ניצול

בין שבע לשתיים אחר חצות בתחנה המרכזית הישנה

ליד התחנה המרכזית הישנה משפצים כבר זמן רב את הגיהינום. נשים, אנשים ורפאים עושים את המלאכה שלא מסתיימת לעולם. כשנקלעתי לרחוב הרחב ההוא, היה הערב מסתלסל ונקרש על תריסי החנויות המוגפים, ודמויות גרפיטי היו יוצאות, מהדסות על אבני המדרכה, חובלות באוויר הסמיך והנצחי שעמד טחוב בחלל. נקלעתי לשם, בחיי שנקלעתי. מעולם לא הייתי שם קודם לאותו ערב ארור, אף שביקרתי בכמה וכמה גיהינומים אחרים בהזדמנויות שונות, וגם יש לי היכרות קרובה עם עניינים אלה, ויש מה להוסיף בזה כשתבוא העת.

אותו הערב ביקשתי לפגוש חבר, וברחוב הרחב שליד התחנה המרכזית עצרתי כדי לדעת לאן עלי לנסוע.

ועכשיו הגבר הזה. הם סבו שניהם סביב הפנס, מתלפפים במעגלים זבוביים. בקבוק ריק של בירה נפל וקולו הגיע עד למעבר החצייה ביציאה מן הרחוב, שם צעדה אשה מתולתלת עם שלושה ציורי ענק בדרכה לגלריה מחתרתית.

ומולי התרוצצה אישה אחת, ממני היתה גבוהה בראש, לכל הפחות. רגליה היו חפויות רשתות, בגדיה עזי מבט, גופה חסון ורופס במין תערובת בעלת ריח רחוק, תנועותיה מחפשות, תוהות, קורצות, ועיניה, שהיו מצויות במרכזו של ראש תחום בשיער מלאכותי, היו ריקות ממבט. את עיניה היתה זורקת אל הגברים המעטים שחצו את הרחוב, ואף לא אחד מהם הביט בה.

– אתה רוצה?

יכולתי לשמוע את קולה מבעד לחלון הנעול. אפילו שדיברה בלחש, היה קולה מנסר את כל התריסים ברחוב. היה לה אלט קהה, כזה שהיה יכול להיות יציב ומלא גוונים.

ופתאום הבנתי את השאלה, ומיהרתי לרעום בשלילה אל החלון הנעול, ונפנפתי בידי בדחייה ובגועל, והיא פנתה למקומה התחום במעגלים בני עשרים צעדים האחד.

אמרתי לא, בתוקף, כדי שלא תבוא בי מחשבת פסול. נפנפתי בגועל, לאחר שחזיתי בכיעורו של הגוף ויצריו, עד שבא גוף אחד וזימן גוף אחר לעשות בו את צרכיו.

אך לאחר שכלו כל החובות והרגשות הטבעיים, באה לי בושה גדולה, ואהבה עצומה התפשטה בי, ולבי היה מלא רחמים, ורק רציתי לבוא אליה ולומר לה: כן, רוצה! רוצה לקחתך עמי, ונלך יחד מכאן, ואבנה לך בית משלך, ונשרוף את הרשתות ואת השיער ואת איפור הגיהינום, ולא אגע בך לעולם, רק אתן לך כסף שיהיה לך לקנות בו משחק לילדך הקטן.

כמעט שיצאתי מהמכונית. ואז ראיתי את עיניה חלולות. שני בורות שחורים הבוקעים מסוף העולם ועד סופו, והם משמשים לקבר אחים עבור שלדי גברים שבאים והולכים בכל לילה בין שבע לשתיים אחר חצות, והילד הקטן היה משחק בחול, עצם זנב אחת היתה לו לאת, וצלע אחת למגרפה, וכשראה אותי עלה בשפתיו חיוך מוזר. הוא סימן בידיו שאבוא, הצביע על העולמות שברא בחול, ורק שאל:

– אתה רוצה?