חרדים

הַמּוֹרָה לִפְסַנְתֵּר

הַמֹּכֶרֶת בַּמַּכֹּלֶת

תָּמִיד רְגוּזַת-שְׂפָתָיִם,

הִיא כְּלָל לֹא רוֹצָה לִמְכֹּר לִי דָּבָר.

שָׁלֹשׁ תִּשְׁעִים;

לֹא רוֹצֶה, אַל תִּקְנֶה!

וּבִכְלָל, חֲרֵדִים,

וְהַכּוֹבַע שֶׁצָּרִיךְ לַחֲבֹשׁ עֲבוּרָם בְּכָל בֹּקֶר נוֹרָא.

תְּעוּדוֹת-מִשְּׁלֹחַ חוֹתְמוֹת קְרוֹנוֹת צְפוּפֵי חֲלֹמוֹת מְבֹעָתִים,

עַד שֶׁיַּגִּיעַ מֹשֶׁה, אִישָׁהּ.

מֹשֶׁה רוֹצֶה לִמְכֹּר דְּבָרִים רַבִּים.

שָׁלֹשׁ תִּשְׁעִים;

קַח בְּשֶׁקֶל!

הִיא מוֹרָה לִפְסַנְתֵּר, אָמַר לִי מֹשֶׁה.

דיייינעס

יש לך דיינעס? האברך החסידי שנכנס לחנות תחב את ה'דיי' לתוך חיכו.
מה? שאלתי אותו.
יש לך דיינעס? הוא שב לשאול וחיכו כמעט נשנק מדוחק ה'דיי'. דייייי כזה. נחצי.
מה זה דיינעס, ניסיתי גם אני לתחוב דיי לחיכי. חוויה מוזרה משהו, אך היה בה משהו מרומם, כמו התגלות, כמו לגעת בבגדו של אהוב שמעולם לא ידע על אהבתך.
נו, דיינערס, דיינערס. אתם מקבלים דיינרס?
פתאום שמעתי את הריש מצטופפת גם היא בחיך החסידי של האברך.
כן, למה לא.
פתאום התחשק לי מאוד להוולד מחדש וללבוש מעיל שחור וללמוד בכולל ברייש ולשאול מוכרים בחנויות אם יש להם דיייייייינעס ולחזור הביתה עם ספר קודש חדש ולאכול חביתה עם האשה וללכת לישון באחת עשרה בלילה ולהיות אן ערליכע חסידישע יונגערמאן.
דיייינעס.

דיייינעס.

יש לך דיייינעס?

גווילים נשרפים ואותיות פורחות באוויר

הוא התקשר אלי, דיבר ברהיטות נבוכה. מדבר משה פרידמן (שם אילוסטרציה), אמר. ביקשתי ממנו לחזור שנית על השם שכבר כמה שנים לא שמעתי, אבל הזכרונות הלמו בי, והוא לא היה צריך לומר מילה, כי אני ידעתי הכל. אבל הוא התעקש לדבר, והוא סיפר שיש משהו שמטריד אותו והוא היה רוצה לדבר אתי עליו.
זה היה בישיבה קטנה, באחת התקופות שעברו עלי בימים המטורפים השכוחים ההם. היינו חברים. למדנו יחד בחברותא ונוצר בינינו קשר עמוק יותר. הוא היה, מטבע הדברים, החזק יותר מבחינה דתית, והוא למד בהתמדה, התפלל בדבקות ילדית ולא אכל אף פעם בורקסים ורוגאלאך שהיו עלולים לגשם את קדושתו הבתולית. באותה תקופה הוא גם החליף את נעלי הספורט המגושמות שלו (ניו־באלאנס שחורות) בנעליים אלגנטיות.
אני הייתי ספקן גם אז, בגיל 15. אבל לספק יש גם צד שכן ולא רק צד שלא, אז הייתי מקשיב בקשב רב לחבר שלי. הייתי מקשיב ושומע ותוהה אם אוכל אי־פעם להיות כמוהו, להיות תמים ויודע־כל ומאמין באמיתות אבסולוטיות ומקשיב בשמועס'ן ולא אוכל בורקסים. רציתי מאוד ללמוד כל הזמן, או לפחות להיות מסוגל לרצות את זה, להתפלל בדבקות, להרגיש שאבעס, להשתוקק לה', לא ללכת אחרי התאוות (שלא היו לי בכלל), לחיות את הכל כמו בציור שהמשגיח צייר לנו בכל יום חמישי בשש בערב, בשמוע'ס לקראת שבת המתקרבת.
הוא סיפר לנו על ההרגשות הקסומות שאפשר להרגיש בשבת, על הרוגאלאך והבורקסים שמגשמים את האדם ואם הוא נהיה חומרי הוא כבר לא יכול להרגיש רוחניות, על התפילות, על הלימוד, על חמש־שעות לימוד בשובבי"ם שמטהרות את הנפש מכל הפגמים.
לא ידעתי אילו פגמים יש לי, ולאחר זמן התברר שאכן לא היו לי כאלה, לא ידעתי גם למה הבורקסים מסוכנים כל כך ומה אפשר להרגיש בשבת. ניסיתי כל שבת לעצום את העיניים ב'נשמת' כמו כל החברים, אבל לא הצלחתי להרגיש את מה שכולם שידרו. כשהייתי פותח את העיניים מעט כדי להציץ, הייתי מגלה את כולם במין דבקות מסתורית, במין עונג שאין לי שום תפיסה בו, ואף פעם לא הצלחתי לעשות את זה.
והחבר שלי הצליח. ואני רציתי גם.
בסך הכל הייתי ילד טוב מאוד, ילד אינטליגנט שבלע את כל הספרים שהיו בספריה, בערך עשרה עד חמישה־עשר ספרים לשבוע, והגעתי לישיבה וגיליתי שאני לא מבין כלום וכנראה שמשהו לא בסדר אתי, והדעות שלי מוזרות וכל מיני דברים כאלה.
בכל מקרה, החבר שלי הצליח, אמנם לאחר מאמצים, שכן בתחילה היו לו נעלי ספורט מגושמות ורק אחר־כך הוא נעשה 'עויבד'. זיך נעמען היו קוראים לזה בישיבה. לקח את עצמו בידיים.
כתבתי אז את סיפורי הביכורים שלי, אם לא נחשב את הסיפור שכתבתי בגיל שמונה על הילדים בכנסייה האתיופית בירושלים ואת השירים הפוליטיים (צד ימין בדרך־כלל) שכתבתי כשאחי התארס.
היה לי סיפור אחד מסוגת המתח שעסק בסוכני שב"כ, צעירה אחת יוצאת בשאלה שלבשה מכנסי ג'ינס ועישנה ווג מנטה, ועוד כמה דמויות סטריאוטיפיות מהסוג הזה, והוא תוכנן להתפרש על כ־300 עמודים. היה לי עוד סיפור רומנטי, שגיבורתו היתה נסיכה דנית צעירה ויפה שהתאהבה בקצין נאצי בתקופת הכיבוש.
הייתי תמים מאוד, ולא היו לי כל כוונות לא טהורות בכתיבה שלי, לא הרגשתי שום יצר בתוכי. היו רק חלומות על אהבה גדולה ויפה שבוערת בי וראיתי את הכל כמו יצירת אמנות.
הסיפורים רכשו להם אהדה רבה, והם עברו בצורה מחתרתית למדי בשיעורי 'בקיאות' אחר־הצהריים. הייתי כותב תוך כדי השיעור ומעביר את הדפים לשולחנות הסמוכים. אני זוכר עד היום את מאטעס (מתתיהו), שלמרות שהיה עויבד מן השורה הראשונה, הזיל דמעה בשיעור בקיאות כשקרא את סופו הטראגי של הסיפור על הנסיכה. היא ראתה את אהובה, הקצין הנאצי החתיך, נהרג מול עיניה בגרם המדרגות שבטירה היפה.
יום אחד ראה המגיד־שיעור את המתחולל מתחת לאפו והחרים את הסיפורים. מאוד חששתי שיגלה על מה אני כותב, ולבסוף הצלחתי להוציא את היקרים לי מתחת ידיו. לאחר שנים סיפר לי אחיו שהוא מאוד נהנה מהכתיבה.
את הסיפורים אחסנתי בקלסר פשוט צבוע בשחור-לבן, מהסוג ששימש את האחרים לחידושי התורה ולסיכום השיעורים. הקלסר היה מונח בתא האישי שלי, אבל הבחורים משיעור ג' לא היססו לקחת את הקלסר מהתא שלי כדי לקרוא בסיפורים. אני חששתי לפרטיותי והתקנתי מנעול פשוט על הקלסר. באותו היום הוא "נפרץ", כלומר, שני חורים מכוערים נשארו בקלסר למזכרת עוון.
משה, החברותא שלי, היה מדבר אתי על נושאים שונים הזקוקים לתיקון ועל כל הדברים שנוכל לעשות כדי להתקדם בעבודת ה'. יום אחד הצליח משה לשכנע אותי להביא לו את הסיפורים, במין מחווה של הקרבה, הקרבת הדברים הגשמיים לטובת הרוחניות. הוא הסביר לי כי הסיפורים עוסקים בנושאים שאינם ראויים לעובד ה' להתעסק בהם, וכדאי שאמשוך את ידיי מיצירות מן הסוג הזה.
הבאתי לו.
עבר זמן, ועלה בי החשק לראות שוב באהוביי, הסיפורים שלי. התברר לי שמשה שרף אותם.
לא כעסתי עליו, לפחות כך אני זוכר. נכנסתי למין הלם, הלם ספרותי. היה לי עצוב שהסיפורים היפים שלי הלכו כך לעזאזל.
כמה שנים לאחר שריפת הסיפורים לא יכולתי לכתוב. האובדן שחוויתי היה גדול מדי מכדי שאסכים לחוותו שוב. היתה בי חומה גבוהה, עשויה מאבנים שחורות, ובכל פעם שהיתה מתחילה ההשראה ידעתי שזה לא יוכל לקרות. משהו יעצור בי לפני שהדברים ילבשו מילים.
רק אחרי כמה שנים והרבה נסיונות ומאבקים הצלחתי להתחיל לכתוב שוב. ואז הכל הפך להיות ציני וכואב יותר, והסיפורים לבשו אופי עז ודומע, והכל היה מבולבל, והשירים עסקו בשאלות קיומיות שהכאיבו לי יותר ויותר.
ומשה פרידמן מזמן כבר לא היה חבר שלי. הוא היה בצד השני. אני הייתי זאב בודד, מישהו שכופר בכל הנחות היסוד ולא יודע כוחה של מוסכמה, והוא כבר פרח ועלה והרגיש כל כך הרבה שבתות עד שלא אוכל להשיג אותו גם אם פעם אצליח להיות כמותו.
ועכשיו הוא התקשר. אז אני ידעתי, למרות שהכל היה נראה לי רחוק כל־כך. הוא אמר לי שהוא לא מבין מה הוא חשב לעצמו, איך הוא יכול לקחת יצירה של מישהו ולשרוף אותה, הוא מלקה את עצמו תדיר על המעשה הזה והוא לא אזר אומץ להתקשר עד עכשיו. הוא היה נסער ונרגש, והתום שבו הוא דיבר היה כל־כך מופלא, ולרגע חששתי שארצה שוב להיות כמותו. משה ביקש לשלם לי תשלום כלשהו על הסיפורים שהוא איבד לי.
היינו ילדים, אמרתי לו. היינו ילדים פותים וראינו הכל בשחור-לבן, ולא כעסתי עליך מעולם על ששרפת את הסיפורים. אני השתכנעתי לתת לך אותם, אמרתי. זו הבעיה שלי. סיפרתי לו שכמה שנים לא יכולתי לכתוב דבר, והוא הצטער כל־כך. אבל זו לא הבעיה שלך, אמרתי לו. היינו ילדים וזה היה מזמן, ואין בי שום כעס וגם לא כאב כשאני נזכר בסיפור הזה. היום הוא מעורר בי רק שעשוע. זה עשה אותי למה שאני, יחד עם עוד הרבה דברים, טובים ורעים, שיצרו את מי שאני. אני לא מתחרט עליהם, אני רק מביט בכל זה במין תימהון, ואיני יודע מי יהיה בסוף האדם הזה שייווצר מכל אלה הדברים.
אבל יעקב, אני רוצה לשלם לך, אמר לי משה, בתחנונים.
שילמת לי, אמרתי לו. שילמת לי כשהתקשרת וביקשת מחילה על מעשה שהיה לפני שנים רבות, כששמעתי בקולך את הצער שיש לך על מעשה רחוק כל־כך. שילמת לי כשזכיתי לפגוש את התום הזה, לצפות בו ולהתענג ממנו. זה כל־כך מיוחד, מה שהרגשתי בשיחת הטלפון הזו.
שילמת לי, משה.

עשה לך רב

"אני צריך רב" הוא אמר לי, תוך שתלתלי שערו הארוך טופחים שוב ושוב על פנים עטופות בספק-צחוק תמידי.
"אבל אתה… חילוני?" שאלתי אותו. תמה על עצמי שחטאתי בחטא ההגדרה, מהשנואים עלי.
"אז מה!" הוא זרק את המילים בפשטות. "אני צריך רב, שיורה לי את הדרך, שינחה אותי בחיים". תלתל אחד נח כמעט על ידית ההילוכים הזקנה.
"בחלק הרוחני?" ניסיתי לברר.
"רוחניות זו לא מילה יהודית בעיני. בחיים, שיורה לי הלכה לחיים".
יצאתי מן המכונית החבוטה, העמוסה בשלווה ספק-צוחקת, בפשטות ובתלתלים אל עשנה של בני ברק. עשן העולה מכבשן המכוניות, בוכה את בכיים של האנשים הממהרים ברחובות ואינם יודעים כי נסים הם באין רודף. עשן המיתמר מעל צרחות המגאפונים המכריזים על החובה להצביע בבחירות עבור המועמד של גדולי ישראל.
ולא הפסקתי לחשוב מאז על מה שאמר החבר הזה הגבוה. בשקט אמר את דבריו, בביטחון, מבלי שנזקק לזעוק כנגד החולקים עליו, אפילו לא אחז בידו מגאפון כדי שישמעו.
המשכתי ללכת, מתפייד אל תוך עשנה של בני ברק. רחוק, שם בצומת המתפרקד תחת ביתי, צעק איש ענוב בעניבה יודעת-כל לתוך מיקרופון. המון זועם מילא את הרחוב וכיסה אותו בעשן שחור. האיש צעק, עניבתו רטטה, גם האורגניסט החסידי שהרביץ לקלידים הצליח להכנס לאווירה.
ומילותיו של חברי עדיין מהדהדות באוזני, מביאות עמן ריח של מכונית ישנה, ריח של אל אחד.
"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", אומר החבר שלי, קולו נעשה משונה בתוך המולת הצעקות של האיש בעניבה ודפיקות הקלידים של החסיד המפונפן בפאות קרשיות.
"אלהים אחרים הוא א-להים דתי, או חילוני", שערותיו כמעט נוגעות בבורסלינו של המזוקן מימיני. הוא הסתובב בבהלה, ומיד המשיך לשיר "ימים".
השירה התגברה פתאום, האנשים החלו לדחוף זה את זה, מצמידים את נחותי המזל אל תריסי הקיוסק שנסגר היום מוקדם מדי.
 
בלילה ראיתי מחזות משונים. היה איזה כרוז שעבר בכל העיר עם הקלטה של ילד, והוא צועק לעוברים ושבים: "יהודים רחמנים בני רחמנים, הצילו את אבא שלי, הוא טובע בטומאת האינטרנט, הצילו אותו". אחר כך התחלף קולו במעט והוא צעק: "אלוקים, הצבע עץ, תן את קולך לרשימת בני התורה, אחרת יהיה סופך רע ומר".
ואז הצטרף אליו האיש מהעצרת, עניבתו רטטה יותר מתמיד, והוא צרח בקול מעוות "אלוקים, עשה לך רב, שמע בקול גדולי התורה שהורו להצביע ג', תן את קולך לרשימה היחידה של בני התורה, ועשית ככל אשר יורוך".
מבעד לצווחות המתערבבות ראיתי במעומעם את אלוהיהם, הוא היה מפוחד למדי, אפו דבוק לתריס של הקיוסק, המון אדם רומס אותו במאמץ לראות טוב יותר את גדולי התורה שהגיעו במיוחד לעצרת.
פתאום פנו האנשים אלי, זיק של הבנה ריצד בעיניהם החלולות מהתלהבות, והם החלו רודפים אחרי בסמטאות. "כויפר!" צעקו בחוזק ונעצו עיניים זועמות בחברי הגבוה ובשערו הארוך.
ריצתם התגברה, כמעט שאחזו בזרועי, אלא שפתחתי את דלת ביתי ונכנסתי לתוכו, רועד כולי.
"רוחניות זו לא מילה יהודית", חזר חברי שוב בפשטות, תוך שהוא לוגם בשלווה מכוס הקפה שבידו. "גם חילוניות זו לא מילה יהודית" התעטפו פניו לרגע במסך של ספק-רצינות.
"צריך רב, רב שינחה אותי, שיורה לי יהדות, הלכה למעשה בחיים, שיורה לי את הדרך שלי אל הקדוש ברוך הוא".
"צריך א-לוהים", פתאום אמר ותלתל אחד שלו נוגע בשלולית זעירה של קפה שנקוותה על השולחן. "א-לוהים של יהודים, של גויים, של חילונים. א-לוהים שיראה לי את הדרך בחיים".
למרגלות ביתי התפרקד שוב הצומת, ניסה להניח עצמותיו התשושות מארועי היום. על האספלט המיוזע רקדו אלפי פתקים שנראו עייפים מתמיד. שרידי צעקות ענובות עוד חבטו בתריסי הקיוסק, דורשים מן הפתקים לעשות להם רב, סוקלים פתקים סוררים שמצאו להם רב אחר לענות בו.
 
"עשה לך רב!!!" צווח האיש בעניבה יודעת-כל.
"עשה לך רב!" צעקתי אני.
"עשה לך רב" אמר בשקט חברי הגבוה, ושערו הארוך התנדנד בשלווה.

תורה מונחת באסם גללים

אני לא מנוי לעיתון. לאף עיתון שיהיה. אני לרוב גם לא גולש באתרי החדשות השונים. הם משעממים אותי, הם מזכירים לי את החדשות שהיו לפני שנה, לפני שנתיים ולפני כל השנים שזכיתי לחוות.
היום הביאו אלי עיתון לבית, ל"עיתון" הזה קוראים "יתד נאמן", והוא מתיימר לבטא את דעתם המקורית של גדולי ישראל האמיתיים מהזרם היחידי האמיתי אותו יש לייצג באמת.
רק שאלה אחת עלתה לי בעקבות עשרות העמודים שהיו מוקדשים כולם – למעט שניים או שלושה מהם – להגנה על חובת ההצבעה לג' ולמלחמה נזעמת בגדולי ישראל אמיתיים אחרים שאמרו להצביע לג' גנרית אחרת.
הלהט המשיחי הזה, האקסטזה המופרעת, הלכלוך האינסופי שמצטבר מתחת לבניין בו אני גר לעת עתה, הצעירים המוסתים ממטה "עץ" שבבניין מאחורי ביתי, אלה שפוצעים כל הליל את האספלט בפתקי הצבעה משולהבים. איפה כל אלה נעלמים כשמדובר בהנחת תפילין, בשעטנז, בחיוך לבן הזוג או לשכן, באהבת ה', בלהיות בשמחה תמיד?
למה "יתד נאמן" או "הפלס", "המודיע" או "המבשר", מעולם לא הקדישו את כל עמודי העיתון ואף הוסיפו עליהם עשרות עמודים אחרים כדי להלחם בלהט משיחי על הכנסת מחשבה פנימית יותר על החיים? למה הטרוף ה'תורתי האמיתי' הזה מעולם לא הודפס עבור כל מצווה אחרת, נגיד מצוות יישוב ארץ ישראל או מצוות כבוד אב ואם?
חשבתי שזה כל כך עצוב שתאוות הכוח והשליטה של האדם מעבירה אותו על דעת קונו, עד שהוא נאלץ להכפיש אותו בכך שהוא מספר כי מצווה גדולה מאת הבורא יתברך להתלהט ולהתאהב בפציעת אספלט בפתקי בחירות במשך חודש ימים. עצוב מאוד שהאדם מגדיר את תשוקותיו הגסות כמלחמתו של הקדוש ברוך הוא וכל מלאכיו, עד שהוא מסכסך כל החכמים ומערבם באסם הגללים הנורא הזה. ולא עוד, אלא שלא נחה דעתו והוא משפשף בגללים גם את הילדים והילדות, כאילו לא די להם בצואתם שלהם, כאילו לא די בתומתם הקדושה של הישרים הללו להפיס דעתו של הקדוש ברוך הוא.
ככה חשבתי. וחשבתי עוד, שאינני יכול לקבוע שהצדק עמי, כי אין אני מתיימר לדעת את הדעת האמיתית-אמיתית של התורה, אני רק משתדל לעשות צדק בכלים הדלים אשר לי.
אז זהו.

חרדת נטישה

הדבר שהחזיק איתן את היהודים בגולה, ולא רק את היהודים אלא את כל חברה שרצתה לשמור על לכידות גבוהה ומדרגיות נמוכה, ובעצם מאפיין הרבה חֲבָרות סגורות, היה תחושת הקירבון והרדיפה. הבנו! מיצינו! הגיע הזמן להתפתח, לחשוב יותר על מה אנחנו, מי אנחנו, מי אני, בעצם.

החרדיות היא דבר חדש בדיוק כמו הדתיות לאומיות, היא תוצר של הרבה מאוד הגנות, שואה, השכלה, מין דפנסיבה כזאת. הסתכלו לרגע אחור, הסתכלו קדימה, ובעיקר, הסתכלו על עצמכם. מה ומי נשאר מכל הפחד והחרדה? חברה מנוונת, דלה בערכים מהותיים, עשירה בחרדה וגדרות.

היכן הם ערכי היהדות? האהבה, השלום, השמחה, אורח החיים המושכל, החכמה הנצחית והדבקות של יחיד? היכן היא העבדות הטהורה, ריקה מזקנה, צעירה, לחה, לא מביטה מה לפנים ומה לאחור, מה למעלה ומה למטה, מה החברים ומה הרודפים, רק היא בטהרתה. כל אלה נשארו מבוישים בקרן זווית, פגועים מחיוכים יפים של לאומיות דתית, בזויים מחרדות ופחדים

אך כל הרוצה, יבוא וייטול. רק בשביל ליטול, ליצור לעשות, חובה להשתחרר מהצל הרודף, המשיג בין מיצרי צרות המוחין. כי יהדות איננה חרדה מהמסיתים ומהגזירות, גם לא מקיצוצים ומתמטיקאים בעלי שמות של תרופות. יהדות, לפני ואחרי הכל, היא תקווה, שמחה ואמונה ביכולת להתחדש, להצליח ולעשות את הטוב ביותר במרחב שאתה יכול למלאו. עשייה ללא פחד, מדרבן ככל שיהיה, עשייה ללא… בעצם, עשייה עם. להתמקד ביש ולא באין. החרדה מהצוררים, מהקלגסים והכוחות הבאים להרסנו מבפנים, היא המחט התקועה בוריד החברה המכורה.

רגע, מה נעשה ביום שייגמרו הצוררים והרשעים? ביום בו לא יהיו פטר וסטפן, יאיר וציפי, בנט וחרדים חדשים (נורא רצויים ואהובים שתמיד היו כאלה)? החברה החרדית תצטרך לעבור ריהביליטציה כדי להציב מולה יעדים שונים, ערכים שונים. כי התכנסות ופחדנות מצמיחות גאווה והתנשאות, אך לעולם לא פרות ורבות

הגיע הזמן להיגמל, למצוא משהו חדש שימלא את הווריד הצפוד מדקירות הפחד, הקָרבָּנוּת. דרך קשה וארוכה, כמו אשה מוכה שעליה למצוא משמעות אחרת לחייה מלבד תחושת הכאב והמסכנות, כחוטא הרוצה לשוב, ומתגפף בימים שעברו עליו בחושך, מבלי לדעת כיצד יתחדש.