עוד

שלג ומיתרים של עוּד

אני מת לנגן עכשיו בחליל או בפסנתר ביחד עם להקה מדהימה ונוריד את בית המקדש השלישי שאגב יהיה עשוי משלג ומיתרים של עוּד ונעצום עיניים כולנו ונרצה להיות טובים אלינו ולקדוש ברוך הוא ונקום לפנות בוקר ללמוד תורה באוויר הקריר ונקנח נזלת שקופה מהאף הסמוק מצינת הבוקר.

יהיה קר בבוקר.

בית המקדש השלישי יהיה עשוי שלג ומיתרים של עוּד.

בית המקדש השלישי יהיה עשוי שלג ומיתרים של עוּד.

טהור יהיה הבוקר בבית הכנסת ספוג ריח הדפים והזיעה והקָּפֶה והקפות של שמחת תורה.

אני מת לכתוב סיפור קדוש על חסיד קדוש שאסף את דמעות תפילת הלל שלו לתוך המאפרה שבחדר-שני ליד המיטה שדֻוִיד ישן עליה כשהוא שיכור אחרי התוועדות והוא מפחד שלא יצליח להתעורר ללימוד בבוקר לפני התפילה.

והחסיד הקדוש מהסיפור שאכתוב יחייך. כלומר, יהיה לו חיוך שעוד לא נתחייך מאז התחיל הכל ונתערבב טוב ברע. חיוך שממזג את כל חלקי העולם וגם את אלה שנפלו לתהום. ואותו חסיד יחייך חיוך עדין וקמטוטים זעירים ירקדו ליד עיניו ועיניו החומות התמימות יביטו במבט שיתלה על הקירות עד שלא ייוותר אדם אחד שיוכל להתעלם מאותו מבט חום, תמים וקדוש התולה על הקירות.

כל זאת ועוד רצוני לכתוב אלא שאני במשבר כתיבה ורק תשוקה גדולה שורקת בלבי כמו רוח פרצים ומטלטלת את נפשי מאוד.

וגם שנשמתי כלואה. ודי בזה.