מקווה

ליל השריפה הגדולה

א. רשע

בקרים היו עניין פרוע מדי עבור בלו. כן, כך ניתן לומר, אפילו לומר בוודאות. בקרים הם סיכון שאין להכניס אותו בסך השיקולים העמוס ממילא בזוטות סרות טעם. לילות, ובעיקר לילות שבהם לא היה איש מעז ללכת ברחוב, היו אפוא ברירה ראויה, אם אכן ניתן לומר כך על לילות. לאף אחד לא היה אכפת, למעשה. מעולם לא היה לאף אחד אכפת, ואולי זה מה שאפשר לכולם לצקצק בלשונם ולהראות פנים רגישות כשהיו הדברים מגיעים לכדי צורך – ולא שהגיעו לכך פעמים רבות. רוב הזמנים היו שוממים סתם, במין שיממון שאין לו כל תרופה, וכך גם לא נאלצו אלה לענות את פניהם בעווית של רגישות שלא היטיבה – כך יש לומר – עם פניהם. ובלו היה מעדיף ללכת רחוק ככל האפשר. רחוק מכולם, רחוק מהרחובות הריקים, רחוק מהבית – שעליו כמעט אי־אפשר לדבר. רחוק מהאוכל הנורא שהגישו בסטרטקוב, המסעדה החשוכה שהיתה נפתחת בכל ערב ונסגרת באותו ערב עצמו. רחוק גם ממנה, וממנו, ומהם. לאן היה הולך – זאת אין לדעת; אפילו בלו לא ידע להיכן הלך. אולי אפילו בדק זאת בעצמו כאשר הלך בלילות, והיה מאשר זאת לאחר שוטטות ארוכה: אין לאן ללכת, וגם לא יהיה. מכל מקום, לפעמים יש לבדוק שוב אם כל האפשרויות כלו.

מטריאלה היתה מאחור תמיד, משתרכת במין חוסר הבנה. יש בה תמימות נהדרת, מלאת יופי. זאת מצילה אותה מלדעת את המתרחש באמת. באותה עת, תמימותה הביאה אותה להיות שוערת הלילות האלה, שאליהם חזר בלו במין פולחן רפטטיבי, אחוז בהלה. היא שליחת האל מבלי דעת, והוא הנידון מבלי דעת, והלילות עושים מלאכתם בידיעה, בייחוד ובדבקות גמורים. וגם ארטום ובלה היו לפעמים מצטרפים אליהם. האם היה בהם רשע? זאת שאלה פילוסופית, ובלילות אין מקום להתקשקשות מעין זו. רשע. וכי למי יש פנאי להיות רשע. כולם עסוקים בעניינם – אם שגגה היא או זדון, ידונו בבית המשפט, והוא נסגר זה מכבר, ובלילות הוא סגור עוד יותר. ובכל זאת היה ריח עולה, ריח של רשע. מין צחנה מתועבת ומפליקה, כמעט כמו צינת הלילה הצוחקת למשבתם של האנוסים לפגשה. בלו היה חושב על רשע רבות. רֶשע ורָשע, ורשעים ורשעוֹת, ובכלל רשעוּת. האם בלו היה רשע? זאת אין לקבוע. בלו היה בלו, עבד הלילה. מי מכרו לאדוניו, ומה היה לפני כן – בלו עצמו מתקשה לזכור, והשמועות, כדרכן של שמועות, מרושעות מדי מכדי להיות נכונות. על כל פנים, ועל פי השמועות, בלו לא היה רשע – מה שעושה את הדבר לחמור אף יותר, ואולי אפילו מרושע.

ב. בלו עבד הלילה

בלו היה גבר נאה ביותר, כך אמרו כל רואיו, אלא שהם היו מעטים כל כך עד שכשהיו פוגשים בו אחרי לילה מאותם לילות, לא היו מבחינים בפניו, רק בעבדותו. פניו היו מלוחות־מתוקות: מצחו גבוה, צדעיו טהורים, אפו מעודן, עצמות לחייו גבוהות ומסותתות, זקנו זקן נביאים ועיניו. לא ראיתם מעולם עיניים כאלה – עמוקות כים, חודרות כשורש, מתגעגעות כמטורף, יפות כלילה שרוע של טבת. הן היו מתארכות ומתעגלות, ומבטן לעולם לא מרצד.

פעם, כך אמרו השמועות, יכולת להביט בעיניו ולהתנבא. אבל שמועות, כדרכן של שמועות, הן מרושעות. וכעת עיניו היו דחוקות, כאילו התאמץ להסתירן מאחורי מסך אטום. אולי, כך אמרו, היה לו פעם שם אחר. שם מוזר בלו. מוזר.

בלו עבד הלילה. עבדים רבים ללילה, אבל בלו המובחר שבהם. תפקידו לאסוף מעשים טובים ולמוסרם לממונה. עבודה קשה היא, אך לא לחינם נבחר לכך. בלו יודע כל מעשה טוב שנעשה והולך אחריו למרחקים. ריח של מעשים טובים זהו ריח שאי־אפשר לעמוד בפניו, אלא שאף אחד אינו מריח מלבד בלו, והוא הולך אחר מעשים לכל עבר עד שמוצא אותם. לפעמים הולך לילות שלמים למצוא מעשה טוב אחד. אחר כך, כשמוצא את מעשיו, לא נותר בו דבר, והוא נפרד מהכל במשיכת כתף, כאילו מעולם לא היו כאן אלה.

Paul Gustave Doré (1832-1883). Dante finds himself lost in a gloomy wood, from Canto 1 of the Divine Comedy: Inferno

Paul Gustave Doré (1832-1883). Dante finds himself lost in a gloomy wood, from Canto 1 of the Divine Comedy: Inferno

ג. נטע

נטע מרים ראשו בתמיהה. כך הוא עושה פעמים רבות ביומו. פדחתו היתה ריקה משיער, אבל יכולת לראות בה את כל השערות שמכל העולם כולו. לב גדול יש לו לנטע, לב מקודש, מוקדש. עיניו כחולות, כחול מרכך. אפו משוך מעט, ושפתיו דקות ונטויות. נטע רוצה לעשות דברים רבים, והוא הולך ממקום למקום ועושה דברים רבים. הרבה מאוד הוא תמה. העולם מלא תמיהה, אבל איש אינו אוסף אותה, והיא נערמת בסמטאות עד שמישהו רוצה לעבור והוא משליך את הכל בתנועה של זלזול. תתמהי, הוא תמיד אומר לה. תתמהי. בסופו של יום מה נותר לנו אם לא פליאה – כך אנחנו יכולים להיות מחוץ לזה. ומה הבעיה בזה? היא שואלת באדישות, אבל הוא כבר הולך למקום אחר לעשות דברים. מה נותר ביום הזה מנטע, מה נותר מנטע, מה נותר. הלב של נטע שמיכה קרועה, הלב של נטע פשפשים. הלב של נטע זכרונות.

נטע הולך למקווה. אין אנשים בסוף היום, ובמקווה אפשר למצוא זכרונות יפים במיוחד, וגם בושה נוראה שפוכה בחמה, ואותות כמעט נשכחים של מאבק. מי שיודע יכול לחוש את הטבילות. הנה כאן טבל מישהו בבהלה; אולי נבהל מעצמו, ממה שעשה. אולי נבהל מהקור של המים. אולי ממה שראה כשעצם את עיניו. הכל חוזר כשעוצמים את העיניים, וכמעט אפשר לשכוח שבאו לטבול.

המים עייפים מלהתגונן, אבל לעתים נפצעים, ואפשר לאסוף צווחה של כאב במסננת כתומה ארורה שמונחת בין הבור של המים החמים לבור של המים הקרים. אם נוברים בתוכם, עולות כל הטבילות של הנערים שקפצו אל המים במהירות ובצינת הבוקר. שש בבוקר. מי טובל בשעות האלו? אנשים שרוצים להסתתר. קשה למצוא את לבם בין לבבות של אנשים אחרים, אבל אי־אפשר לעמוד בריח של טבילה, ונטע מריח. הוא הולך בתוך המים כמשוגע, ומיטלטל בין הזכרונות. בחור בלונדיני מבויש שטבל את כל חייו הקצרים ונענע את נשמתו בחוסר אמון, אברך יגע שהשליך את תפילתו לתוך המים, נפשות קצרות וצרות שעשו במקווה כשלהן. שייסלח להם במהרה. נטע מסומם מאנשים אחרים, נטע לפות בתוך עצמותם של הערים בבקרים, מטביע רגליים דקות בתוך בוצה אפרפרה ונאנק מבלי יכולת לנשום. אפשר למות כאן, אפשר לחיות כאן, אפשר להשתגע. טוב, נטע – הלא הוא משוגע, כך לפחות אומרות השמועות. אבל שמועות, כדרכן של שמועות, הן מרושעות.

ד. מטריאלה

אהבה היא מה שלעולם לא יהיה לעבד הלילה, כך בלו יודע בוודאות. וייתכן גם שמעולם לא היתה לו, אבל הוא אינו עוסק בזה. עליו להישרף הלילה, וגם מחר, ובכל הלילות שיהיו בכל העולמות. ומטריאלה אומרת: 'אתה רוצה שאראה לך מה זאת אהבה?' ולפעמים אף מחציפה את פניה הפחוסות לומר: 'אתה רוצה שאתן לך אהבה?' ובלו בורח ומותיר את הכל מאחוריו, אך בסוף – על אף שכרונה התמידי – היא תמיד מדביקה את צעדיו.

מטריאלה ממונה על השריפה, מטריאלה ממונה על הכל. אין לדעת ממתי היא לצדו, אפילו היא לא יודעת זאת. עליה רק לשרוף הכל ולא להשאיר סימן, כדי שיוכלו הדברים להמשיך כסדרם. סדר הוא דבר חשוב כדי להמשיך, ויש להמשיך. כך אומרים כולם, ואף השמועות אומרות כך, אף שהן מרושעות כדרכן, אך ייתכן שיש להמשיך באמת. למרבה הצער, לא ידוע אל נכון אם מטריאלה רשעה. רשעה? אולי מעט. מעט מעט. מי יודע. היא בלתי־נסבלת, לפחות על בלו. לפעמים. גם ארטום ובלה אומרים כך.

ה. מקווה

בלו היה מסתתר בדרכים רבות ממבטם של בני אדם. לפעמים היה לובש בגדים רחבים ומכניס את כתפיו שלא ייראו. לפעמים היה עוטף את ראשו בברדס כתום ענקי, וכשמישהו היה מסתכל, היה טובע בתוך הצבע הזוהר ושוכח מקיומו של בלו. לפעמים היה בלו מתערטל לגמרי, וכך היו אנשים מזדעזעים מהמראה הנורא וצועקים עד שכל העיר היתה מתעוררת, ואז היו רודפים אחריו ברחובות, ומטריאלה היתה אומרת: 'למה לך כל זה?' והוא היה אומר לה 'למה לי באמת?' אבל אף אדם לא היה מביט בו, אלא רק בגופו הקפוא. בלו גם היה לובש לפעמים בגדי חסידים, והיה מהנהן לעוברי דרכים לשלום ומפטיר ביידיש 'א גוטן חודש', או 'שולם שולם', או 'גוט שאבעס', או רק מרים את ידו עד גובה פניו ומנופף בה באופן כמעט בלתי־מורגש כשם שעושים חסידים, וכך כולם היו מביטים בו כאילו היה כאן תמיד ואין בכוונתו לעסוק בשום עניין שיש לתת עליו את הדעת. כך או כך, אף אחד מעולם לא עצר להביט בעיניו ולשוטט בהן עד כלות.

אותו הלילה היה ארוך וצונן, ובלו היה לבוש בקפוטה שהברק סר ממנה, וראשו היה תחוב בשטריימל מהודר. מלאכה לא רבה היתה, אבל הלב של בלו שרוף, כשם שהוא נשרף בכל לילה. נשרף ומתקלף, כדי שתהיה שכבה נוספת לשרוף אותה. אלוהים, כמה שהלילה נורא, כמה שהלילה נורא. ריח של עשב ודלק וחלב חמוץ ולחמניות נאפות במאפיות שלעולם לא ישלחו את סחורתן לאף מקום. בלו הלך אחרי מעשה טוב אחד, שריחו היה שלו ורך באותה מידה. כשם שהיה ריחו טוב, כך היה רחוק ביותר. בלו ידע זאת, שעליו ללכת זמן ארוך ביותר עד שימצא מהיכן מגיע הריח. ומטריאלה שתתה יין זול והשתכרה והשתרכה אחריו ברחובות השוממים ובגדיה צואים. ובלו הולך ממקום למקום, אפו היפה מרחרח את העולם אבל כל העולם עצב. בלו רגיל בריח של עצב, אף שאין בקרבתו ריח כזה. למי יש פנאי למותרות כמו עצב. למי יש פנאי להשליך ברחוב משהו נוסף מלבד תמיהה.

הלילה עליו לחפש אהבה, כך נאמר. הרחובות היו מלאים אנשים, בלי סיבה נראית לעין. אבל הריח עלה עד לצמרות העצים הבודדים שנותרו ברחובות, ואנשים היו מביטים בהן בשנאה מוזרה. בלו אף פעם לא הבין אנשים. מין מוזר שאין לו קיום, שלא נשרף בכל לילה, שנשאר במקומו ואינו נע לעולם. אם היה יכול לצעוק היה רותם את האנשים לכרכרות וצורח אל הכפור. אין לצעוק בזמנים אלה, אולי רק להפטיר ברכות שלום ביידיש. מישהו יכול להבחין בסוף ולחשוף את הכל. מה יקרה כשייחשף הכל? העולם יעמוד מלכת? הלילות ייהפכו לימים? התמיהה תחדל להצטבר בסמטאות? מטריאלה אומרת לו תמיד: 'לא יקרה כלום'. בלו רוצה להאמין שיקרה משהו, ודווקא בשל כך יש פחד איום בלבו מהגילוי. זה יתרחש יום אחד, ואין מי שישלוט בכך, ואולי יתגלה שהכל היה לשווא, ואין בכלל מי שאכפת לו.

בלו הולך ברחובות הארוכים והאנשים רבים, ונראה כי כל העיר בדרכה לצאת מן הבתים אל האופל. הקולות מתרבים, ובלו עוטה לפניו ארשת של ברכות שלום ומתחיל להשליכן מפיו אל החסידים. הם, כך נראה, להוטים מדי מכדי להבחין בו, חביבים מדי מכדי להתעניין בו. מה יש לכם בפנים? אם היה רק מותר לו, היה שואל אותם. בלו עבד הלילה, אסור לו לשאול דבר, עליו רק ללכת אחר הריח. והריח הפעם היה קשה מנשוא, וכל העיר משתגעת. אנשים מתחילים לרוץ בין הבתים ופוגעים זה בזה במנוסתם. הפצועים מייבבים על מפתן החנויות, אבל בלו לא נעצר. עליו ללכת אחר הריח, וזה רחוק מכאן. יש כאן שריפה, הוא בטוח בכך. אין ריח שמוכר לו יותר מריחה של אש לוחכת, משתלטת, רוצחת כל דבר העומד בדרכה. בלו אוהב ריח של שריפה. זהו ריח מרגיע, מוכר. כמו ריח דובי אהוב של ילד שלעולם אין לכבסו. הוא מסמן את סוף הלילה, את הסדר שאין לשנותו, שיימשך כך לנצח. שריפה היא הנצח, והלילה הוא ההווה חסר המשמעות, וסופו של ההווה לכלות בנצח. מרחוק כבר נראות הלהבות, מפלשות את שמי העיר השחורים באור מעוות. הרחובות מלאים אדם עד שאין מקום לזוז, ובלו נאלץ לדחוק בבשרם של אנשים ולפלס את דרכו בין העומדים ועיניהם קרועות. זמן רב לא נגע באדם, זמן רב לא ראה כל כך הרבה אנשים. ועתה הם כאן כולם, וכל העיניים רודפות. מי אתה? מי אתה? מי אתה? הוא היה רוצה לצעוק, אבל אין מי שישמע.

הם, לעומת זאת, צועקים. צועקים עד שהשמים רועדים, ואפילו האש נבהלת. ריח השריפה מדגדג את אפו, והוא עוצם את עיניו לאט ונשאב אל האש. מה תרצי ממני עכשיו, מה תרצי ממני עכשיו. כתום מבהיק חורך את פניו, וריחה של האהבה פתאום מתערבב, נשמט. הוא קרוב, עוד כמה צעדים ומלאכתו נשלמה. אנשים החלו להתרעם, ודיבורים של רוגזה עוברים בין הנדחקים. אין לדחוף, אין לדחוף כל כך. זהו מעשה רע. אסור לדחוף. ריח האהבה מטביע ומחבק, ובלו מוזג ממנו לכוס גבוהה, שואף. אפשר לחוש אדמה אדומה, תיחוחה. רק היום הושקתה בגשם. אדמה כזו יש לטעום, להניח על הלשון, לטרוק את הבשלות אל תוך החך, להעלות את העסיס למנחה, לפרוך את המרקם המחוספס אל השיניים הטוחנות. מאכל של עצים. של פיות. בלו פותח בבהלה את עיניו. הוא שכח. הוא שכח לרדוף! מעולם לא קרה לו כך. הוא מביט סביב, וכולם מביטים בו בעיניים קרועות. בלו מנסה להפטיר שלומות ביידיש, אך לשונו מלאה באדמה, והחסידים מסתכלים בו בחשדנות.

חום האש מרחיק את האנשים, אך הם נהדפים שוב ושוב בגושים ענקיים אל מרכז הלהבות. למעלה, על במה גבוהה, עומד איש אחד בתוך מקווה רותחת, אפוף להבות, עיניו עצומות, והוא פורש את ידיו לשמים. בלו מטפס אל הבמה ונוגע.

נטע?

נטע פותח את עיניו, ומניח את מבטו הרך על בלו.

מה אתה עושה כאן? זה שלי, מוחה בלו. ומטריאלה אומרת: 'עזוב אותך מזה'.

רוצה לטעום? שואל נטע בשקט, וגושי האנשים למטה צועקים אל השמים המוארים. בלו מהנהן, ונטע מגיש לשפתיו כפית עם מים, ובלו מסתחרר וסוגר שוב את עיניו.

יש לזה טעם של יום, הוא בסוף פוסק, ומביט אל עיניו הכחולות של נטע. ממש אסור. ממש אסור. הוא לוחש לעצמו. ומטריאלה לופתת את ידיו ואומרת: 'אסור לך, בוא נלך כבר'.

אני צריך לאסוף מפה, אתה מבין? הוא אומר לנטע, ונטע מביט לתוך עיניו. אני צריך לאסוף מפה, לאסוף מהר וללכת, הוא לוחש ורועד מקור. נטע מביט אליו, ובלו מסיר את השטריימל המהודר והקפוטה שכבר סר ממנה הברק ומשליך אותם אל ההמון הצווח. ומטריאלה אומרת: 'למה לך כל זה?', אבל בלו אינו שומע, והוא קופץ לתוך המים לקול תרועות החסידים הנהדפים אל הבמה.

ואחרי שכל הרעש שוכך, נטע מביט בעיניו של בלו, לוקח את ידו והולך.

מֶלֶךְ אָסוּר בָּאֲרִיזוֹת

הָיָה כָּאן חָתָן, לְלֹא סָפֵק
הָיָה
נְקוֹם נִקְמַת סִמָּנֵי חֲתָנֶיךָ
הַשְּׁפוּכִים עַל קִירוֹת הַמִּקְוֶה
עַל הַדַּרְגָּשִׁים
עַל מִשְׁטָחֵי הַפְּלַסְטִיק הַיִּעוּדִיִּים
נֶגֶד הַחֲלָקָה
רַק שֶׁלֹּא יַחְלִיק, הֶחָתָן
אֲרִיזָה מְרַשְׁרֶשֶׁת וּפִסּוֹת קַרְטוֹן
חֻלְצַת בְּרֶכְּסוֹני הוּא לוֹבֵשׁ, הֶחָתָן
חָסִיד, אֲבָל עִם כֶּסֶף
טִיקֶט שֶׁל גַּרְבֵּי נַיְלוֹן לְבָנִים מִכְּפָר חַבַּ"ד
לֹא סוֹבֵל מִפִּטְרִיּוֹת, מִתְמַקֵּד בַּבֹּהַק
עֲשֵׂה שֶׁלֹּא יִנְזְלוּ מֵשׁוֹקָיו כָּל יְמֵי הַשֶּׁבַע-בְּרָכוֹת
וְיִבְהֲקוּ לְעֵינֵי הָעֵדָה
בַּרְקוֹד גּוּפִיָּה גֶּבֶר כֻּתְנָה עִם שַׁרְווּלִים M 34.00
דָּבוּק אֶל הַסַּפְסָל
הַבַּרְקוֹד שֶׁל הַגַּטְקֶס בַּקִּיר, לְיַד הַמִּתְלִים
בִּנְיַן עֲדֵי-עַד יִמְלֹךְ
מֶלֶךְ אָסוּר בָּאֲרִיזוֹת מְרַשְׁרְשׁוֹת
34.00 עִם שַׁרְווּלִים M (צִיּוּר שֶׁל גּוּפִיָּה)
חָתָן דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ
עִם בִּגְדֵי הַמֶּלֶךְ הַחֲדָשִׁים
וַאֲנִי מְשֻׁגָּע
עִם כְּתֹנֶת מְשֻׁגָּעִים

מקווה צאנז 3

רַק לֹא אָדָם כֶּסֶף

רַק לֹא אָדָם כֶּסֶף!
בְּבַקָּשָׁה, לֹא!
נָא, יֻקָּח לְךָ מְעַט מֵי מִקְוֶה
וְאֶל תַּתִּיז עָלֶיךָ מֵי־חַטָּאת
עָצְמָה גַּבְרִית בִּלְתִּי־מִתְפַּשֶּׁרֶת
כִּבּוּשׁ שֶׁל אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה-שֶׁבַע
גַּם בְּשַׁבָּת וּבְמוֹעֲדֵי יִשְׂרָאֵל
אַל נָא תַּבְחִילֵנִי מִלְּפָנֶיךָ
לָמָּה שֶׁלֹּא תְּנַסֶּה חַוָּה זָהָב?
אִיב, אָדָם אֶנְד אִיב
אֶנְד לִירִ-יקָה
אֲבוֹתֶיךָ הָיוּ צַיָּדִים-לַקָּטִים שֶׁל פִּטְרִיּוֹת
בְּמִדְבַּר סִינַי
רָאוּ אֶת הַקּוֹלוֹת
הַאִם תִּשָּׁכַח בֵּין שׁוּרָה שֶׁל מַקַּ"טִים
שְׁכוּחִים עַל מַדַּף־הָאֲבֵדוֹת
בַּצָּרְכָנִיָּה
סְטַטִּיסְטִיק בְּשׁוּרָה שֶׁל בְּנֵי־אֵלִים
בַּעֲלֵי עָצְמָה גַּבְרִית בִּלְתִּי־מִתְפַּשֶּׁרֶת
קַח אֶת חַוָּה זָהָב
פִּתּוּי בִּלְתִּי־נִגְמָר
שִׁשִּׁים וְשֶׁבַע-שֵׁשׁ
נָא לֹא לְהִתְקַשֵּׁר בְּשַׁבָּת
וּבְמוֹעֲדֵי יִשְׂרָאֵל
וּבְמִדְבַּר סִינַי
אוּלַי אֶקְס שׁוֹקוֹלָד
שׁוֹקוֹלָדִים בְּרֵיחַ כָּזֶה אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג בִּמְחִיר טוֹב
בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית
רַק לֹא אָדָם כֶּסֶף, בְּנִי הַיָּקָר
רַק לֹא אָדָם כֶּסֶף.

מִי מְטַהֵר אֶתְכֶם

אַרַיין אַרוֹיס! לִטְבֹּל וְלָצֵאת!
מַאיֵיר הָרַגְזָן מֵהַמִּקְוֶה רוֹצֶה לְהִכָּנֵס
יְלָדִים! זֶה לֹא בְּרֵכַת שְׂחִיָּה פֹּה!
דִּבְלוּל שְׂעָרוֹת וְקַשְׂקַשִּׂים
שֻׁמָּן וָפֶרֶשׁ
עֶצְבוֹנוֹת וְעֶרְגּוֹנוֹת וְזִכְרוֹנוֹת
כָּל אֶחָד מַכְנִיס מִשֶּׁלּוֹ וְלוֹקֵחַ מִשֶּׁל אֲחֵרִים
נִכְנָסִים עֲרוּמִים
יוֹצְאִים כְּתִינוֹק שֶׁנּוֹלַד
מָה, מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים?
וּמִי מְטַהֵר אֶת שְׁמִילִי מִיַּלְדּוֹ שֶׁמֵּת בָּעֲרִיסָה
וּמִי מְטַהֵר אֶת הַטֻּמְאוֹת בְּעַצְמָן
וְאֶת הַמִּקְוֶה
אוּלַי צֶ'צֶ'ה, אוֹ מִי יוֹדֵעַ אֵיךְ קוֹרְאִים לוֹ, הָרוֹמָנִי הַזֶּה
שֶׁמְּטַהֵר אֶת רִצְפַּת הַמִּקְוֶה בַּאֲקוֹנוֹמִיקָה
וּמִי מְטַהֵר אֶת הָרוֹמָנִי
וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם
אוּלַי נָדָב, שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִשְׁקְפֵי פְּרַאדָה, וְגִ'ינְס
וְרַק מִתַּחַת לַמַּיִם אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ אוֹתוֹ שָׁר וּבוֹכֶה
אוּלַי דָּוִד, שֶׁלֹּא יוֹצֵא
עַד שֶׁהוּא לֹא חוֹשֵׁב עַל עַצְמוֹ
וְלֹא שׁוֹאֵל
מִי יְטַהֵר אוֹתוֹ.

 

צילום: נתי שוחט / פלאש 90

 

בחור אחד מוזר על ספסל

בשכונה שלי יש בחור אחד מוזר, בשנות הארבעים המוקדמות. עיניו מפלבלות תמיד ופוזלות לצדדים במין מבט ספק אומלל, ספק חורש רע. הוא מדבר במקווה עם כולם על נייעס. הרבי נסע לכנס החינוך, ועסקן פלוני דווקא לא הגיע, מה שיצר בעיה מול אדמו"ר אחר. הוא יושב ברחוב שעות ארוכות, הוא רבוץ על ספסל, וכרסו עצובה יתר על המידה. אולי הוא ספסל בעצמו. משהו בריח העצב שלו טרי ועבש, כריח נוזלי גוף חמוצים. אם תתקרב תוכל לראות צלליות משתקפות בריחו החריף של העצב, והצלליות מתות ורוקדות.

כמה פעמים עברנו על פניו, אני ולאה. אנו מדדים בפסיעות מעוכבות של ליל שבת, מותשים מאכילה ושתיה יתרה, אלימלך רץ בעליזות עייפה, דורס את האספלט. הרחוב רדוף ילדים וזוגות צעירים שחוזרים מסעודת שבת אצל ההורים. והוא, הוא ישוב על ספסל תחנת האוטובוס, עיניו משוטטות הרחק באופן קרוב מדי. אולי נארח אותו לסעודת שבת? אמרתי ללאה. מסכן, היא אומרת לי, ואנחנו מהנהנים ברחמים מעוררי סיפוק עצמי של שבעים. לרחם זה טוב. זה עוזר להתמודד עם עצבות דוקרת וצריבות אשמה.

תמיד הוא מבלה ארוכות במקווה. הוא פושט את בגדיו באיטיות שקשה להתחרות בה. בין בגד לבגד הוא מתיר לעיניו להתנמנם באותה שוטטות רחוב שלעולם אין לה סוף. אין לאן למהר.

שעה, ושעתיים.

תחושה לא נוחה מקמטת את גבי. אני ממהר להעלם מעיניו ופיקת גרוני מחוללת בניכור. והניכור מתכתב עם אותם רחמים ארורים של ליל שבת, מאיים להטביע אותם בחשד ובתמהון.

מה הוא עושה במקווה? על מי הוא מסתכל? על מה? אולי יאוש הוא שמושך את תנועותיו, מעוות אותן בהילוך איטי. הוא מרחף בחלל ריק, עמוס סלעי ירח מחוספסים, נוגע ולא נוגע. ידיים ורגליים מנופפות בקהות כמו בתוך מים. חי בתוך יקום משלו, יקום מתנגש עם יקומֵי אחרים רצופי תזזיות משוּפּוֹת, מסוגננות.

אולי יאוש הוא שמנפח את עיניו שחיים יָבְשו בהם לפני עידן. אולי עצבות היא שמשוטטת בעינו המחפשות זיז לאחוז בו, כמו הקשיש המביט מהמרפסת על המכוניות ברחוב הסמוך, מביט וסופר וצוהל ויָבֵש.

אולי הוא איש מסוכן. ועיניו מביטות עמוק אל גופי, מקלפות אותו מעורו, מפשירות את הקרח הנורא, צולות את הבשר במרכזו, בטמפרטורה המדויקת. החום רודף את גופי, ושיניים נוגסות בגופי, לועסות בתאווה, מגירות עסיס פראי קדמון ואדום דם, וסחוסים נשברים תחת להט שפתיים, ועצמות פריכות מחריקות בין קלשוני הפה. בשר טרי ורוטט, טרוף רוחות, צרוב מבטי עיניים מפלבלות, מפצחות בגרגור את חֲלָבַי. אז, הוא ישקע במבט אחד ארוך, וינמנם על הספסל, עינו השמאלית זולגת אל מחוץ למסגרת.

נראה לי שהוא מסתכל עלי.

נראה לי שהוא מסתכל עלי.

יום אחד, באיזה דוקו נשכח, פגש חרדי לשעבר את אלה שטרפו את בשרו. והוא מדבר אתם, והם מצטדקים לפניו. עיניים איומות מרצדות באי נוחות.
הנה הבחור מהשכונה שלי. הנה פניו השעירות ממלאות את המסך. והוא מבטיח. באמת מבטיח. עינו השמאלית זולגת אל העץ המצטנף מאחורי צלי גופו המבותר של הבחור. עודו מדמם. חוטים וקרעי סחוס מוצלפים על העשב.

בליל שבת הספסל עודנו מחזיק את גופו הרבוץ של האיש שעיניו משוטטות. לאה ואני מדדים ומביטים בעצבות ברירי מבטיו הנוטפים על אבני המדרכה, נקרשים בדרכם הנצחית אל המַטָּה. רחמי השבעים הותירו אותנו עם שביעות הרצון, ורחמים גדולים על צער העולם שוכבים בפינות הלב, גוססים מרעב. נפשות מתות, עיניהן זולגות, ומעיהן נשפכות החוצה, תוכָן נגלל בחוצות ומזדווג עם רפש האשפה.

מה עצוב יאושו, מה נוראה קהותו, כמה מעורטלות רגליו ההפוכות, לואטות באיטיות משוגעת, וזיז אין לי עבורו.

עיניים שחורות

אשה אחת בפאה מסורקת ועיניים מקפידות מדי. גם השניה, זו שאינה נשואה ומחכה לבן התורה שיקחנה לאשה, גם היא עיניה מקפידות מדי, אלא שהיא אינה מרימה את עיניה כנשואה להפליש מבט ולנקב את הבריאה כולה. היא משפילה את מבטה אל חצאיתה של הנשואה. אחיות. אחיות יהודיות. אחיות יהודיות עם פרצוף של נזירות. יש להן דמיון רב בחלק הבלתי-מרוצה-לְעולם שלהן.
איפה המשנה־ברורה? שואלת אותי הנשואה והשחור שסביב עיניה מחמיר עמי יתר על המידה. שם, בטור השמאלי, אני מצביע ומשהו מתכווץ בתוכי.
למה אני עובד בחנות ספרים בבני ברק, שם כל הספרים הם רק מתנות לבר מצווה ולחתונה, וכולם מבקשים הנחות וכועסים שאסור עלי לעשותן.
תעטוף לי! אומרים כולם כשנכנסים בפתח מבשר הרעות. תביא לי את הספר שאני מחפשת ותעטוף לי אותו ותוריד את המחיר ותביא פתק החלפה וגם שקית יפה אני רוצה! הורדת את המחיר? בפתק ההחלפה לא כתוב מחיר?
ואני מתגעגע לחנויות ספרים עמוסות בספרים נדירים, והמוכר תמיד אוהב כל לקוח ולקוח כאילו היה ספר ממש, וכל ספר נמדד במה שבתוכו ולא בכריכתו שזָקנָה ועברה מה שעברה. ובחנויות ספרים אלה אין בכלל גליל של נייר עטיפה שמַזנֶה סרסורי ספרים לעטוף ולעטוף בלי הפסקה לחתני בר מצווה. נייר העטיפה שלהם הוא כריכה ישנה ומענגת. לפעמים תמצא בה הקדשה אישית שנכתבה בעט נובע, כחול. לרחל היקרה מכל, ידידות נפש אינה זקוקה לחיזוק, ואת כמו מעיין קדוש של אהבה עליונה מכל. אוהבת, מרים שפירא. לקוח נכבד במיוחד יקבל לפעמים כריכה ועליה חותמת המעידה כי הספר היה בעזבונו של ראש מועצת נחל שורק. דואר נע. דואר נע זו מדרגה עליונה שבכל עטיפות של חנויות ספרים ראויות לשמן.
אתה יכול לקום שניה ולבוא לכאן לעזור לי? אמרו השפתיים הקפוצות ואני הרחבתי את שפתי לחיוך אדיב ואמרתי שבטח ולמה לא.
עיניים קפדניות רוצה לשמוע על מחירים של משנה ברורה.
אחר שעיניים קפדניות שמעה על מחירים של משנה ברורה ובחרה לה את הסוג בו היא מעוניינת, הורדתי לה סט אחד מהמדף העליון שבארון, שאינך יכול לעלות אליו בלי שרפרף או סולם.
שתי הנזירות מוציאות כל כרך וכרך מתוך הסט של המשנה ברורה. אנחנו רוצות את זה למתנה, הן מסבירות בנימוס. זה צריך להיות יפה.
בטח הן קונות את זה עבור בעלה של חבושת הפאה. הוא אברך כולל חשוב במיוחד, והוא לומד את כל הסוגיות והאחרונים והראשונים והוא מכיר את כל השמות המוזרים של הספרים מהטור האחרון בחנות, אלה שהליטאים מבקשים. יש לך מעדני לחם על קידושין חלק א' עם הערות חזון איש בלי גליונות במהדורה של ברקוביץ?
אין לי. אף פעם אין לי.
לפעמים יש לי עם גליונות, את מעדני לחם על קידושין. אבל עכשיו חסר.
הסט לא מתאים להן. לנזירות.
אתה יכול להביא לנו סט אחר? זה פשוט למתנה.
בטח, אני אומר. השפתיים שלי מתרחבות חזק חזק כדי לעשות חיוך.
הסט השני לא מתאים. זה פשוט למתנה.
אני עולה שוב על השרפרף, מגיע את ידי אל הסט השלישי. מוריד אותו.
הסט השלישי הרבה יותר לא מתאים מהקודמים, כך מסתבר ממראה עיניהן ושפתיהן של השתיים. הן ממש כועסות על הסטים, אך הן לא מדברות כמעט ביניהן, רק מגפפות בחפזון בוחן ספרים רחבי מידה. מבטים מלפפים עיקולים נסתרים וכתמים מגעילים. מגעילים ממש.
הסט הרביעי הוא האחרון שיש בחנות. ואני מגיע את ידי אליו בפליאה משהו, ומשלשל אותו אלי.
אויש. אויש. טסססס. פסססס. כחחחח.
הסט הזה בסדר, אבל צריך להחליף בו שני כרכים. אתה יכול להחליף לנו עם סט אחר?
הפעם הן לא אמרו זה פשוט למתנה.
ואני לא הרחבתי את שפתי. אספתי את רסיסיהן בקושי, מנסה לקמוץ אותן, שלא יפול אפילו רסיס אחד.
איזה סט מתוך הארבעה, שאלתי אותן. לסט השני שהראית לנו. הוא בצד ימין.
עליתי על השרפרף, והגעתי את ידי לסט שהחזרתי רק לפני כמה דקות למדף. הוא מיאן להשתלשל, וגם כשעשה זאת, היתה כבדות במעשיו.
האשה עם הפאה והעיניים ששחור סביב להן יצאה מהחנות לדבר עם מישהי.
את יכולה לאשר את הכרכים האלו, שאלתי את הנזירה האחות. היא לא היתה יכולה לאשר, והיא יצאה החוצה לקרוא לעיניים קפדניות לבחון את הספרים.
בדקו שתיהן את הספרים, החליפו מה שהחליפו, והמתינו בדומיה שאעטוף להן את הסט.
את נקמתי הקטנה נקמתי בכך שהחזרתי את הסט ממנו הם לקחו את הכרכים הרצויים עוד טרם שעטפתי את הסט הנבחר.
הן המתינו בהמתנה רועמת, להבות של להט בַּחֲנָנִי משפדות את אצבעותי שעוטפות משנה ברורה.
הנזירות לא אמרו דבר, אפילו שלא עשיתי משולשים הדורים, ראויים. התאכזבתי. רציתי שהן יגידו שאעטוף שוב ושאני צריך ללמוד לעטוף ואם יש לנו פרח יפה או סרט ולמה אנחנו לא מביאים את השקיות היפות ואם יש נייר עטיפה אחר ואם שמתי פתק החלפה. ואז הייתי אומר להן שאני לא יודע לעטוף יפה והן יכולות לנסות לעשות את זה בעצמן כדי שתהיינה מרוצות.
אבל הן לא אמרו דבר.
גם תודה לא.
עכשיו הלכתי לשטוף את הידיים מריחו של הסט הנורא הזה, ריח של עיקולים נסתרים וכתמים מגעילים. ממש ממש. לרחוץ. לטבול. לצרוח.
במקווה שלי מלוכלכים המים ומלאים אהבה ותפילות. מעל המים נודד ריח הכלור ומתערב באותיות קדושות בכתב אשורי, והתגים מעשנים ענני מחשבות שנטפו ממוחות מאומצים.
אני רוצה להכנס למקווה ולדמוע דמעות שחורות גדולות עד שאעטף במים חדשים ואוולד.

מעשה נורא בחסיד אחד ואתרוגו הקדוש שהיה משמיע שיחתן של צדיקים, וגם הזכות שיש למי שישתתף בהוצאות חג הסוכות

מעשה זה וקריאת קודש שבסופו נכתבו עבור בית הכנסת האהוב שלי, בו מתפללים חסידים בעלי אתרוגים קדושים מאוד. 

חג הסוכות בא לכאן, לבית הכנסת האהוב שלנו. ולכל העולם גם כן בא חג הסוכות, אלא שבבית הכנסת שלנו שמחים הכל ביותר ומכינים עצמם בכל רגע, אולי יפגוש בהם חג הסוכות ולא יהיו הם מוכנים לפגוש בו. והכנה זו עולה להם כמעשה הצדיקים שהיו מכינים עצמם בבגדיהם ובמַטָּם לפגוש את המשיח, יביא אותו אלינו הקדוש-ברוך-הוא במהרה בימינו.

וכבר היה מעשה, ובא חג הסוכות לבית הכנסת וביקש לפגוש בחסיד אחד מעשרה בטלנים המצויים תמיד בעזרת הנשים. ואותו חסיד, גדול היה בחסידותו עד שהיו שאמרו כי זכה לזיווג נשמות עם צדיק אמת, וגם אמרו עליו כי יודע הוא להשתטח, אך שמועה זו לא נתאמתה די הצורך וגם אין אנו עוסקים כעת בבירור עניין נשגב זה.

וסיפור המעשה כך היה. אותו חג הסוכות של שנה מעוברת היה, ואינו דומה חג הסוכות של שנה מעוברת לזה של שנה פשוטה, כידוע. לאחר שנגמרו עשרת ימי תשובה וננסר הכל, התקין אותו חסיד את סוכתו על הצד היותר־טוב בייחודים נפלאים והבריק את קופסת האתרוג במשחה מיוחדת. לא היה די לו בזה, ומצא לו אתרוג מיוחד לחג סוכות של שנה מעוברת ונשמתו נשמה גבוהה מעולם האצילות. ובכל רגע שהיה נפנה מעסקיו גיפף החסיד את האתרוג באהבה גדולה, גם נשיקה מיוחדת ייחד לו. נשיקה של מצווה. ואותו אתרוג, לא היה שני לו בכל בני ברק, ולא זו בלבד אלא שאף בבית הכנסת שלנו לא היה אתרוג שיזכה להשיגו במעלת נשמתו. שבאתרוג זה נתעברו נשמות צדיקי אמת והיו משוחחות ביניהן, ומי שזכה יכול היה להריח את ריח המזבח הישוב בין הצדיקים. אותו חסיד, זכה. כיוון שזכה, היה מביט באתרוג ועולה תחת כסא הכבוד. תחת כסא הכבוד יש ריח נפלא שאין מענג ממנו בכל העולמות, והיו שאמרו כי אותו ריח הרי הוא ריחה של הקטורת עודה מעורבת בדבש, ותחת כסא הכבוד הותר הדבר.

כך היה החסיד סובב בין נשמות הצדיקים ומאזין לשיחתן, והיה מתמלא בעונג גדול ובתשוקה נוראה עד שנשמתו בקשה לעזבו כמה פעמים בימים שבין יום הכיפורים לסוכות. ריחם עליו הקדוש-ברוך-הוא והפיל עליו בכיה גדולה. מאחר שנמלא בעצמו, ירדה נשמתו למטה והסתלקה מעולם העליון ויצאה מכלל סכנה.

בהגיע בוקר יום טוב ראשון של סוכות לחגוג בבני ברק, ביקש לראות טרם כל מה נעשה באתרוג הקדוש בו דיברו כל העולמות. מצא הבוקר את החסיד יושב בסוכתו וחובק את ארבעת המינים בעיניים עצומות. ראה את עפעפיו הסתומים של החסיד בחבקו את ארבעת המינים ונכלם כלימה נוראה כמי שחזה בדבר שאסור היה לו לראות, ורצון של דבקות נכנס בו עד שעלה שוב לעולמות העליונים ונדבק בהם. משסיפר את הדבר בעולמות העליונים נעשה רעש גדול וביקשו כולם לחזור לשורש ולהכלל באין־סוף, ולא יכלו כולם יותר לשאת את מציאותם. ראה הקדוש-ברוך-הוא כי עלו כולם למעלה ועומד העולם להחרב, עשה עמם כמעשה שעשה עם אותו חסיד מבית הכנסת שלנו; הפיל עליהם בכיה גדולה עד שנמלאו בעצמם. מאחר שנמלאו בעצמם, ירדו למטה והתקיימה הבריאה.

לא ידעו הגרים בבני ברק מאותו עניין, שכן בוקר יום טוב ראשון של סוכות הגיע אליהם בשעה היעודה ולא איחר כלל, כי את ביקורו בסוכתו של החסיד עשה עוד טרם יצטרך להאיר בבני ברק, וכך היה סיפק בידו לעלות למעלה ולעשות את כל מה שעשה מבלי שיאחר. אך כיוון שעבר עליו מה שעבר, בכה הבוקר בדמעות גדולות ושקטות, ודמעות אלה התלבשו בגשם והרטיבו את העיר עד שמיהרו האנשים לצאת מסוכותיהם ולהגיף את התריסים, והיו מטהורי הלב שחשו בעניינו של אותו גשם ולא יצאו מן הסוכה. ומי שלא יצא מן הסוכה באותה שעה זכה והתלבש בו משהו מאותו בכי, בכיים של העליונים שהפיל עליהם הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו.

אחר שחבק החסיד את ארבעת המינים והריח את שיחת הצדיקים באתרוג, טבל מה שטבל במקווה, הלך לבית הכנסת ולמד לימוד של הכנה לתפילה בסוכה. כשבאו המתפללים לבית הכנסת התערב עמם כאילו לא היה דבר ולא חשו בו.

כשהגיעו להלל, יצאו כולם אל הסוכה ליטול ארבעה מינים שלהם. הוציאו כולם את נרתיקי הלולב וקופסאות האתרוג, הביט כל אחד באהבה באתרוג שלו ובירך. ואותו חסיד, ביקש גם הוא לעשות כמנהג כולם. הוציא גם הוא את נרתיק הלולב וקופסת האתרוג. ביקש החסיד לברך על האתרוג ומיד הכיר כי אין זה האתרוג שלו. ולא שלא היה זה האתרוג שלו, אלא שריח שיחת הצדיקים לא היה ניכר בו.

תמה החסיד מאוד על הדבר והחל לפשפש במעשיו. העלה בדעתו כל מעשים שעשה מאז ישב בסוכתו והתעלס תחת כסא הכבוד, אך לא מצא דבר. החל ללכת לאורך הסוכה ולהרהר בתשובה. בא להרהר בתשובה וקפץ עליו זכרון הבוקר, איך היה יושב בסוכה, רוקד עם האושפיזין הקדושים וחובק את ארבעת המינים. התבונן בשפלותו, כמה התרחק מהקדוש-ברוך-הוא ואיך כלא את נשמתו בכלא חומרי עכור. נפלה עליו בכיה, והחלו המתפללים להסתכל עליו עודם מנענעים את ארבעת המינים בסוכה.

רק זאת לא ידע החסיד, כי הצדיקים עודם משוחחים באתרוג, ורק נתעלמו ממנו בגזרת שמים. שראה הקדוש-ברוך-הוא כי העולמות קרבים להחרב, וגזר על הצדיקים שיעלימו עצמם מן הכל ויסתירו ביותר את הריח שתחת כסא הכבוד.

ראה הבעל־דבר כי מהרהר החסיד בתשובה, הִזָּה עליו טיפה של עצבות והתבונן מה יעשה בה. נתקף החסיד בעצב קשה מנשוא וחשב, הלא אין בי דבר טוב אחד וכולי גאווה סרוחה וחומר חשוך, איך אתפלל לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא? הניח טליתו על השולחן בסוכה והחזיר את האתרוג והלולב לנרתיקיהם.

שמח הבעל־דבר מאוד, זחה עליו דעתו והִזָּה עליו עוד טיפה אחת של תאווה. ראה החסיד שהרהור עברה נכנס בו, הבין כי אותה עצבות משל הבעל־דבר היא, והתעצב מאוד אל לבו איך נפל בעצבות של הבעל־דבר, ואחר עצבות לא־טהורה כזו איך יוכל להתפלל.

גמר בלבו לטבול במקווה ולהסיר את העצבות מלבו.

עד הכי והכי, ביקש חג הסוכות לבקר בבית הכנסת שלנו אחר שעבר בכל בתי הכנסת של בני ברק. תאמרו: למה בא חג הסוכות לבית הכנסת שלנו אחרון? שתי סיבות בדבר. האחת, בבית הכנסת שלנו מסיימים את התפילה ביותר איחור מכל בתי הכנסיות; והשניה, שרצה חג הסוכות לשמור לסוף דרכו את עונג הראיה של האתרוג הקדוש, אתרוגו של החסיד, עליו שמע מעולמות רבים שסיפרו לו על שהתרחש למעלה.

הגיע חג הסוכות אל סוכת בית הכנסת ומצאה ריקה ממתפללים, שכן נכנסו כולם לתפילת הלל. רק טלית אחת ראה משתרעת על השולחן העגול, וכתמים של עצבות שעדיין לא דהו ניכרים בה. הסב חג הסוכות את חוטמו בסלידה מריח העצבות ונכנס לבית הכנסת. אותה שעה החל החזן לומר ברכת הלל, והגיע לתיבת אתה כשנכנס חג הסוכות לבית הכנסת. מאחר שנכנס החג, התלבשו בו בחזן מוחין גדולים ופתאום שינה את נעימתו, ואת השם הקדוש – שמו של הקדוש-ברוך-הוא – אמר בהתרפקות ובשמחה עצומה. טרם הספיקו המתפללים להזדקק לתמהון, חשו גם הם במתרחש והתלבשו גם הם באותן מידות טובות. ואותה תפילת הלל שהיתה בבית הכנסת ביום טוב ראשון של סוכות, אמרו עליה כי לא תשוב עוד עד שתבוא הגאולה וינחם הקדוש-ברוך-הוא את ישראל בתפילות מיוחדות מאוצר התפילות.

התפעל חג הסוכות מתפילת הלל של בית הכנסת, אך ביקש למצוא את האתרוג שהיה מבויש בקרן זווית ואת בעליו שהיה מטהר עצמו אותה שעה מהעצבות במימי המקווה.

לאחר שנשתהה חג הסוכות זמן ארוך עד שהגיעו לאנא ה' הושיעה נא, עזב את בית הכנסת במפח נפש, שכן לא מצא את האתרוג ולא את החסיד בו דיברו כל העולמות. עזב חג הסוכות, ונכנס החסיד לבית הכנסת, פאותיו נוטפות מים והוא טהור מכל עצבויות שבעולם.

הרגיש החסיד כי חג הסוכות היה בבית הכנסת, והחל שואל את כולם על אודות התפילה. מששמע על אותה ברכה שהשתנתה נעימתה בשם ה', החל לבכות בכי גדול ולטפוח על מצחו. שמע הבעל־דבר את בכיו ומיהר לרקוח טיפה של עצבות להזותה על החסיד האבל. הוציא החסיד את האתרוג מהקופסה ופתאום הריח שוב ריח נפלא, ריח העונג העליון שתחת כסא הכבוד. הביט שוב באתרוג ושמע את הצדיקים מייחדים זה עם זה בשמחה שלא מן העולם הזה. החל לגפף את האתרוג בשמחה גדולה, הוציא את הלולב מנרתיקו ורקד בסוכה. ולא נח עד שבאו כולם ורקדו עמו בשמחה גדולה שלא נראתה מעולם בבני ברק. בבני ברק אמרנו שלא נראתה, אולם בירושלים נראתה, שכן ירושלים רגילה בשמחת חג הסוכות ואין מי שלא שמח בה בימים גדולים אלה.

מעשה שהיה כך היה, ואין אנו מספרין בו אלא כדי להודיע גדולתו של בית הכנסת שלנו, שבו חסידים מופלגים ואתרוגים קדושים שלא נמצא כמותם, וגם על ההכנה שמכינים עצמם באי בית הכנסת לבואו של חג הסוכות.

עד כאן המעשה שנכתב עבור בית הכנסת, וכאן הקריאה הקדושה לכל קהל המתפללים. ושמנו גם אותה כאן למען יתעוררו כולם לקדושת החג.

לאחר ששמעתם מעשה נורא זה, דעו לכם כי אותה סוכה שרקד בה החסיד את נחמתו, אותה סוכה ממש הרי היא לפניכם. ולא עוד, אלא שבנוה מחדש ביופי גדול, לציין אותו מעשה ועוד רבים אחרים שהיו בה ועתידים להתרחש בה השנה ובשנים אחרות. וכולם מעשים נשגבים, שמחים וקדושים, וכולם מספרים בחסידים בלתי רגילים מאוד־מאוד.

אותו יופי שֶׁיִיפוה לסוכה, ממון רב עלה. וכמעט שהניחו את העניין וגמרו שלא לעשותו, אלא שקם איש אחד, רבי נפתלי איש מונסי שמו, ולא הניח ליאוש שיכנס ולאזלת היד שתתפשט, ולקח על עצמו כל ההתחייבויות העצומות האחוזות במעשה הסוכה.

לכן אנו מבקשים מכם להביא משלכם עבור הסוכה ויָפְיָהּ, ואין אתם נחסרים בזה כלל. כי אותו מעשה שהיה עם אותו חסיד, יכול הוא לבוא על ידכם וביתר שאת, וכן יש בזה מעלה גדולה של נתינת מקום לחג הסוכות לבוא אלינו ולהתענג על מעשינו. וכאשר חג הסוכות מתענג, בא ריח העונג הזה למעלה ומעורר רעש גדול כמו שסיפרנו למעלה, והקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו משתעשע בזה שעשועים נוראים, ומי ישיג מידותיו ושעשועיו של המאציל.

גם יש עוד סעודות ושמחות בית השואבה שמתקיימות כאן בבית הכנסת, והכל עולה ממון רב שאין לשער. הבראנפי"ן והליכטלע"ך והבשר והיין וכל המעדנים, וגם העלעקטר"י ואייר-קאנדישיוני"ר ודברים רבים אחרים למען יהיה הכל באופן הטוב ביותר בחג הסוכות, עבור חג הסוכות ועבור המתפללים האהובים.

ולא שאנו משגיחין כלל בממון הרב שעולה הכל, כי שמחת חג הסוכות וכבודו הרי הם כבודנו ושמחתנו, ושמחת הקדוש-ברוך-הוא וכבודו, לא כל שכן וקל וחומר. רק זכות היא ומוטלת לפניכם. אם תרצו, שמחו בה ורקדו עמה. אם לא תרצו, יבוא הקדוש-ברוך-הוא ויעשה עמנו מה שיעשה.

ועתה רק נברך אתכם שיעלו נענועיכם לעולמות העליונים וישמחו בהם כולם שמחה גדולה, ואתרוג שלכם יריח בריח גן עדן של הצדיקים, ובהלל שלכם יבקר חג הסוכות ויתענג עונג גדול.