו. כך הקלטנו ניגון אחר ניגון, בתמימות ובאהבה גדולה למוסיקה המיוחדת הזאת המביאה את קול החסרים והחוטאים והמתגעגעים בסלונים כבר מאתיים שנה. ואותם חוטאים, קדושים הם מאוד מאוד, אבל בסלונים אי אפשר לדבוק באלוקים בלי לעזוב אותו, אי אפשר להרגיש שבת בלי לבכות על טומאת ימי השבוע.
יום שבתון, אחד הגעגועים הסוערים ביותר של סעודה שלישית.
הנקודֶה. איור: נעה קלנר

הנקוּדֶה

פורסם בעיתון כביש אחד, גיליון 4, כסליו תשע"ה, דצמבר 2014.

רציתי לספר לו שטוב לי עכשיו ובחיים לא אחזור לשם וזה נראה לי כמו זכרון רחוק מחיים של מישהו אחר, אבל במקום זה התגמגמו לי רק כמה מלים טפשיות. והוא בכלל לא הבין. אני בטוח שהוא לא הבין. הוא גם לא יכול להבין. הוא הגבאי שלו, של הרב'ה היפה. וזה החיים שלו, החסידות והקהילה והנקוּדֶה. נקודה בדל"ת סגולה, כך אומרים את זה.

הוא באמת לא הבין, והוא היה די נדהם מהקסקט החום ממז'יבוז' שהסתיר את הקרחת שלי, וגם הפולו עם הפסים הכחולים שקניתי במיאמי הביך את העיניים שלו.

איור: נעה קלנר

הנקודֶה. איור: נעה קלנר

הוא שמח לראות אותי. אני בטוח. אני רוצה להיות בטוח בזה. הוא פשט את ידיו כדי לארח אותי בשארית אַמותיו. על פניו התגעגעו זכרונות, מתבוללים עם תמיהה מוזרה.

ברקתו ראיתי את פורים בירושלים. בחורים משתרכים על אבנים ירושלמיות, בוכים על החטא, על אלקים שעזב אותם, על אהבה נכזבת, על הריחוק. הו, הריחוק שאי־אפשר לשאת. ואני אכלתי אצלו, אצל הגבאי של האדמו"ר.

בדרך לרוֹשֶׁשִׁיבֶה.

הבית של הגבאי נמצא סמוך לביתו של הרוֹשֶׁשִׁיבֶה, הבן של הרב'ה. בפורים קודם כל הולכים לרוֹשֶׁשִׁיבֶה. ברחבה חבוקים הבחורים ונאנחים על חייהם שאובדים ללא שוב בחטא התאווה. הראש שלי הוא ענן של מחשבות צבועות בבורדו. מה יהיה אתך, יעקב. יהיה בסדר. מה יהיה בסדר, אבל אתה מונח בשאויל תחתיס. היד שלי מזיזה זרוע אחת בקפוטה. אלי אלי למה עזבתני. לא יודע מה אתכם, אבל אותי הוא מעולם לא עזב.

בסעודה מגישים לנו, השיכורים, את האוכל שהכינו הנשים. אבל רק הבן של שמוליק, זה שלא שותה אף פעם, רק הוא אוכל מהאוכל. כולנו אוכלים את האלי אלי למה עזבתני. בחורים נכנסים לבית ומחבקים את שמוליק. שמוליק רוקד אתם. אני בוכה בשקט בצד. הנשים מרכלות בלחשושים. העשיר של החסידות נכנס עם פמליה של נושאי עיניים. האוויר מצטמצם, כסאות זזים מפה לשם, וריח דָּשֵׁן מטפטף מעל הצלי של אשתו של שמוליק. רק כסף מעניין אותך, עלבתי בו.

החתן הצעיר של שמוליק בוכה גם הוא. שנה ראשונה. יש הרבה חטאים ותשוקות ותאוות, ואלקים עוזב.

אחר כך הקאתי על השולחן ולקחו אותי לטיש.

ועכשיו כל זה על הרקה של שמוליק. והוא שמח.

באיזה עולם אתה, הוא שואל את הקסקט שלי. יש לך קשר עם האנשים שלנו? משהו מתחנן בעיניים שלו. לא. שום קשר. אני משליך אליו את עיני. עצב קטן מתפשט משמאל לשפתיו. הוא שואל אותי על החתן שלו שהיה חבר טוב שלי. מבחינתי הכל נשאר אותו דבר. לא נפגשים. אתה יודע.

בלילה חזרו החלומות. הייתי בטיש של ליל שבת, והרב'ה אמר לי מה שאמר, ואנשים הסתודדו, והניגונים הקיפו אותי באנחה. משוך, מגן אבות, קדשנו, אכסוף. אברכים נסערים הלכו מכאן לשם ומשם לכאן. הניגונים.

אברך אחד של שנה ראשונה אחז בידיו את העמוד. פתאום הוא הסתובב אלי. זה היה החתן של שמוליק. יעקב, יש לך את הנקוּדֶה. הוא אחז בשרוול הכחול של הפולו. כחול התערבב בשחור קפוטה. אין לי את הנקוּדֶה.

והוא שר אתי י-ה אכסוף עד שנגמר הטיש.

מעשה נורא בחסיד אחד ואתרוגו הקדוש שהיה משמיע שיחתן של צדיקים, וגם הזכות שיש למי שישתתף בהוצאות חג הסוכות

מעשה זה וקריאת קודש שבסופו נכתבו עבור בית הכנסת האהוב שלי, בו מתפללים חסידים בעלי אתרוגים קדושים מאוד. 

חג הסוכות בא לכאן, לבית הכנסת האהוב שלנו. ולכל העולם גם כן בא חג הסוכות, אלא שבבית הכנסת שלנו שמחים הכל ביותר ומכינים עצמם בכל רגע, אולי יפגוש בהם חג הסוכות ולא יהיו הם מוכנים לפגוש בו. והכנה זו עולה להם כמעשה הצדיקים שהיו מכינים עצמם בבגדיהם ובמַטָּם לפגוש את המשיח, יביא אותו אלינו הקדוש-ברוך-הוא במהרה בימינו.

וכבר היה מעשה, ובא חג הסוכות לבית הכנסת וביקש לפגוש בחסיד אחד מעשרה בטלנים המצויים תמיד בעזרת הנשים. ואותו חסיד, גדול היה בחסידותו עד שהיו שאמרו כי זכה לזיווג נשמות עם צדיק אמת, וגם אמרו עליו כי יודע הוא להשתטח, אך שמועה זו לא נתאמתה די הצורך וגם אין אנו עוסקים כעת בבירור עניין נשגב זה.

וסיפור המעשה כך היה. אותו חג הסוכות של שנה מעוברת היה, ואינו דומה חג הסוכות של שנה מעוברת לזה של שנה פשוטה, כידוע. לאחר שנגמרו עשרת ימי תשובה וננסר הכל, התקין אותו חסיד את סוכתו על הצד היותר־טוב בייחודים נפלאים והבריק את קופסת האתרוג במשחה מיוחדת. לא היה די לו בזה, ומצא לו אתרוג מיוחד לחג סוכות של שנה מעוברת ונשמתו נשמה גבוהה מעולם האצילות. ובכל רגע שהיה נפנה מעסקיו גיפף החסיד את האתרוג באהבה גדולה, גם נשיקה מיוחדת ייחד לו. נשיקה של מצווה. ואותו אתרוג, לא היה שני לו בכל בני ברק, ולא זו בלבד אלא שאף בבית הכנסת שלנו לא היה אתרוג שיזכה להשיגו במעלת נשמתו. שבאתרוג זה נתעברו נשמות צדיקי אמת והיו משוחחות ביניהן, ומי שזכה יכול היה להריח את ריח המזבח הישוב בין הצדיקים. אותו חסיד, זכה. כיוון שזכה, היה מביט באתרוג ועולה תחת כסא הכבוד. תחת כסא הכבוד יש ריח נפלא שאין מענג ממנו בכל העולמות, והיו שאמרו כי אותו ריח הרי הוא ריחה של הקטורת עודה מעורבת בדבש, ותחת כסא הכבוד הותר הדבר.

כך היה החסיד סובב בין נשמות הצדיקים ומאזין לשיחתן, והיה מתמלא בעונג גדול ובתשוקה נוראה עד שנשמתו בקשה לעזבו כמה פעמים בימים שבין יום הכיפורים לסוכות. ריחם עליו הקדוש-ברוך-הוא והפיל עליו בכיה גדולה. מאחר שנמלא בעצמו, ירדה נשמתו למטה והסתלקה מעולם העליון ויצאה מכלל סכנה.

בהגיע בוקר יום טוב ראשון של סוכות לחגוג בבני ברק, ביקש לראות טרם כל מה נעשה באתרוג הקדוש בו דיברו כל העולמות. מצא הבוקר את החסיד יושב בסוכתו וחובק את ארבעת המינים בעיניים עצומות. ראה את עפעפיו הסתומים של החסיד בחבקו את ארבעת המינים ונכלם כלימה נוראה כמי שחזה בדבר שאסור היה לו לראות, ורצון של דבקות נכנס בו עד שעלה שוב לעולמות העליונים ונדבק בהם. משסיפר את הדבר בעולמות העליונים נעשה רעש גדול וביקשו כולם לחזור לשורש ולהכלל באין־סוף, ולא יכלו כולם יותר לשאת את מציאותם. ראה הקדוש-ברוך-הוא כי עלו כולם למעלה ועומד העולם להחרב, עשה עמם כמעשה שעשה עם אותו חסיד מבית הכנסת שלנו; הפיל עליהם בכיה גדולה עד שנמלאו בעצמם. מאחר שנמלאו בעצמם, ירדו למטה והתקיימה הבריאה.

לא ידעו הגרים בבני ברק מאותו עניין, שכן בוקר יום טוב ראשון של סוכות הגיע אליהם בשעה היעודה ולא איחר כלל, כי את ביקורו בסוכתו של החסיד עשה עוד טרם יצטרך להאיר בבני ברק, וכך היה סיפק בידו לעלות למעלה ולעשות את כל מה שעשה מבלי שיאחר. אך כיוון שעבר עליו מה שעבר, בכה הבוקר בדמעות גדולות ושקטות, ודמעות אלה התלבשו בגשם והרטיבו את העיר עד שמיהרו האנשים לצאת מסוכותיהם ולהגיף את התריסים, והיו מטהורי הלב שחשו בעניינו של אותו גשם ולא יצאו מן הסוכה. ומי שלא יצא מן הסוכה באותה שעה זכה והתלבש בו משהו מאותו בכי, בכיים של העליונים שהפיל עליהם הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו.

אחר שחבק החסיד את ארבעת המינים והריח את שיחת הצדיקים באתרוג, טבל מה שטבל במקווה, הלך לבית הכנסת ולמד לימוד של הכנה לתפילה בסוכה. כשבאו המתפללים לבית הכנסת התערב עמם כאילו לא היה דבר ולא חשו בו.

כשהגיעו להלל, יצאו כולם אל הסוכה ליטול ארבעה מינים שלהם. הוציאו כולם את נרתיקי הלולב וקופסאות האתרוג, הביט כל אחד באהבה באתרוג שלו ובירך. ואותו חסיד, ביקש גם הוא לעשות כמנהג כולם. הוציא גם הוא את נרתיק הלולב וקופסת האתרוג. ביקש החסיד לברך על האתרוג ומיד הכיר כי אין זה האתרוג שלו. ולא שלא היה זה האתרוג שלו, אלא שריח שיחת הצדיקים לא היה ניכר בו.

תמה החסיד מאוד על הדבר והחל לפשפש במעשיו. העלה בדעתו כל מעשים שעשה מאז ישב בסוכתו והתעלס תחת כסא הכבוד, אך לא מצא דבר. החל ללכת לאורך הסוכה ולהרהר בתשובה. בא להרהר בתשובה וקפץ עליו זכרון הבוקר, איך היה יושב בסוכה, רוקד עם האושפיזין הקדושים וחובק את ארבעת המינים. התבונן בשפלותו, כמה התרחק מהקדוש-ברוך-הוא ואיך כלא את נשמתו בכלא חומרי עכור. נפלה עליו בכיה, והחלו המתפללים להסתכל עליו עודם מנענעים את ארבעת המינים בסוכה.

רק זאת לא ידע החסיד, כי הצדיקים עודם משוחחים באתרוג, ורק נתעלמו ממנו בגזרת שמים. שראה הקדוש-ברוך-הוא כי העולמות קרבים להחרב, וגזר על הצדיקים שיעלימו עצמם מן הכל ויסתירו ביותר את הריח שתחת כסא הכבוד.

ראה הבעל־דבר כי מהרהר החסיד בתשובה, הִזָּה עליו טיפה של עצבות והתבונן מה יעשה בה. נתקף החסיד בעצב קשה מנשוא וחשב, הלא אין בי דבר טוב אחד וכולי גאווה סרוחה וחומר חשוך, איך אתפלל לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא? הניח טליתו על השולחן בסוכה והחזיר את האתרוג והלולב לנרתיקיהם.

שמח הבעל־דבר מאוד, זחה עליו דעתו והִזָּה עליו עוד טיפה אחת של תאווה. ראה החסיד שהרהור עברה נכנס בו, הבין כי אותה עצבות משל הבעל־דבר היא, והתעצב מאוד אל לבו איך נפל בעצבות של הבעל־דבר, ואחר עצבות לא־טהורה כזו איך יוכל להתפלל.

גמר בלבו לטבול במקווה ולהסיר את העצבות מלבו.

עד הכי והכי, ביקש חג הסוכות לבקר בבית הכנסת שלנו אחר שעבר בכל בתי הכנסת של בני ברק. תאמרו: למה בא חג הסוכות לבית הכנסת שלנו אחרון? שתי סיבות בדבר. האחת, בבית הכנסת שלנו מסיימים את התפילה ביותר איחור מכל בתי הכנסיות; והשניה, שרצה חג הסוכות לשמור לסוף דרכו את עונג הראיה של האתרוג הקדוש, אתרוגו של החסיד, עליו שמע מעולמות רבים שסיפרו לו על שהתרחש למעלה.

הגיע חג הסוכות אל סוכת בית הכנסת ומצאה ריקה ממתפללים, שכן נכנסו כולם לתפילת הלל. רק טלית אחת ראה משתרעת על השולחן העגול, וכתמים של עצבות שעדיין לא דהו ניכרים בה. הסב חג הסוכות את חוטמו בסלידה מריח העצבות ונכנס לבית הכנסת. אותה שעה החל החזן לומר ברכת הלל, והגיע לתיבת אתה כשנכנס חג הסוכות לבית הכנסת. מאחר שנכנס החג, התלבשו בו בחזן מוחין גדולים ופתאום שינה את נעימתו, ואת השם הקדוש – שמו של הקדוש-ברוך-הוא – אמר בהתרפקות ובשמחה עצומה. טרם הספיקו המתפללים להזדקק לתמהון, חשו גם הם במתרחש והתלבשו גם הם באותן מידות טובות. ואותה תפילת הלל שהיתה בבית הכנסת ביום טוב ראשון של סוכות, אמרו עליה כי לא תשוב עוד עד שתבוא הגאולה וינחם הקדוש-ברוך-הוא את ישראל בתפילות מיוחדות מאוצר התפילות.

התפעל חג הסוכות מתפילת הלל של בית הכנסת, אך ביקש למצוא את האתרוג שהיה מבויש בקרן זווית ואת בעליו שהיה מטהר עצמו אותה שעה מהעצבות במימי המקווה.

לאחר שנשתהה חג הסוכות זמן ארוך עד שהגיעו לאנא ה' הושיעה נא, עזב את בית הכנסת במפח נפש, שכן לא מצא את האתרוג ולא את החסיד בו דיברו כל העולמות. עזב חג הסוכות, ונכנס החסיד לבית הכנסת, פאותיו נוטפות מים והוא טהור מכל עצבויות שבעולם.

הרגיש החסיד כי חג הסוכות היה בבית הכנסת, והחל שואל את כולם על אודות התפילה. מששמע על אותה ברכה שהשתנתה נעימתה בשם ה', החל לבכות בכי גדול ולטפוח על מצחו. שמע הבעל־דבר את בכיו ומיהר לרקוח טיפה של עצבות להזותה על החסיד האבל. הוציא החסיד את האתרוג מהקופסה ופתאום הריח שוב ריח נפלא, ריח העונג העליון שתחת כסא הכבוד. הביט שוב באתרוג ושמע את הצדיקים מייחדים זה עם זה בשמחה שלא מן העולם הזה. החל לגפף את האתרוג בשמחה גדולה, הוציא את הלולב מנרתיקו ורקד בסוכה. ולא נח עד שבאו כולם ורקדו עמו בשמחה גדולה שלא נראתה מעולם בבני ברק. בבני ברק אמרנו שלא נראתה, אולם בירושלים נראתה, שכן ירושלים רגילה בשמחת חג הסוכות ואין מי שלא שמח בה בימים גדולים אלה.

מעשה שהיה כך היה, ואין אנו מספרין בו אלא כדי להודיע גדולתו של בית הכנסת שלנו, שבו חסידים מופלגים ואתרוגים קדושים שלא נמצא כמותם, וגם על ההכנה שמכינים עצמם באי בית הכנסת לבואו של חג הסוכות.

עד כאן המעשה שנכתב עבור בית הכנסת, וכאן הקריאה הקדושה לכל קהל המתפללים. ושמנו גם אותה כאן למען יתעוררו כולם לקדושת החג.

לאחר ששמעתם מעשה נורא זה, דעו לכם כי אותה סוכה שרקד בה החסיד את נחמתו, אותה סוכה ממש הרי היא לפניכם. ולא עוד, אלא שבנוה מחדש ביופי גדול, לציין אותו מעשה ועוד רבים אחרים שהיו בה ועתידים להתרחש בה השנה ובשנים אחרות. וכולם מעשים נשגבים, שמחים וקדושים, וכולם מספרים בחסידים בלתי רגילים מאוד־מאוד.

אותו יופי שֶׁיִיפוה לסוכה, ממון רב עלה. וכמעט שהניחו את העניין וגמרו שלא לעשותו, אלא שקם איש אחד, רבי נפתלי איש מונסי שמו, ולא הניח ליאוש שיכנס ולאזלת היד שתתפשט, ולקח על עצמו כל ההתחייבויות העצומות האחוזות במעשה הסוכה.

לכן אנו מבקשים מכם להביא משלכם עבור הסוכה ויָפְיָהּ, ואין אתם נחסרים בזה כלל. כי אותו מעשה שהיה עם אותו חסיד, יכול הוא לבוא על ידכם וביתר שאת, וכן יש בזה מעלה גדולה של נתינת מקום לחג הסוכות לבוא אלינו ולהתענג על מעשינו. וכאשר חג הסוכות מתענג, בא ריח העונג הזה למעלה ומעורר רעש גדול כמו שסיפרנו למעלה, והקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו משתעשע בזה שעשועים נוראים, ומי ישיג מידותיו ושעשועיו של המאציל.

גם יש עוד סעודות ושמחות בית השואבה שמתקיימות כאן בבית הכנסת, והכל עולה ממון רב שאין לשער. הבראנפי"ן והליכטלע"ך והבשר והיין וכל המעדנים, וגם העלעקטר"י ואייר-קאנדישיוני"ר ודברים רבים אחרים למען יהיה הכל באופן הטוב ביותר בחג הסוכות, עבור חג הסוכות ועבור המתפללים האהובים.

ולא שאנו משגיחין כלל בממון הרב שעולה הכל, כי שמחת חג הסוכות וכבודו הרי הם כבודנו ושמחתנו, ושמחת הקדוש-ברוך-הוא וכבודו, לא כל שכן וקל וחומר. רק זכות היא ומוטלת לפניכם. אם תרצו, שמחו בה ורקדו עמה. אם לא תרצו, יבוא הקדוש-ברוך-הוא ויעשה עמנו מה שיעשה.

ועתה רק נברך אתכם שיעלו נענועיכם לעולמות העליונים וישמחו בהם כולם שמחה גדולה, ואתרוג שלכם יריח בריח גן עדן של הצדיקים, ובהלל שלכם יבקר חג הסוכות ויתענג עונג גדול.

 

ניגון הללוי-ה של חיים־מאיר

א.

לאברך עם הפצעונים האדומים שאִדְממו את פניו היו שתי פאות זהבהבות שהתנפלו על לחייו בכל צעד שעשה. הוא הלך שוב לכאן, ואחר כך הלך שוב לשם, והיה מין מרץ בתנועותיו, וגם כפיפות ששיקעה את צווארו בין שכמותיו הצעירות. הוא היה מסוג האברכים שהתאפיינו בגובה ממוצע, כלומר לא מאלה הגבוהים וגם לא מאלה הנמוכים והצפודים. ממוצע וקצת פחות מזה, יש לומר. והפצעונים האדומים שעל פניו גם הם לא היו פצעונים אדומים ממש, רק המסגרת שסובבת את הפצע, היא זו שהיתה אדומה. ואילו הפצע עצמו, ככל הנראה יש בו מן הירוק ומן הצהוב וגם צבע מעורב של מוגלה.

השטריימל שלו היה יפה במיוחד, ותהיתי על אודות תהליך העיצוב שלו.

ראיתי אותו נכנס לדלת פלדלת ערומה משלט, רק עינית פשוטה נמצאת שם כדי להביט על המצלצלים בפעמון, שלא יהיו חס וחלילה ממס־הכנסה. והוא נכנס, חיים־מאיר. כך קוראים לו, לאברך הזה. בטוח. לא יכול להיות לו שם אחר. אז הוא מצלצל, חיים־מאיר, בפעמון הוא מצלצל, והשטריימל־מאכער מביט בחשד בעינית, והוא רואה את משקפי הפלסטיק של חיים־מאיר ונרגע. הוא מזיז את הבריח, מסובב את המפתח ומניח לחיים־מאיר להתייבש לכמה רגעים מהזיעה הגהינומית של בני־ברק.

חיים־מאיר הוא אברך שמזיע. כלומר, אדם שמזיע. גם לפני שבוע, כשעוד לא היה נשוי, גם אז הוא הזיע. והזיעה מחמירה את מצב הפצעונים האדומים שעל פניו. בחדר המדרגות של השטריימל־מאכער הזיע חיים־מאיר מאוד. חדרי מדרגות לא עושים טוב לאנשים שמזיעים.

המזגן בדירה של השטריימלעך מכוון על מעלות נמוכות, כדי שכל הבחורים שמגיעים למדוד יתקררו מהר ויוכלו להתייבש לפני שהם עוזבים את הדירה. חיים־מאיר מנגב את הזיעה בטישיו לבן, ועוד אחד. השטריימל־מאכער מלכסן אליו מבט ומקמט מצח נמוך, קימוט שמוריד עוד יותר את קו השיער העבה שלו. הוא מצמצם שתי עיניים חומות נטולות ריסים ופוסק את פסוקו. אתה צריך כזה, הוא אומר לחיים־מאיר ביידיש וממהר להביא את השטריימל הכי מתאים לחיים־מאיר שממולל נקודות של טישיו לח בידיו. השטריימל־מאכער מניח את השטריימל על ראשו של חיים־מאיר שמגניב מבט אל המראה. שטריימל חום־בהיר, מלא בגוונים, א שיינע קרוין, שטריימל יפה.

חיים־מאיר מחייך אל השטריימל־מאכער את החיוך שלו ומסכים. והשטריימל־מאכער מבטיח לו שעד החתונה זה יהיה מוכן. כל זה היה לפני תשעה חודשים, אבל בגלל החיוך של חיים־מאיר אני מסתכל עליו.

יש לו חיוך מקסים. עדיין לא ראיתי אותו מחייך, אבל אני יודע שכך הוא החיוך שלו. וכשהוא מחייך יש לו שתי גומות חן, זאת שבצד ימין עמקנית יותר. והחיוך שלו אומר שיש עוד מהדברים האלה שנגמרו לי.

ב.

זמן רב אני מחפש אחר הדברים שנגמרו לי, אבל בכל פעם שאני מתקרב למצוא, מתברר לי שהתפאורה מכסה על עולם שאינני רוצה לנגוע בו, מחשש טומאת מת.

חיים־מאירים הרבה ראיתי, ואחד מאלף לא מצאתי. ואף־על־פי־כן, בכל פעם שאני מוצא חיים־מאיר אני בודק אחריו ואחרי השטריימל שלו ורץ אחריו ברחובות עד שאני מוצא אותו בקלקלתו. לפעמים בסמטה אחת הוא רואה אותי ותוהה, אבל אינני מתרגש בכלל ממנו. כי הוא אינו יודע מה יש לו, רק אני יודע. והאכזבה גדולה.

חיים־מאיר עם הפאות הזהבהבות שרוקדות על פניו מתפלל באיצקוביץ' את תפילות שחרית של שבע־ברכות שלו. בעשר וחצי הוא נכנס בריקוד לבית הכנסת, מנשק את מזוזת הפתח הלא־מטויח, את ידו הימנית הוא מניח בגארטל שמעל הקפוטה החדשה, וידו השמאלית מגפפת נרתיק של טלית ותפילין עשוי קטיפה כחולה שעליה רקום שער כמו בחומשים ובתוך השער שם. השם של חיים־מאיר.

שמות רבים עשויים להיות לו לחיים־מאיר, אך גם אם שם אחר קוראים לו, עדיין יישאר חיים־מאיר, שזה שם מהותי מאוד.

הוא ממלמל בקדחתנות, והוא נראה מבולבל מאוד, וזה בסדר. הוא נכנס למניין שהתחיל עכשיו בחדר הגדול, שם נערכים מפעם לפעם השיעורים של המגיד־שיעור הליטאי ואז אי־אפשר להתפלל.

הוא פונה לנטילת ידיים שלפני התפילה, ותוך שהוא ממלא את ספל הפלסטיק הלבן נופל הגארטל שלו על הַשִׁיך החדשות.הוא מתחיל לברך את ברכות השחר במנגינה יפה.

שלא עשני אשה. צל של חיוך מלא באהבה. ידעתי שלא טעיתי. לחיים־מאיר יש את החיוך של חיים־מאיר.

אחרי שראיתי את החיוך של חיים־מאיר נאלצתי ללכת לדרכי, ורק הספקתי להבחין בו מתעטף בטלית צחורה ויפה עם געפלאכטענע עטרה, וגם היא נפלה על הַשִׁיך החדשות.

שבוע נפלא היה באיצקוביץ' בימי השבע־ברכות של חיים־מאיר. בכל יום הוא נכנס בריקוד לבית הכנסת, נישק את המזוזה, הניח בחדר הגדול את נרתיק התפילין עם השער של החומשים והשם, פנה לכיור לנטילת ידיים, הגארטל נפל על הַשִׁיך החדשות, ברכות השחר, טלית חדשה עם געפלאכטענע, חיים־מאיר מתעטף במין ניגון שמח בקול בריטון, הטלית נופלת גם היא על הַשִׁיך, חיים־מאיר מתפלל בניגון מופלא ובנענועים גדולים ושמחים, ובית הכנסת המשמים של איצקוביץ' לבש חג.

ובכל יום, באמצע התפילה, כשהגיע חיים־מאיר לפסוקי דזמרה, היו נושרים להם מכנסיו של חיים־מאיר מתחת לברכיו אל סוף רגליו, ושרוכי המכנסיים היו מנשקים את קרסוליו, והוא כלל לא שם לב לבגדיו שהלכו להם כל אחד למקום אחר. כך היה עומד חיים־מאיר בשחרית של שבע־ברכות, טליתו היפה נשרכת על הרצפה השחורה מלכלוך, שרוכי מכנסיו פרומים להם סתם כך סמוך לקרסוליו העטופים בלבן בוהק, תפילין של ראש על ראשו המגולח, תפילין של יד מתחת לקפוטה, ידיו פרושות למעלה, והוא שר בניגון מתוק את פסוקי התפילה.

לא במניין אחד התפלל חיים־מאיר. היה מתחיל את תפילתו בחדר הגדול, עד שסיים קרבנות בא החזן לברכו, עבר חיים־מאיר לחדר השמאלי. כשהגיעו בחדר השמאלי לברכו, חיים־מאיר שר את הניגון שלו להללוי-ה. שלושה מניינים זכו להתפלל עם חיים־מאיר, ואף לא אחד מהם הכיר בְּנִסּוֹ. רק אני, שידעתי את עניינו, שמחתי מאוד שהגיע לעיר והתחלתי לקוות גם באשר לאותם דברים שהיו לי ונכחדו.

ביום אחד סיים חיים־מאיר את אותן תפילות שחרית מופלאות של שבע־ברכות, ואני המתנתי לאותו זמן שיבוא ואז אראה מה לעשות בעניין אותם הדברים. ידעתי שהזמן יגיע. תמיד הוא מגיע בסוף.

ג.

בבני־ברק של אותם ימים היתה תקווה שֶׁחָיתה בלב האנשים, ואף אחד – חוץ ממני – לא ידע כי חיים־מאיר הוא זה שעורר אותה לשוב לעיר העצובה. ברחובות נראו יותר אנשים, שמחה היתה על מצחם של הליטאים, שמחה שלא עזבה אותם אפילו כשקראו עי"ן של קריאת שמע בדקדוק. חסידים החלו מנגנים פסוקי דזמרה בניגון נעים במיוחד שהחליף את המקצב העצבני שהעכיר את אוויר בית הכנסת, אברכים בכוללים חשובים התחילו ללמוד תורה לשמה, ופקידות במחלקת הנחה בארנונה של העירייה חייכו מספר פעמים לנשים העייפות שאחזו בתינוק מיוזע בידיים כושלות.

בני־ברק היתה ערה יותר מתמיד. דריכות מוזרה נכנסה בה וליבתה את תשוקת כולם. הגעגוע שרף בלילות, אהבה משכה את הלבבות, ומין תחושה מאיימת של בכי היתה תלויה בגרון, ואיש לא ידע מה עתיד לקרות.

יום אחד ראיתי לרגע את חיים־מאיר. הוא צעד ברחוב רש"י לכיוון חזון־אי"ש, ניכר היה עליו שלא ראה את הדמעות שעמדו פתאום בעיני האנשים. גם הם כלל לא הבחינו בו, היו עסוקים בדמעתם. לא ידעתי להיכן הוא הלך, והתחלתי ללכת אחריו. לאחר שהגיע חיים־מאיר לחזון־אי"ש, הוא נעלם בפתח של בניין סדוק. המתנתי עשר דקות, אך חיים־מאיר היה עסוק באותם עניינים מיוחדים המעסיקים חיים־מאירים, וידעתי שאותם עניינים עלולים להתמשך על פני זמן רב מאוד ואפילו שתיים ושלוש שעות. הלכתי משם.

מדי פעם הייתי רואה אותו בשחרית של שבת, מתפלל באותו ניגון מתוק שטיהר את איצקוביץ', אלא שכבר היו בו, בניגון, כתמים של עצבות. לא עצבות ממש. כאב, יש לומר. ועדיין היה הניגון מושך אותי, והייתי הולך אחריו ממניין למניין ונשארתי בבית הכנסת עד שחיים־מאיר סיים את תפילתו.

עם הזמן פחות הבחנתי בו, וכשראיתי אותו כבר היו משקפי הפלסטיק שלו מלוכלכים מאוד, ובתפילות כמעט שלא נשרכה טליתו על שוקיו הלבנים, וגם שרוכי מכנסיו היו מהודקים למדי, אבל הניגון עדיין נשאר עמו. ניגון של הללוי-ה של חיים־מאיר. ועכשיו היו בו מלבד כתמים של עצבות גם יושן וזקנה צעירה וגם תקווה מוזרה, ובחלק מן הפעמים נלווה לניגון גם צלילים של מישהו אחר שאינו חיים־מאיר כלל וכלל. תהיתי מיהו אותו אדם שהעז לשלוח יד בניגון של חיים־מאיר.

לאחר שעברו הימים גם העיר שקטה והאנשים חזרו לעסקיהם. השמחה עזבה את הליטאים ועי"ן של קריאת שמע שלהם היתה מדכדכת מנשוא, החסידים שכחו את ניגונם וחזרו למקצב העצבני של פסוקי דזמרה, אברכים בכוללים חשובים עשו תורתם קרדום לחפור בה, והפקידות במחלקת הנחה בארנונה של העירייה עשו הכל לעצבן את הנשים העייפות.

החום היה כבד מנשוא באותם ימים, והעצב היה קשוח מאוד כשחזר לעיר. האנשים קיבלו אותו כדרך שמקבלים פניו של מכר ותיק, ולא היתה כל הפתעה על פניהם כשראו אותו נכנס לבתי הכנסיות ומלכלך את הרצפה.

רק אני שמרתי את כל האהבה והגעגוע והשמחה והניגונים. בביתי שמרתי אותם, במיכלים גדולים מיוחדים. ניגונים רבים הצלחתי להציל מאותה תקופה, וגם געגועים רבים שנשרו ממצחם של האנשים הצלחתי לתפוס, במיוחד בשעת פסוקי דזמרה של אותם ימים. ועכשיו הייתי אוסף את הכל ושם כל ניגון וניגון במקום המיועד לו, כל געגוע וגעגוע במקום הצריך לו, וכל אהבה ואהבה הייתי מחבר להיכן שחיברתי. והשמחה הייתה ממלאת אותי בעצב בלתי־מוסבר, ולא ידעתי מה יעשה בכל זה ומה יהיה בסוף כל העניין.

ד.

לילה אחד הגיע חיים־מאיר להתפלל בבית הכנסת שלנו, ואותו לילה חג היה, ליל סדר של פסח. וחיים־מאיר ניגן את ההלל בניגון שלו, ניגון הללוי-ה של חיים־מאיר. באותה תפילה לא ידעתי את נפשי, וכל אותם געגועים ואהבות וניגונים ושמחות עלו בי ודרשו את תיקונם. וחיים־מאיר היה ממשיך בניגון שלו, וגם כל המתפללים ניגנו את הניגון שלהם, ואותה תפילה היו אומרים עליה לאחר שנים: תפילת חג שניגנו בה אז את הניגון ההוא של אותו אברך. השטריימל של חיים־מאיר היה יפה במיוחד באותו יום, וידעתי כי השטריימל־מאכער עשה את מלאכתו באמונה.

לאחר התפילה נשארנו בבית הכנסת, חיים־מאיר ואני. הוא למד בספר, קדושת לוי. אינני יודע אם חיים־מאיר עיין בקדושת לוי, אבל גם אם עיין בספר אחר, עדיין בקדושת לוי עיין.

כל אותן דקות שהיינו חיים־מאיר ואני בבית הכנסת, ידעתי שעלי לדבר עמו בעניין הניגון של הללוי-ה ובעניין שאר הדברים שאספתי בזמן שהאהבה חיתה בעיר. והוא היה רכון על קדושת לוי, ולא ידעתי איך אדבר אתו. וכלל אחד יש לי, שאינני ניגש לחיים־מאירים, אלא הם ניגשים אלי. ורציתי מאוד לוותר על הכלל הזה, אלא שלא הצלחתי.

לאחר מכן שאל אותי חיים־מאיר אם יש לי מצות מצווה, ולא היו לי. ומאוד רציתי באותה שעה שיהיו לי מצות מצווה להביא לו, אבל מה יכולתי לעשות ואין לי. ואז חיים־מאיר הלך מבית הכנסת לחגוג את ליל הסדר אצל חמיו, ואחר־כך כשהגיעה השעה לקרוא את ההלל שר חיים־מאיר את ההלל בניגון שלו, אלא שאין בי את הכח לראותו שר את ניגון הללוי-ה שלו בהלל של ליל הסדר, ולכן הסרתי אותו ממחשבתי.

מאז אותו לילה קדוש כמעט שלא ראיתי אותו, ופעם אחת הלך ברחוב רבי־עקיבא עם שני אברכים שראשם היה שמוט לצד במחווה של חסידות, ואחר־כך שמעתי שחיים־מאיר הלך לאותם חברים שלו שעשו להם חבורה, ונזכרתי בניגון של אותה שבת בבית הכנסת, ניגון שהיו בו יושן וזקנה צעירה, תקווה מוזרה וגם צלילים שאינם של חיים־מאיר כלל.

עדיין אני אוסף בביתי כל אותם ניגונים וגעגועים ואהבות ושמחות שהיו באותם ימים שֶׁחָיתה העיר מניגון הללוי-ה של חיים־מאיר, ושם אותם במיכלים גדולים מיוחדים.

אולי יבוא יום אחד חיים־מאיר ואסביר לו את העניין, וגם אספר לו על אותם דברים שהיו לי ונכחדו. ואז נסדר יחד כל ניגון וניגון במקום המיועד לו, וכל געגוע וגעגוע במקום הצריך לו, וכל אהבה ואהבה נחבר להיכן שנחבר, ואת השמחות נוציא אל הרחוב ונרקוד עמן. יבואו החסידים וגם הליטאים ואברכי הכולל ופקידות מחלקת הנחה בארנונה של העירייה. וכולם יזכרו את אותו היום ויאמרו עליו לאחר שנים: יום שרקדה בו בני־ברק ניגון הללוי-ה של חיים־מאיר.

משוך

את הביצוע הזה עשינו בהזמנה מיוחדת עבור האדמו"ר מסלונים, סמוך לחנוכה אשתקד. לא אהבתי את הביצוע הזה שהיה מדי קונפורמיסטי, צמוד לקצב, חסר את הפֶרְמַטות האהובות שלי.

למעשה, בפורמט שבו עבדנו עד כה, אין לנו כל אפשרות לתקן את שעשינו, כאשר אנו מקליטים בוואן טייק והשגיאות נותרות לדראון עולם.

ככלל, אני תמיד אוהב להביא את האמירה האישית שלי בניגון, להזיז אותו לכאן ולשם, לעלות לשמים ולרדת לתהומות. ואני בעיני כמספר מעשה, והמעשה הזה אינו כשאר מעשים, שהם מספרים על קורות ימים שהיו, ומעשים שאני מספר הלא הם מתחדשים בשעת הסיפור. על כן מוטל עלי לספר את הניגון כל פעם מחדש, לעולם לא לחזור על עצמי. וגם אם אלה אותם תווים, אותן קורות חיים, עלי לחדש אותם בעצמי ולספר מחדש.

אך כעת אני מוצא את עצמי נמשך אחר הניגון הזה. הוא מספר על עונג נמשך כמים, על שלוות אוהבים, יש בו תחושה של ציפה על פני מים שאין להם סוף, התעלסות שקטה ופכפוך. יש בו תמונה של ראש נופל על השולחן, יגע מעמל השבוע ובטוח באהבתו שאין למעלה ממנה. יש בו שקט שלאחר הארה, ושמחה פשוטה שכלל לא חשים בה, היא רק נמצאת שם ועושה טוב. הוא כמו זוג זקנים המהלכים בסמטאות השכונה, משלבים כפות ידיים קמוטות.

שבת שלום.