ירושלים

שְׁיָרִים

אתמול הוא נח ברחוב דוד. גופו היה מסמורטט לשפתה של מכולה כתומה, שהיתה מלאה בשיירים של חומרי בניין. כל בנייה מותירה שיירים. כל סתירה מותירה בניינים. אהבה שורפת את השדות, ואחר שנשבה הרוח וחלקיקי האפר נִזרו אל שמיים בגון בזלת, רק חריצים מפויחים מעידים על שהתחולל. מישהו אמר לו אמש, כן, הרי זה לא יכול היה להיות בזמן רחוק יותר, הלא כן? אמר לו שמה שיכול להישאר – נשאר. אם חריצים אלה הם שנשארים לאחר האש, הדבר מלמד על כוחם הגדול. הוא היה גבר שגובהו ממוצע ומידותיו עגלגלות, וחולצתו היתה תמיד מוכתמת באליפסות של שומן ותבלינים. אחר כך השאיר לו האיש קופסת פלסטיק ובתוכה שיירי אוכל מבושל מארוחת הצהריים שלו – תפוחי אדמה שהשתנה מרקמם, כדרך תפוחי אדמה שעמדו כמה שעות לאחר בישולם, שוק תרנגול שעל עורו רוקדים פפריקה וכורכום, ומעט אורז לבן דבוק. כשהלך, היה ריח השיירים מתערב בריח הזיעה החמוצה בה החתים האיש את הסמטה, ויחד עמם היה ריח יבש, תוקפני, גרייני, ריח החצץ, המלט והחול שבמכולה, וגם ריחו של בקבוק שתיה קלה שהשליך למכולה בחור ישיבה שרק סיים את ארוחת הלילה שלו ופנה לדרך אחרת. רק לאחר שהתרוקנה הסמטה מריח השיירים והתפנתה מכל אדם, מיהר לרשום. מדי יום שלישי בשבוע בא האיש, כרבע שעה לאחר שמגיפים הסוחרים את תריסיהם ופונים לנשותיהם, שיש לומר כי רבות מהן רגוזות למדי. מדי יום שלישי בשבוע הוא בא לסמטה, והוא יודע כי עליו להמתין לו, שכן הוא מביא עמו קופסת פלסטיק של שיירי ארוחת צהריים, והסמטה מתמלאת ריחות עד שאי אפשר לחיות יותר מעומס הזכרונות. בזמנים כאלה אין ברירה אלא לרשום הכל, מהתחלה, עד שהזכרונות ינצרו את נשקם.

הַכְּבִישׁ הַזֶּה לֹא תָּמִיד הָיָה רֵיק

הַשְּׁיָרִים שֶׁלְךָ דְּרוּסִים

אַף אֶחָד לֹא קוֹרֵא לְחֲצָצִים בִּשְׁמוֹת חִבָּה

מְפַנִּים פֹּה הַכֹּל

יַעֲרְמוּ מִמְּךָ הַר

גַּם הַשִּׁיעוּל שֶׁלִּי יִהְיֶה שָׁם.

טוֹב שֶׁהָלַכְתָּ.

Dark Alley

Dark Alley by James M Coulter

ברחוב דוד הלילה שקט בדרך כלל. שלוש שעות אחר חצות, לפעמים ארבע, חוזרת שם אשה עייפה, לראשה טורבן ירושלמי, לגופה התשוש בגד שחור רחב גזרה, וחיוורונה מדומם אפילו את הצרצרים. כל אדם שיש בו לב יוכל לדעת שהיא חוזרת ואיננה באה. צעדיה בצקיים, תפוחים כגופה המאומץ מהריון, היא מתנודדת באטיות, מחזיקה בלי דעת בגדרות ברזל, לופתת בכאב את תלי האבנים המרפדים את שולי הרחוב. בכל יום, כשלוש שעות או ארבע אחר חצות, היא נעצרת לפני הסמטה הראשונה של רחוב דוד, לאחר גן המשחקים המלוחלח מטל, ללכוד נשימה שפרחה ולהיאנח אל הרחוב הדהום. אף אחד אינו שומע, וכעת אפשר להיאנח. אם יכלה, היתה זועקת, צורחת את רגליה הדבוקות ואת גווה הכואב אל השמיים הטהורים של שכונת הבוכרים. אך בשעה זו אין בה יותר קול. את הקול יש לשמור לשוק מחנה יודה, אל החוגגים. הם מביטים הלומים בבטנה התפוחה, בפניה החיוורות, משליכים מבט מבויש אל ספל הבירה, חצי קנינו הפעם, ממששים בכיסים למצוא פרוטה להעניק לאשה שבאה לכאן משום מקום, מזיזים את נרתיק הטבק. מהיכן היא באה? לאן היא הולכת? מה לאשה בטורבן ירושלמי בלילות של שוק מחנה יודה? בסוף זה יסתיים. ברור שכך. טוב מאוד שכך. זהו אבסורד מוחלט, פרדוקס. ודברים כאלה יש לפתור במהירות.

הוא לא מרווח את גופו, כלומר, במידה שמאפשרת תנומה, עד שהיא נאנחת את השוק ליד גן המשחקים. כל אחד מותיר ברחוב את ענייניו, ויש לאסוף אותם ולכרוך אותם בעדינות באניצי פשתן. או לרשום אותם. אחר שהד צעדיה עוזב את הרחוב, הוא ממהר לישון מעט, עד שיבוא החסיד ויסתער על החשכה בהתלהבות. החסיד הולך ברחוב דוד כשעה לאחר שנמוגה אנחתה של האשה בטורבן הירושלמי. קומתו נמוכה, גופו צנום ומעוטף במעיל שחור רחב וארוך, שמותיר אחריו רק שתי פיסות זעירות של רגליים גרובות בגרביים שחורים, נתונים בנעליים בלויות ומאובקות. הוא מפלש את הרחוב תוך שהוא ממלמל בהתלהבות מהוסה את ברכות השחר. כשם שהאשה חוזרת, כך החסיד בא. צעדיו מהירים, עולצים, קלילים. שוקיו הדקיקים מנתרים על האספלט, נושאים עמם ענן של אותיות, והאוויר מתמלא בריח של דפי סידור מצהיבים, צמר טליתות מיוזע, וריקודים של שמחת תורה. ליד גן המשחקים הוא נעצר תמיד לרגע קט, סוליית נעלו חדלה לרגע מלפתוח את פיה, והוא מרים את ידו ועיניו ואומר: וסיין בוני ייצר טויב! אוי! אוי! ומיד כשמוציא את ה'אוי' האחרון הוא ממשיך בניתורו.

אחר כך הריח מסמא את המוח, וימים אחרים צורבים את הגרון יחד עם אבק החצץ. שיעול, ועוד אחד. ענפי העץ נחרדים לרגע, ומיד חוזרים לעסקיהם. בסוף תמיד צריך ללכת לסמטה.

יש סמטה אחת בעיר, כרגע אסור להגיד את שמה, שלא ידעו עליה כולם ויחרבו, יש בה עץ זית זקן, מאלה המתנשאים ומתכופפים כאחד. ושם הריח כה חזק. לרגע אפשר באמת לחיות. ואז החלומות צפים, רצים בהליכה אטית, משונה, משוגעת. הוא תמיד יושב שם, פניו מטושטשות, תמונת גופו מסונוורת כמו תשליל שנחשף לשמש הים. אי אפשר לראותו, אבל לא הולכים לסמטה כדי לראות, הראיות באות בלילות הקרים של החורף, בשחר העולה של הבוכרים, כשהרחובות ריקים ונקיים מכל צורה ישנה ורק כמה סוחרים וקשישים צועדים לוותיקין, וגם האברך הצעיר הזה שבא לכאן לאחרונה, שרץ ומתפלל ברחובות ופאותיו הארוכות והשחורות נוטפות טיפות מים צלולות, מתנפצות על הכבישים.

לסמטה הולכים כדי להרגיש את העיניים החומות. בתחילה יש ללכת בשביל המתעקל מהרחוב, להניח את הרגליים בעדינות על האבנים המתרצפות, ולעצום את העיניים. ראשית מכה ריח זית, ותאנה, וברוש לימוני. ומשמאל בא היסמין, ועמו ריח רושף של שמש. כמעט שלא ניתן להריח שמש בימינו אנו. כשמגיעה השמש, נחפזים הבריות לראות תמונות, ומניחים את ריחה בקרן זווית. כאן בסמטה יש ריח שמש. ואז מרצד הריח, ריח של עיניים חומות, וכבסים לחים מתנדנדים לפופים על מיתרים, לבבות פנויים, והבוקר ההוא, שנעלם לפני שנים רבות ומאז אין למצוא אותו בכל ירושלים. הוא תמיד מתקרב בעדינות אל עץ הזית, עיניו פתוחות, עיוורות, ידיו ממששות את האוויר, נוגעות. אחר כך הוא מתרווח על הגזע זמן ארוך דיו כדי שיעלו על ידיו החיפושיות. ואז הריח נעלם. אי אפשר לגעת בו זמן רב מדי. יש לבוא שוב ושוב. עכשיו צריך ללכת לחפש מקום אחר, וגם לרשום.

אַל תִּלְגּוֹם שַׁחַר עַד תֹּם

רַק כּוֹס אַחַת נוֹתְרָה

בְּיָדָיו שֶׁל מִישֶהוּ אַחֵר.

הנקודֶה. איור: נעה קלנר

הנקוּדֶה

פורסם בעיתון כביש אחד, גיליון 4, כסליו תשע"ה, דצמבר 2014.

רציתי לספר לו שטוב לי עכשיו ובחיים לא אחזור לשם וזה נראה לי כמו זכרון רחוק מחיים של מישהו אחר, אבל במקום זה התגמגמו לי רק כמה מלים טפשיות. והוא בכלל לא הבין. אני בטוח שהוא לא הבין. הוא גם לא יכול להבין. הוא הגבאי שלו, של הרב'ה היפה. וזה החיים שלו, החסידות והקהילה והנקוּדֶה. נקודה בדל"ת סגולה, כך אומרים את זה.

הוא באמת לא הבין, והוא היה די נדהם מהקסקט החום ממז'יבוז' שהסתיר את הקרחת שלי, וגם הפולו עם הפסים הכחולים שקניתי במיאמי הביך את העיניים שלו.

איור: נעה קלנר

הנקודֶה. איור: נעה קלנר

הוא שמח לראות אותי. אני בטוח. אני רוצה להיות בטוח בזה. הוא פשט את ידיו כדי לארח אותי בשארית אַמותיו. על פניו התגעגעו זכרונות, מתבוללים עם תמיהה מוזרה.

ברקתו ראיתי את פורים בירושלים. בחורים משתרכים על אבנים ירושלמיות, בוכים על החטא, על אלקים שעזב אותם, על אהבה נכזבת, על הריחוק. הו, הריחוק שאי־אפשר לשאת. ואני אכלתי אצלו, אצל הגבאי של האדמו"ר.

בדרך לרוֹשֶׁשִׁיבֶה.

הבית של הגבאי נמצא סמוך לביתו של הרוֹשֶׁשִׁיבֶה, הבן של הרב'ה. בפורים קודם כל הולכים לרוֹשֶׁשִׁיבֶה. ברחבה חבוקים הבחורים ונאנחים על חייהם שאובדים ללא שוב בחטא התאווה. הראש שלי הוא ענן של מחשבות צבועות בבורדו. מה יהיה אתך, יעקב. יהיה בסדר. מה יהיה בסדר, אבל אתה מונח בשאויל תחתיס. היד שלי מזיזה זרוע אחת בקפוטה. אלי אלי למה עזבתני. לא יודע מה אתכם, אבל אותי הוא מעולם לא עזב.

בסעודה מגישים לנו, השיכורים, את האוכל שהכינו הנשים. אבל רק הבן של שמוליק, זה שלא שותה אף פעם, רק הוא אוכל מהאוכל. כולנו אוכלים את האלי אלי למה עזבתני. בחורים נכנסים לבית ומחבקים את שמוליק. שמוליק רוקד אתם. אני בוכה בשקט בצד. הנשים מרכלות בלחשושים. העשיר של החסידות נכנס עם פמליה של נושאי עיניים. האוויר מצטמצם, כסאות זזים מפה לשם, וריח דָּשֵׁן מטפטף מעל הצלי של אשתו של שמוליק. רק כסף מעניין אותך, עלבתי בו.

החתן הצעיר של שמוליק בוכה גם הוא. שנה ראשונה. יש הרבה חטאים ותשוקות ותאוות, ואלקים עוזב.

אחר כך הקאתי על השולחן ולקחו אותי לטיש.

ועכשיו כל זה על הרקה של שמוליק. והוא שמח.

באיזה עולם אתה, הוא שואל את הקסקט שלי. יש לך קשר עם האנשים שלנו? משהו מתחנן בעיניים שלו. לא. שום קשר. אני משליך אליו את עיני. עצב קטן מתפשט משמאל לשפתיו. הוא שואל אותי על החתן שלו שהיה חבר טוב שלי. מבחינתי הכל נשאר אותו דבר. לא נפגשים. אתה יודע.

בלילה חזרו החלומות. הייתי בטיש של ליל שבת, והרב'ה אמר לי מה שאמר, ואנשים הסתודדו, והניגונים הקיפו אותי באנחה. משוך, מגן אבות, קדשנו, אכסוף. אברכים נסערים הלכו מכאן לשם ומשם לכאן. הניגונים.

אברך אחד של שנה ראשונה אחז בידיו את העמוד. פתאום הוא הסתובב אלי. זה היה החתן של שמוליק. יעקב, יש לך את הנקוּדֶה. הוא אחז בשרוול הכחול של הפולו. כחול התערבב בשחור קפוטה. אין לי את הנקוּדֶה.

והוא שר אתי י-ה אכסוף עד שנגמר הטיש.

מעשה נורא בחסיד אחד ואתרוגו הקדוש שהיה משמיע שיחתן של צדיקים, וגם הזכות שיש למי שישתתף בהוצאות חג הסוכות

מעשה זה וקריאת קודש שבסופו נכתבו עבור בית הכנסת האהוב שלי, בו מתפללים חסידים בעלי אתרוגים קדושים מאוד. 

חג הסוכות בא לכאן, לבית הכנסת האהוב שלנו. ולכל העולם גם כן בא חג הסוכות, אלא שבבית הכנסת שלנו שמחים הכל ביותר ומכינים עצמם בכל רגע, אולי יפגוש בהם חג הסוכות ולא יהיו הם מוכנים לפגוש בו. והכנה זו עולה להם כמעשה הצדיקים שהיו מכינים עצמם בבגדיהם ובמַטָּם לפגוש את המשיח, יביא אותו אלינו הקדוש-ברוך-הוא במהרה בימינו.

וכבר היה מעשה, ובא חג הסוכות לבית הכנסת וביקש לפגוש בחסיד אחד מעשרה בטלנים המצויים תמיד בעזרת הנשים. ואותו חסיד, גדול היה בחסידותו עד שהיו שאמרו כי זכה לזיווג נשמות עם צדיק אמת, וגם אמרו עליו כי יודע הוא להשתטח, אך שמועה זו לא נתאמתה די הצורך וגם אין אנו עוסקים כעת בבירור עניין נשגב זה.

וסיפור המעשה כך היה. אותו חג הסוכות של שנה מעוברת היה, ואינו דומה חג הסוכות של שנה מעוברת לזה של שנה פשוטה, כידוע. לאחר שנגמרו עשרת ימי תשובה וננסר הכל, התקין אותו חסיד את סוכתו על הצד היותר־טוב בייחודים נפלאים והבריק את קופסת האתרוג במשחה מיוחדת. לא היה די לו בזה, ומצא לו אתרוג מיוחד לחג סוכות של שנה מעוברת ונשמתו נשמה גבוהה מעולם האצילות. ובכל רגע שהיה נפנה מעסקיו גיפף החסיד את האתרוג באהבה גדולה, גם נשיקה מיוחדת ייחד לו. נשיקה של מצווה. ואותו אתרוג, לא היה שני לו בכל בני ברק, ולא זו בלבד אלא שאף בבית הכנסת שלנו לא היה אתרוג שיזכה להשיגו במעלת נשמתו. שבאתרוג זה נתעברו נשמות צדיקי אמת והיו משוחחות ביניהן, ומי שזכה יכול היה להריח את ריח המזבח הישוב בין הצדיקים. אותו חסיד, זכה. כיוון שזכה, היה מביט באתרוג ועולה תחת כסא הכבוד. תחת כסא הכבוד יש ריח נפלא שאין מענג ממנו בכל העולמות, והיו שאמרו כי אותו ריח הרי הוא ריחה של הקטורת עודה מעורבת בדבש, ותחת כסא הכבוד הותר הדבר.

כך היה החסיד סובב בין נשמות הצדיקים ומאזין לשיחתן, והיה מתמלא בעונג גדול ובתשוקה נוראה עד שנשמתו בקשה לעזבו כמה פעמים בימים שבין יום הכיפורים לסוכות. ריחם עליו הקדוש-ברוך-הוא והפיל עליו בכיה גדולה. מאחר שנמלא בעצמו, ירדה נשמתו למטה והסתלקה מעולם העליון ויצאה מכלל סכנה.

בהגיע בוקר יום טוב ראשון של סוכות לחגוג בבני ברק, ביקש לראות טרם כל מה נעשה באתרוג הקדוש בו דיברו כל העולמות. מצא הבוקר את החסיד יושב בסוכתו וחובק את ארבעת המינים בעיניים עצומות. ראה את עפעפיו הסתומים של החסיד בחבקו את ארבעת המינים ונכלם כלימה נוראה כמי שחזה בדבר שאסור היה לו לראות, ורצון של דבקות נכנס בו עד שעלה שוב לעולמות העליונים ונדבק בהם. משסיפר את הדבר בעולמות העליונים נעשה רעש גדול וביקשו כולם לחזור לשורש ולהכלל באין־סוף, ולא יכלו כולם יותר לשאת את מציאותם. ראה הקדוש-ברוך-הוא כי עלו כולם למעלה ועומד העולם להחרב, עשה עמם כמעשה שעשה עם אותו חסיד מבית הכנסת שלנו; הפיל עליהם בכיה גדולה עד שנמלאו בעצמם. מאחר שנמלאו בעצמם, ירדו למטה והתקיימה הבריאה.

לא ידעו הגרים בבני ברק מאותו עניין, שכן בוקר יום טוב ראשון של סוכות הגיע אליהם בשעה היעודה ולא איחר כלל, כי את ביקורו בסוכתו של החסיד עשה עוד טרם יצטרך להאיר בבני ברק, וכך היה סיפק בידו לעלות למעלה ולעשות את כל מה שעשה מבלי שיאחר. אך כיוון שעבר עליו מה שעבר, בכה הבוקר בדמעות גדולות ושקטות, ודמעות אלה התלבשו בגשם והרטיבו את העיר עד שמיהרו האנשים לצאת מסוכותיהם ולהגיף את התריסים, והיו מטהורי הלב שחשו בעניינו של אותו גשם ולא יצאו מן הסוכה. ומי שלא יצא מן הסוכה באותה שעה זכה והתלבש בו משהו מאותו בכי, בכיים של העליונים שהפיל עליהם הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו.

אחר שחבק החסיד את ארבעת המינים והריח את שיחת הצדיקים באתרוג, טבל מה שטבל במקווה, הלך לבית הכנסת ולמד לימוד של הכנה לתפילה בסוכה. כשבאו המתפללים לבית הכנסת התערב עמם כאילו לא היה דבר ולא חשו בו.

כשהגיעו להלל, יצאו כולם אל הסוכה ליטול ארבעה מינים שלהם. הוציאו כולם את נרתיקי הלולב וקופסאות האתרוג, הביט כל אחד באהבה באתרוג שלו ובירך. ואותו חסיד, ביקש גם הוא לעשות כמנהג כולם. הוציא גם הוא את נרתיק הלולב וקופסת האתרוג. ביקש החסיד לברך על האתרוג ומיד הכיר כי אין זה האתרוג שלו. ולא שלא היה זה האתרוג שלו, אלא שריח שיחת הצדיקים לא היה ניכר בו.

תמה החסיד מאוד על הדבר והחל לפשפש במעשיו. העלה בדעתו כל מעשים שעשה מאז ישב בסוכתו והתעלס תחת כסא הכבוד, אך לא מצא דבר. החל ללכת לאורך הסוכה ולהרהר בתשובה. בא להרהר בתשובה וקפץ עליו זכרון הבוקר, איך היה יושב בסוכה, רוקד עם האושפיזין הקדושים וחובק את ארבעת המינים. התבונן בשפלותו, כמה התרחק מהקדוש-ברוך-הוא ואיך כלא את נשמתו בכלא חומרי עכור. נפלה עליו בכיה, והחלו המתפללים להסתכל עליו עודם מנענעים את ארבעת המינים בסוכה.

רק זאת לא ידע החסיד, כי הצדיקים עודם משוחחים באתרוג, ורק נתעלמו ממנו בגזרת שמים. שראה הקדוש-ברוך-הוא כי העולמות קרבים להחרב, וגזר על הצדיקים שיעלימו עצמם מן הכל ויסתירו ביותר את הריח שתחת כסא הכבוד.

ראה הבעל־דבר כי מהרהר החסיד בתשובה, הִזָּה עליו טיפה של עצבות והתבונן מה יעשה בה. נתקף החסיד בעצב קשה מנשוא וחשב, הלא אין בי דבר טוב אחד וכולי גאווה סרוחה וחומר חשוך, איך אתפלל לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא? הניח טליתו על השולחן בסוכה והחזיר את האתרוג והלולב לנרתיקיהם.

שמח הבעל־דבר מאוד, זחה עליו דעתו והִזָּה עליו עוד טיפה אחת של תאווה. ראה החסיד שהרהור עברה נכנס בו, הבין כי אותה עצבות משל הבעל־דבר היא, והתעצב מאוד אל לבו איך נפל בעצבות של הבעל־דבר, ואחר עצבות לא־טהורה כזו איך יוכל להתפלל.

גמר בלבו לטבול במקווה ולהסיר את העצבות מלבו.

עד הכי והכי, ביקש חג הסוכות לבקר בבית הכנסת שלנו אחר שעבר בכל בתי הכנסת של בני ברק. תאמרו: למה בא חג הסוכות לבית הכנסת שלנו אחרון? שתי סיבות בדבר. האחת, בבית הכנסת שלנו מסיימים את התפילה ביותר איחור מכל בתי הכנסיות; והשניה, שרצה חג הסוכות לשמור לסוף דרכו את עונג הראיה של האתרוג הקדוש, אתרוגו של החסיד, עליו שמע מעולמות רבים שסיפרו לו על שהתרחש למעלה.

הגיע חג הסוכות אל סוכת בית הכנסת ומצאה ריקה ממתפללים, שכן נכנסו כולם לתפילת הלל. רק טלית אחת ראה משתרעת על השולחן העגול, וכתמים של עצבות שעדיין לא דהו ניכרים בה. הסב חג הסוכות את חוטמו בסלידה מריח העצבות ונכנס לבית הכנסת. אותה שעה החל החזן לומר ברכת הלל, והגיע לתיבת אתה כשנכנס חג הסוכות לבית הכנסת. מאחר שנכנס החג, התלבשו בו בחזן מוחין גדולים ופתאום שינה את נעימתו, ואת השם הקדוש – שמו של הקדוש-ברוך-הוא – אמר בהתרפקות ובשמחה עצומה. טרם הספיקו המתפללים להזדקק לתמהון, חשו גם הם במתרחש והתלבשו גם הם באותן מידות טובות. ואותה תפילת הלל שהיתה בבית הכנסת ביום טוב ראשון של סוכות, אמרו עליה כי לא תשוב עוד עד שתבוא הגאולה וינחם הקדוש-ברוך-הוא את ישראל בתפילות מיוחדות מאוצר התפילות.

התפעל חג הסוכות מתפילת הלל של בית הכנסת, אך ביקש למצוא את האתרוג שהיה מבויש בקרן זווית ואת בעליו שהיה מטהר עצמו אותה שעה מהעצבות במימי המקווה.

לאחר שנשתהה חג הסוכות זמן ארוך עד שהגיעו לאנא ה' הושיעה נא, עזב את בית הכנסת במפח נפש, שכן לא מצא את האתרוג ולא את החסיד בו דיברו כל העולמות. עזב חג הסוכות, ונכנס החסיד לבית הכנסת, פאותיו נוטפות מים והוא טהור מכל עצבויות שבעולם.

הרגיש החסיד כי חג הסוכות היה בבית הכנסת, והחל שואל את כולם על אודות התפילה. מששמע על אותה ברכה שהשתנתה נעימתה בשם ה', החל לבכות בכי גדול ולטפוח על מצחו. שמע הבעל־דבר את בכיו ומיהר לרקוח טיפה של עצבות להזותה על החסיד האבל. הוציא החסיד את האתרוג מהקופסה ופתאום הריח שוב ריח נפלא, ריח העונג העליון שתחת כסא הכבוד. הביט שוב באתרוג ושמע את הצדיקים מייחדים זה עם זה בשמחה שלא מן העולם הזה. החל לגפף את האתרוג בשמחה גדולה, הוציא את הלולב מנרתיקו ורקד בסוכה. ולא נח עד שבאו כולם ורקדו עמו בשמחה גדולה שלא נראתה מעולם בבני ברק. בבני ברק אמרנו שלא נראתה, אולם בירושלים נראתה, שכן ירושלים רגילה בשמחת חג הסוכות ואין מי שלא שמח בה בימים גדולים אלה.

מעשה שהיה כך היה, ואין אנו מספרין בו אלא כדי להודיע גדולתו של בית הכנסת שלנו, שבו חסידים מופלגים ואתרוגים קדושים שלא נמצא כמותם, וגם על ההכנה שמכינים עצמם באי בית הכנסת לבואו של חג הסוכות.

עד כאן המעשה שנכתב עבור בית הכנסת, וכאן הקריאה הקדושה לכל קהל המתפללים. ושמנו גם אותה כאן למען יתעוררו כולם לקדושת החג.

לאחר ששמעתם מעשה נורא זה, דעו לכם כי אותה סוכה שרקד בה החסיד את נחמתו, אותה סוכה ממש הרי היא לפניכם. ולא עוד, אלא שבנוה מחדש ביופי גדול, לציין אותו מעשה ועוד רבים אחרים שהיו בה ועתידים להתרחש בה השנה ובשנים אחרות. וכולם מעשים נשגבים, שמחים וקדושים, וכולם מספרים בחסידים בלתי רגילים מאוד־מאוד.

אותו יופי שֶׁיִיפוה לסוכה, ממון רב עלה. וכמעט שהניחו את העניין וגמרו שלא לעשותו, אלא שקם איש אחד, רבי נפתלי איש מונסי שמו, ולא הניח ליאוש שיכנס ולאזלת היד שתתפשט, ולקח על עצמו כל ההתחייבויות העצומות האחוזות במעשה הסוכה.

לכן אנו מבקשים מכם להביא משלכם עבור הסוכה ויָפְיָהּ, ואין אתם נחסרים בזה כלל. כי אותו מעשה שהיה עם אותו חסיד, יכול הוא לבוא על ידכם וביתר שאת, וכן יש בזה מעלה גדולה של נתינת מקום לחג הסוכות לבוא אלינו ולהתענג על מעשינו. וכאשר חג הסוכות מתענג, בא ריח העונג הזה למעלה ומעורר רעש גדול כמו שסיפרנו למעלה, והקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו משתעשע בזה שעשועים נוראים, ומי ישיג מידותיו ושעשועיו של המאציל.

גם יש עוד סעודות ושמחות בית השואבה שמתקיימות כאן בבית הכנסת, והכל עולה ממון רב שאין לשער. הבראנפי"ן והליכטלע"ך והבשר והיין וכל המעדנים, וגם העלעקטר"י ואייר-קאנדישיוני"ר ודברים רבים אחרים למען יהיה הכל באופן הטוב ביותר בחג הסוכות, עבור חג הסוכות ועבור המתפללים האהובים.

ולא שאנו משגיחין כלל בממון הרב שעולה הכל, כי שמחת חג הסוכות וכבודו הרי הם כבודנו ושמחתנו, ושמחת הקדוש-ברוך-הוא וכבודו, לא כל שכן וקל וחומר. רק זכות היא ומוטלת לפניכם. אם תרצו, שמחו בה ורקדו עמה. אם לא תרצו, יבוא הקדוש-ברוך-הוא ויעשה עמנו מה שיעשה.

ועתה רק נברך אתכם שיעלו נענועיכם לעולמות העליונים וישמחו בהם כולם שמחה גדולה, ואתרוג שלכם יריח בריח גן עדן של הצדיקים, ובהלל שלכם יבקר חג הסוכות ויתענג עונג גדול.

 

מחזור רַבָּא

אלול עכשיו. הרחובות מבקשים תיקון לנשמתם רצופת שקיות הקניות של רחוב רבי עקיבא.

בחנות הספרים פורקים ארגזים עמוסים במחזורים. יש מחזור של בית רבן, מחזור המפורש, מחזור יסוד מלכות, מחזור של ברסלב עם תורות ודיבורים, מחזור לכלות כרוך בשמנת עם רסיסי סוורובסקי מזויף, מחזור לעדות המזרח, מחזור נוסח אשכנז, מחזור בנוסח ספרד.

אני שם בסטריאו דיסק של ימים נוראים. מקהלת גברים חסידיים, ילד פלא חסידי עם קול סופרן ומבטא של בורו־פארק. קולו מתדנדן מתוך מעיין מטהר של קפוטות שחורות ופאות מסולסלות רטובות מטבילת שחרית של שבת. הרבה חצוצרות ובראס. עכשיו הם שרים את הפיוט 'אדון עולם' בניגון ששרים בשחרית של ראש השנה בברסלב.

האלבום של לחיים הפקות לימים נוראים.

האלבום של לחיים הפקות לימים נוראים.

בשוּהל של ברסלב הכתלים בוכים ומחייכים. כולם נסעו להיות באומן אצל רבנו על ראש השנה. רק מי שלא היה לו כסף לכרטיס לאומן או שהיו לו מניעות, רק אלה מרטיבים את הטלית כאן בשוּהל של ברסלב. וגם החסידים של ר' יעקב־מאיר שכטר. רבנו אמר להיות אצלו על ראש השנה. להיות אצלו. כאן זה קיבוץ (קיבוץ אומרים רק במלעיל) של רבנו. הוא נמצא כאן, אנחנו אצלו. אנחנו אתו ורוחו אתנו. וחוצמזה, לעזוב את ירושלים עיר הקודש?

ובשחרית של ראש השנה שוכחים הכל מאומן. התחילו לשיר אדון עולם, וגם הילדים שעל הפראנצ'עס מצטרפים לשירה בצווחות דקות. בספסל השני בוכה גבר מקריח בגיל העמידה. יש לו, לגבר הגבוה שגוו מגובן, מחזור רַבָּא ישן שלא מוכרים אותו יותר בחנות שלי. גם לא היו בו, במחזור, תורות ודיבורים של רבנו, רק כתב שבור והנחיות מעל הקטעים 'כאן צריך לבכות בכיה גדולה על מעשיו'; 'כאן יתעורר בהתעוררות עצומה לשוב בתשובה שלמה'. גם לאמא שלי יש מחזור רַבָּא שקיבלה לנישואיה בכריכת ברונזה ודפים מוכתמים בדמעות הקסומות שלה.

אברך חסידי נכנס לחנות, מסובב את שולחנות המבצעים. עיניים חומות בוערות באש מפולבלת. כובע קטיפה גדול מדי, גארטל מהודק על מעיל שחור ארוך ורחב.

הוא נעצר ליד "שיחות התחזקות" של ר' צבי־מאיר זילברברג. פותח את הספר, מקמט את מצחו בקמטים צדיקִיִּים, סוגר בעדינות את הספר, מלטף את הכריכה ויוצא מן החנות מבלי להעיף מבט על הדלפק המבויש שלי. רק דנדון פאותיו הבלונדיות קורא לי לשלום.

ר' צבי־מאיר זילברברג.

ר' צבי־מאיר זילברברג.

אני מכיר אותו, את האברך השדוף עם העיניים החומות שראשו שמוט לצד. הוא תמיד צועד סהרורי בסמטאות, כאילו היה נזיר במסדר סודי במיוחד. לפעמים הוא רוקד בבריתות שהמשפיע שלו מגיע אליהן. מדביק את ידיו לידי חבריו, גם הם אברכים עם עיניים חומות שראשם שמוט לצד.

הוא בטח מתפלל יפה. והקדוש-ברוך-הוא מביא לו דובי. לאשתו מביא הקדוש-ברוך-הוא דוּבִּית כשהיא שומרת על הילדים במוסף של ראש השנה.

כשהייתי ילד קטן הבטיחה לנו אמא מתנה אם נשמור על השקט בתפילות הימים הנוראים. אמא כל־כך רצתה להתפלל בעזרת הנשים של סלונים החפויה בעץ בהיר סדוק. היא הכינה לנו שקיות ניילון עמוסות בבמבה ובביסלי, ובשעה שאני ודבורה, התאומה שלי, תקענו במבה בביסלי אחת באחד, אמא תקעה את ראשה במחזור רַבָּא הישן עם כריכת הברונזה ובכתה. החזן ייבב את חזרת הש"ץ באיטיות, ואנחנו כמעט רצינו למשוך בשמלתה של אמא. ויותר משרצינו את המתנה, בהינו ביראה במחזה הקדוש של אמא המכתימה את דפי המחזור בדמעות. הפיוטים תמיד היו ארוכים כמו נצח. כמו מְסִיבַּמְבָּה ענקית שאבא קנה לימים נוראים. אבל אמא התפללה והתפללה, ובסוף הבמבה נגמרה וכבר לא יכולנו לתקוע אותה בביסלי. אחר־כך אספנו את פרורי הביסלי האחרונים משקית הניילון שהוכתמה בצבע צהוב משונה, כמו דמעות כאלה של ביסלי. ואז התפילה נגמרה ואמא לקחה אותנו הביתה.

אחרי החג קיבלנו את המתנה. עבורי קנתה אמא בּוּבּ בבגד כחול מאוד, ולדבורה קנתה אמא בובה. לבּוּבּ ולבובה היו בקבוקי חלב מיוחדים שהם שתו מהם כשהיו צמאים.

דובי ודוּבִּית.

דובי ודוּבִּית.

 – – –

בכל יום נכנס לכאן האברך ומסובב את השולחנות, אך לפני שאני מספיק לשאול אותו לרצונו הוא יוצא מן החנות בביטחון תקיף וביישני.

שולחן הספרים של אלול מתרוקן במהירות. אברכים עסוקים מאוד מגיעים תמיד וקונים קונטרסים של ליקוטים לימים נוראים ושיחות מוסר של הרב גלינסקי ור' שוֹלֶם שבדרון.

כולם כבר מוכנים לימים הנוראים, ממהרים לרכוש את המחזור ואת הליקוטים. אני רק עוטף את הספרים בנייר זהב מכוער, מגהץ את הדיירקט (לאברכים עסוקים יש דיירקט או מזומן) ומגליש את הספר לשקית ניילון שתשאר כאן ביקום גם לאחר שיסתיים גזר דיני בגיהינום.

מקהלת הנערים בדיסק של לחיים הפקות שרה עכשיו את "המלך". עיבוד לא משהו, חייב לציין.

כמעט אף פעם לא הצלחתי להגיע להמלך. כשהייתי ילד תמיד היו מעירים אותי בבהלה. יעקב, עוד מעט המלך.

אני הולכת עכשיו, היתה אומרת אמא, לבושה בשמלה כהה, נטולת איפור וחיוורת מתמיד. אני הולכת עכשיו ואחר־כך אין מי שיעיר אותך. בסוף תפסיד את התקיעות.

בדירה שהיינו שוכרים במאה־שערים לימים נוראים היה שקט. שקט מדי. רק קולות התפילה מבתי הכנסת הדהדו, השרו תחושה משונה. מתוחה. דרוכה. וגם קולות של ילדים משחקים ואמהות מנדנדות עגולות עמוסות בתינוקות בוכים.

האוויר מלא בריח עוגות דבש של בְּרִיזְל. עוגות רטובות שאוכלים לפני המלך. רוח קרירה של ירושלים נכנסת מהחלון הגדול, והגברים בבית הכנסת צועקים המלך. ואני בפיג'מה שפרור עוגת דבש תלוי בשפתה.

אחר־כך היתה הפסקה, והרחבה התמלאה באברכים עם קיטלעך בוהקים וטליתות צמר, והרצפה התמעכה בכוסות פלסטיק ופרורי רוגאלאך, ובקבוקי שתיה נשפכו, והיו ששוחחו בערנות על נושאים שונים, והיו שעמדו בפינה עם כוס מירינדה ופרוסת עוגת דבש, חיוורים וקדושים. בפינות החזיקו כולם סיגריות עם שובל אפר שעדיין לא נפל. אסור לאַפֵּר ביום־טוב, ותמיד זה נופל על הקיטל.

– – –

כמה וכמה שנים חלפו בסמטאות הזקנות של מאה־שערים. בלחיי צמח זקן מכוער של גיל ההתבגרות, ועוגות דבש רטובות רבות נאפו במגדניה של בּרִיזְל, ואת הרחבה המלוכלכת של סלונים ניקו העובדים הערבים לשנה הבאה, אז מילאו אותה שוב הקיטלעך, האפר וכוסות הפלסטיק.

באותה שנה שמעתי המלך בבית הכנסת. את המלך שלי עשיתי בשוּהל של ברסלב, עם תלמידיו של ר' יעקב־מאיר שכטר ועם אלה שלא זכו להיות אצל רבנו על ראש השנה באומין.

השוּהל של ברסלב במאה־שערים.

השוּהל של ברסלב במאה־שערים.

השוּהל היה צפוף מאוד. כיפות לבנות של חוזרים בתשובה, יארמולקעס של חסידים ירושלמים, ילדים עבותי פאות, גברים בגיל העמידה עם חיוך שמח ועיניים יְרֵאוֹת.

אולי שנה הבאה, אומר לי נער אחד עם עיניים מאוהבות. אולי נזכה להיות אצל רבנו. אבל גם פה ממליכים את המלך. ורבנו נמצא אתנו כאן, בקיבוץ.

הוא התנועע בדבקות, חופן את פניו בסידור חדש שקנה לראש השנה. ובית הכנסת של ברסלב בכה מאוד. בכי חרישי ומתגעגע. וקול רעש הטליתות הנעות על הקיטלעך של המתפללים.

מעט מהיראה הזאת שהיתה בתפילת השחר בשוּהל של ברסלב שמרתי עמי עד היום. ובמיוחד שמרתי לי את אותה יראה של אותו איש גבוה וכפוף שכיסה את פניו בטליתו והרעיד אותה ברעידות עדינות, כמעט בלתי־מורגשות.

את פסוקי דזמרה הוא ניגן בניגון צלול.

איי… איי… איי…

והניגון נשבר.

ואחר־כך עלה, שאף אוויר, וטבע בגעגוע. לפעמים היתה בו, בניגון, מרירות דוקרת. אפילו שאול תחתית איימה לבלוע את האיש. ואז הניגון נפצע בעצבות לרגע, ומיד האיש התעשת והגביר את קולו.

איי… יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה… איי… וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה… איי… וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן… איי… עמל ואון… איי איי איי…

ואז הוא רעד בבכי קדמון והניגון התלעלע אל תוך הטלית והמחזור, מחזור רַבָּא.

אבל כשהגיעו להמלך, התמלא השוּהל בשמחה. מקהלת הילדים שעל הפאראנצ'עס צווחה בקולות גבוהים מתמיד. ראשים הורמו, טליתות הופשלו והידיים נקמצו לאגרופים. פניהם של המתפללים נצבעו באדום סמוק ומשהו של ניצחון נמשך בזווית הפה. ופתאום ראיתי את פניו של האיש הגבוה שניגן לידי את פסוקי דזמרה מתחת לטלית. הן היו אדומות ממאמץ ונפוחות. אבל אז הוא חייך כלפי מעלה. חייך אל השמים שֶׁתָּלוּ בתקרת השוּהל.

החזן החל לנגן את הניגון. האיש שמט את ידיו לרגע ונרעד. מישהו התייפח מאחורי גבי. ואז כולם צעקו במין חיוך נורא שסיפר את סיפורם של גן העדן והגיהינום, העולם הזה והעולם הבא. והסיפור עלה וירד והקיף את הכתלים, ונשרך מתחת לשולחנות ולספסלים, אחז בסנדלים של החוזרים בתשובה והקיש על טליתותיהם של החסידים בזֶבּרָה. וראיתי את כל הצער והסבל והאושר והשמחה והעצבות והייסורים והתפילות ועוגות הדבש והדמעות של אמא שלי ומעשים קטנים וגדולים ונסיונות והבלגה ותשוקה, ואת כל הפחד שנשאר לבד, והגעגוע למשהו רחוק ושכוח, והרצון שמישהו יחבק אותנו חזק ויגיד שהכל אף פעם לא היה בכלל והוא תמיד היה כאן. עשינו כמו שהבטחנו. עשית כמו שהבטחת.

המ-ל-ך.

מבעד לערפל שמעתי את מחיאות הכפיים הקצובות. והשוּהל היה מאושר, שמח עד־מאוד. והאיש הגבוה היה נראה. פניו התגלו וכמעט הסטתי את מבטי כאילו הסתכלתי בדבר צנוע. הוא בכה ושמח וניצח, ואגרופיו נצמדו למחזור רַבָּא.

יו-שב על כ-סא רם ונ-שא.

לאחר הניצחון שבה היראה לשוּהל וקָמטה את לבבות המתפללים. דמעות רבות היו שם והחזן ניגן את הפיוטים ופצע בקולו את הנשמות.

אחר־כך ישבו כולם להפסקה וכל אחד אכל מה שהביא לו מביתו. האיש הגבוה ישב על הספסל ועיניו הגדולות פתוחות לרווחה. לא יכולתי להביט לתוכן כי לא היה בי די כח ללכת רחוק כל־כך. עינינו נפגשו לרגע. הוא הנהן באיטיות מעל לשקית הניילון הקטנה ואני נרעדתי.

 – – –

"יש לך אולי מחזור רַבָּא?"

האברך ההוא שנכנס לכאן בכל יום. הוא חזר.

"יש לך?"

 – – –

 

צְפוּ: יְרוּשָׁלִַם שֶׁל טַמְקָא / קִינָה לְעֲשָׂרָה בְּטֵבֵת

נְצוּרָה הִיא יְרוּשָׁלִַם
שֶׁל טַמְקָא
נְצוּרָה עַד מְאֹד
עַד צְפוּ: לַסִּפּוּר הַמָּלֵא…
אַיֵּה הִיא יְרוּשָׁלִַם שֶׁלִּי
הָיְתָה לְזָרִים
נְצוּרָה מֵאֲחוֹרֵי חוֹמוֹת עָבוֹת
יְרוּשָׁלִַם
שֶׁל טַמְקָא
קְבוּרָה תַחַת רִמּוֹת הוֹמְפֵּייג'.
יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן
שֶׁל דּוּגְמָנִיּוֹת נְפוּחוֹת כָּפָן
בְּגִזְרָה חֲדָשָׁה־יְשָׁנָה
שֶׁל אַחֲרֵי לֵדָה.
חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם
עַל־כֵּן לְטַמְקָא הָיָתָה.
טַמְקָא יְּרוּשָׁלַיִם
טַמְקָא בִּדּוּר
טַמְקָא רְכִילוּת
צְפוּ: לַסִּפּוּר הַמָּלֵא…

מרכבה לאדם מנוקב

יום חמישי בלילה. עיר הקודש ירושלים, בין רחוב ברוכים בואכה סערט ויז'ניץ לרחמסטריווקא.
יושבים ללמוד בבית המדרש הישן אצל ר' איצ'ה מאיר מורגנשטרן.
בפינה השמאלית מלהגים כמה מבטלני בית המדרש ביידיש במבטא מודגש של ארצות הברית. סמוך לכותל המזרח לומד אברך צנום עם פנים חיוורות, צמוקות.
על השולחנות חסרי הצורה מתגוללות כוסות זכוכית וקרטון, שיירי תה וקפה שחור, לפעמים גם ממחטת נייר משומשת, קמוטה.
אדם קדמון, אורות האוזן, ימין ושמאל, עד שיבולת הזקן. רווח גדול יש בין ימין ושמאל, כדי שלא יתחברו ויבטשו זה בזה וייווצרו כלים.
– "אפשר רק לשאול שאלה?", אני פונה לאברך אחד, תימני עם זקן צפוף ותום שפוך.
התימני, תמיר ונאה, פניו שחומות, מאירות בשלווה שלאחר יגע, כמו היה תמיד במנוחה שלאחר מלאכה קשה.
– "בוודאי". אומר לי האברך.
-"זה אומר שגם בעולם העשייה יש משמעות לרוחב פני האדם כתוצאה מהשתלשלות העולמות, לגבי האופי והכלים?"
התימני מרים עיניו, כמו מתחבר למעיין שנמצא אי-שם, אומר, מתון.
-"זו הלכה בא"ק. במקומות אחרים לא ראינו הלכה כזו."
-"בדרך כלל", עיניו השחורות פונות אל עיניי ועיני חברי, שותפי ללימוד, "בדרך כלל אדם פשוט לא זוכה להגיע לא"ק. אמנם יש כזה דבר", הוא מוסיף, כיודע על מה הוא שח. "אדם יכול להיות מרכבה לא"ק. למשל, בשעת עשיית המצוות, אדם יכול להיות מרכבה לא"ק". הוא אומר ופונה לשקוע בספרו, פניו ממשיכות להאיר באותה שלווה שלאחר עמל, אולי עמל של הרבה פעמים להיות מרכבה לא"ק. אולי.
ממשיכים ללמוד. בקטע הבא מאוששים דבריו של ר' חיים ויטאל את דברי האברך בעל המעיל המרופט מרוב ישיבה.
ודבריו ממשיכים להישמע בתוכי, רצוא ושוב. בן אדם יכול להיות מרכבה לא"ק.
אולי היו אלה פניו שמהדהדות בי. הביטחון, ההיכרות שהפגין עם העובדות שהזכיר, ארשת הזיכרון הכמעט מוחשית שנראתה בעינו.
אני יוצא מבית המדרש לאווירה הצלול של שכונת עזרת-תורה, מותיר אחריי שותפה חדשה לכוסות הזכוכית והקרטון המתפרקדות על השולחנות המכוערים.
שני בחורי ישיבה עוברים מולי, משוחחים באנגלית קולנית, אחד מצית סיגריה, השני משליך  בתנועה של הרגל את זנב צעיפו לאחוריו.
"אדם יכול להיות מרכבה לא"ק". ממשיכות פניו של התימני. "למשל, בשעת עשיית המצוות".
-'אתה בקושי מרכבה לאדם תחתון', מתקפד משהו בתוכי.
התמונות עולות, צפות, תוך שאני יורד לכיוון בית המדרש הגדול של רחמסטריווקא. מעשים, רצונות, מחשבות, פיסות של עבר ישן וזקן.
בחצר של רחמסטריווקא משוחחים אברכים ובחורים מן הישיבה. חסידים. עיניים שחורות, פנים חיוורות ואורה של ירושלים. בצד דורכים על שיירי שיח שני אברכים צעירים שרק עכשיו צימחה פלומת שיער בסנטרם. אני שומע משהו על 'שוֹבְבִים'.
הם נראים שלמים, בטהרתם.
אני פוסע לאט, באי-רצון, לכיוון תחנת האוטובוס. "מרכבה לא"ק", לא מרפות ממני עיניו של האברך. "יש כזו מציאות", אומרות לי.
'אולי בשבילם', אומר לי משהו קשוח בתוכי, משהו מציאותי, למוד נסיון. 'אולי בשביל האברכים האלה שדיברו שם על 'שׁוֹבְבִים'. אתה לא שולט אפילו על הקומה הראשונה שלך, אתה רוצה לקפוץ גבוה.' הוא לועג לי.
ופניו של התימני, המוארות בשלווה שלאחר עמל, ניצבות מולי וקוראות לי, מעוררות בי געגוע סתום למשהו טמיר ונעלם.
רק קולו חסר הסבלנות של נהג האוטובוס לבני ברק הכבויה מעיר אותי לתוך עבר-הווה זקן ויגע, ללא מנוחה שלאחריו.
-"לנקב?" הוא שואל אותי.
-"אין צורך", אני אומר לו.
אין צורך, אני כבר מנוקב.