שבת

פיש בבני ברק

פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", ב-22 במאי 2020.

את בני ברק, העיר שבה אני גר יותר מעשור, לא הכרתי לפני שנישאתי לאשתי. אחרי שבע שנים בישיבה במאה שערים, אהבתי את ירושלים כנפשי. הייתי יוצא בלילות לעיר העתיקה, להר ציון, לימין משה ולכל מקום שבו היו אנשים. וירושלים מלאה באנשים עם נשמות יפות. הייתי מנגן בה בלילות, מכיר חברים חדשים, משוחח עם תיירים מכל העולם, בולע את הסמטאות היפות בתבל ושותה את הצינה שאין דומה לה בעולם.

ואז נפלתי לבני ברק, הסיוט שאפילו לא הופיע בחלומותי הרעים ביותר, מכיוון שאין נורא ממנו. הזיעה היתה קשה מנשוא, החסידים לא דמו במאום לחסידים הקדושים והתמימים של ירושלים, התיירים הבודדים היו זקנים אשכנזים נרגנים מתל אביב, והרחובות היו המשמימים ביותר שאדם יכול להעלות בדמיונו. בני ברק היתה מהוגנת למדי, מכובדת, עושה את אשר צריך להיעשות, אינה מתירה שמץ של גיוון וטירוף, בזה לסוטים מן התלם ופולחת לקונפורמיות.

השבתות היו קשות מכולן. בירושלים בתי הכנסת היו מלאים בחן וביופי ובטהרה, והיה אפשר ללכת ברחוב בטלית ולהרגיש את האבנים היפות של הבניינים ואת רוח הקודש המרחפת. כל שבת הייתי הולך מבית כנסת לבית כנסת, נושם את ריחן הדחוק של הטליתות, ממשש את התשוקה המטרפת את העיר כבר אלפי שנים, ופעמים רבות כבר לא היה צריך להתפלל מרוב הלבבות היפים שהיו באוויר. אבל בבני ברק בתי הכנסת היו חשדניים ומרוחקים וזרים, וכיעור הרחובות אפילו לא אִפשר לבכות.

בשבת הראשונה שלי בבני ברק, שבת השבע־ברכות שלי, אירע מעשה נורא שסימן תחילתו של עידן. בגלל אשתי, שאביה מחסידי ספינקא, הסעודה השלישית נערכה בבית המדרש של החסידות ברחוב דונולו. ישבתי, חתן מבוהל ואסטניס, בשולחן של המכובדים, בין בניו החסודים של האדמו"ר. כשחלפו הדקות, התחלתי להבין כי כלתה אלי הרעה. שעת החלוקה של השיריים התקרבה, וידעתי כי גורלי נחרץ. הם יאכילו אותי בדג החסידי, הפיש הקר והמבחיל, שאת ריחו ביקשתי לשכוח כל חיי. מה שלא ידעתי הוא שזהו הדבר הקטן שאזכור.

השעה הגיעה, והאדמו"ר החל לקחת בידיו פיסות פיש ממגש הכסף העצום שלפניו ולחלק אותן לחסידים, שהצטופפו כדי לקבל שיריים. ואולם תחילה היינו אנחנו, היושבים בשולחן הבנש"קים. הבטתי לכל עבר, בניסיון לבחון את השטח למעשה בריחה, אבל סביבי ישבו בניו של האדמו"ר, גבוהים, יפים ולבנים מדי, וידעתי כי אם אדלג מעל רגליהם, יחשבו שנטרפה עלי דעתי.

לשמאלי ישב בנו הצדיק של האדמו"ר, שהיה גם הרזה והלבן שבהם. פניו היו צפודות מאוד, כאילו הוא מתקיים רק על אובלטים ופיש, ועיניו החומות היו קדושות כעיני מלאך. לא יכולתי להימנע מלחשוב על אקציה בגטו לודז'. ידעתי היטב כי לעולם לא היה מצליח להסתתר במסמכים מזויפים בצד הארי של העיר, וראיתי אותו, תמיר ויהודי מכולם, עוצם עיניים בדבקות בכיכר העיר, לאחר שהוסגר על ידי השכנים בבניין.

הרגע הגיע, והגבאי סימן לי שאגיש את ידי אל ידיו של האדמו"ר, שאחז בחתיכה נאה למדי, דומני שמשקלה היה כ־100 גרם, של סלמון קר ורדרד, עשוי בנוסח יהודי קדוש במיוחד. קירבתי את ידי הרועדות, קערתי את כפותי כדי שיוכלו לקבל את הפיש, וצמצמתי ככל האפשר את המקום שנפער בהן. האדמו"ר הטיל בשוויון נפש את הסלמון הצונן לכפותי, ובעוד אני הלום ודהום, בנו הצדיק של האדמו"ר גער בי בקשיחות: "מי לימד אותך לקחת שיריים?"

הקדוש־ברוך־הוא עדי, שמעולם לא לימדו אותי לקחת שיריים, שכן בסלונים, חסידות נערותי, זה היה עניין פעוט יחסית, והיו לוקחים את השיריים מצלחות קטנות, בשתי אצבעות, מעט־מעט, ואני נמנעתי מאוד מהדבר, ובכל סעודה שלישית, כשעלה ריח הדג בפארענטשעס, ביקשתי להשתמד. שאלתי במבוכה את בן האדמו"ר, "איך צריך לקחת שיריים?" והוא הצמיד את שתי כפותיו הלבנות זו לזו, כאילו ביקש צדקה, פתח אותן לרווחה, ויצר קערית נאה למדי, שהיה ניתן להניח בה מלון נאה בנוחות.

"ככה!" הוא פסק, ואני ידעתי כי חטאתי מאוד לרבי.

הלוואי שהרבי היה מחלק באותו לילה מלונים קדושים ומתוקים. מיד אחרי חלוקת השיריים הרבי החל להשמיע דא"ח, ושלושים דקות תמימות אחזתי בסלמון בידי הצעירות, עד שהרבי סיים את דבריו והיה ניכר בקהל כי הותרה הרצועה מעט ואפשר לצאת לדברים הנצרכים. ביקשתי סליחה מעיניו החומות והתמהות של בן האדמו"ר, ורצתי לשירותים. זמן רב רחצתי את ידי בסבון, תוהה אם בן האדמו"ר הבחין בכך שלא הכנסתי לפי את הסלמון.

מאז ידעתי כי חלוקת השיריים היא שעת גבורות קשות, ומידת הדין מתוחה, ועלי להיות במקום אחר בזמן שהפיש מוגש לחסידים. ואולם לא ידעתי כי בפעם הבאה שאגיע לספינקא, אעורר שערורייה גדולה אף יותר.

היתה זו שבת של ט"ו בשבט. בסלונים, ט"ו בשבט היה לא יותר מיום של פולקלור וכמה פֵּרות יבשים שאכל כל אחד בביתו, אם רצה. אף אחד בסלונים לא חשב שראוי להקדיש לפֵּרות טיש מיוחד, שבו יציגו לראווה את יכולותיו הפיננסיות של האדמו"ר. בחסידויות אחרות, לעומת זאת, ט"ו בשבט הוא חג לאילנות הסוכר, לחסידי סידורי הפֵּרות ולחובבי אננס. פֵּרות טיש – או פַּיירֶעס טיש – זה מושג שכל חסיד שאינו מסלונים מכיר על חכו. מגשי ענק ועליהם פֵּרות יקרים וטריים מונחים על שולחן האדמו"ר, וחסידים רבים יוצאים לסבב טישים, וצדים להם פרודוקטים שווים מהמצאי המשתנה.

מעולם לא הייתי בפַּיירֶעס טיש, ורציתי אחת ולתמיד להבין על מה המהומה. ספינקא, צור מחצבתה של אשתי, היתה הברירה הראשונה והמוכרת, ולמרות הזיכרונות האומללים, חזרתי אליה באותו ליל שבת בלתי־נשכח. בית המדרש של ספינקא היה מואר באור יקרות, ותכונה מיוחדת הורגשה במקום. את המגש הענקי שהתפרקד על שולחן הרבי לא היה אפשר להחמיץ. המראה היה מרהיב ומפליא. מעולם לא ראיתי חסידים נרגשים מפֵּרות, ומעולם לא הייתי עד למחזה כזה. החסידים העבירו פֵּרות יפהפיים מיד ליד, ובחור – שאותו הכרתי – לחש על אוזנו של הרבי לחישות שהובילו לחלוקת פֵּרות לחסידים נבחרים.

וממש באותו רגע, הבחור – שאותו הכרתי – ראה אותי. הוא לחש על אוזנו של הרבי את לחישת הנחש, ואני מיד סובבתי את גבי ופתחתי בריצה נוראה, כשלבי דופק וגופי מלא זיעה.

היה זה אמצע החודש, ליל אלוהים מלא, ואלוהים האיר בתפארתו את שמי בני ברק הכעורים באור חיוור ודהוי בגוון של טערקישע טלית.

אינני זוכר את האור, אבל אני זוכר את החרדה, את הפחד שמישהו מהם רודף אחרי ומצביע לעברי, ואת המחשבה – שמעולם לא עזבה אותי – שכל העיניים השחורות של החסידים מביטות בי בתימהון, ובנו הצדיק של האדמו"ר יודע כי חשדו לא היה לשווא, ומשהו מסריח באברך הצעיר שלא אכל את הפיש.

השבתות נמשכו, יגעות כפי שמעולם לא היו. אותם ימים היו רצופים ספקות ותמורות. סלונים הפכה מיום ליום למישהי שעלי להיפטר ממנה, וכשהגיע האומץ, עשיתי זאת באחת. ואז השבתות נהפכו למסע חיפושים חסר תוחלת אחר מקום להשיב בו את הנפש. הייתי הולך מבית כנסת לבית כנסת, מטיש לטיש, מרבי אחד לאחר, ומבקש מקום לאדם שאין לו מקום בעולם.

בשבת אחת, אחרי ניסיון קשה במיוחד לתפילה, ואחרי חודשים רבים של חלל בלתי־ניתן למילוי, ישבתי בשעת צהריים מאוחרת באחד מבתי הכנסיות בעיר, בטלית מוסטת ובלב שמוט. הרחובות היו ריקים מאדם, וכך גם בתי הכנסיות, כי בבני ברק, כולם מסיימים את תפילתם בשעה מהוגנת, לא כמו הסוררים בירושלים, המבקשים ברחמסטריווקא, בני הישיבות בזכרון משה, או המכוונים אצל ר' איצ'ה מאיר מורגנשטרן.

ופתאום נכנס לאולם הריק מיילך בידרמן, שאז היה רק איש טוב וצדיק שמעטים הכירו.

"יונגערמאן, למה אתה עצוב?" הוא שאל אותי, ואני רק עיוַותי את פני לחיוך עקום.

"אסור להיות עצוב. יונגערמאן, תהיה בשמחה!"

הוא הלך לדרכו, אבל זו היתה הפעם הראשונה שבה קראו לי יונגערמאן, ולרגע דמיינתי שאני אוכל רק אובלטים ופיש, ונעשה רזה מאוד־מאוד וכהה שיער, ועיני התכולות הופכות לעיניים חומות וקדושות, ואני עוצם עיניים וכלל לא חש באקציה המשתוללת סביבי. על קידוש השם, יעקב. על קידוש השם! אמרתי לעצמי ביידיש, בלחישה שלא נשמעה כלל לנאצים ולשוטרים היהודים שלא פסקו להכות באלותיהם, במיוחד בחסידים.

וזו היתה הפעם הראשונה שחשתי את ירושלים בבני ברק.

אֵשׁ זָרָה

בָּאָה שַׁבָּת – בָּאָה מְנוּחָה
אַל תְּעַשְּׁנוּ סִיגָרִיָּה לִפְנֵי וִיהִי נֹעַם
הַכֹּל יַחֲזֹר
גַּם אֲנַחְנוּ נַחֲזֹר לִפְעֻלָּה
מְצַנְּנִים לָנוּ אֶת אֵשׁ הַגֵּיהִנּוֹם
מְמִירִים אוֹתָהּ בְּאֵשׁ קָרָה
אֵשׁ זָרָה, יְדִידוּתִית
אֵשׁ הַכִּסּוּפִים
הַגְּרוּעָה מִכֹּל
הַמַּלְאָךְ הַמְּמֻנֶּה לְקָחָהּ מֵעִמָּנוּ לִפְנֵי הַמִּקְלַחַת, כְּשֶׁנִּכְנַסְנוּ לְכָאן
יַחַד עִם מַצַּת, זָ'קֵט כָּחֹל, שְׁעוֹן זָהָב וְאֵל אֶחָד
צָרַר הַכֹּל לְשַׂקִּית פְּלַסְטִיק
דְּחָפָנוּ לְמִקְלַחַת שֶׁל צֹאָה רוֹתַחַת
אַף אֶחָד לֹא הִצְלִיחַ לָצֵאת מִכָּאן
אָמַר לִי אָז רָשָׁע אֶחָד זָקֵן
הָיָה פַּעַם מִישֶׁהוּ שֶּׁהִצְלִיחַ לִבְרֹחַ לְאֲגַף רְשָׁעוֹת
וּכְשֶׁחָזַר הָיָה כֻּלּוֹ חָרוּךְ מִגַּעְגּוּעַ
אֲפִלּוּ תְּלוּנָה לֹא הֻגְּשָׁה
וּבְכָל שַׁבָּת, כְּשֶׁהַתּוֹפֶת מִצְטַנֶּנֶת
בָּאָה הַנּוֹרָאָה מִכֹּל
וְאָנוּ רָצִים מְעֻנִּים בְּכָל הָעוֹלָמוֹת
מְחַפְּשִׂים אֶת מַגָּעוֹ שֶׁל הַיָּפֶה מִכֹּל
מַכִּים רֹאשֵׁנוּ בַּכְּתָלִים הַפְּצוּעִים מִשֶּׂרֶט אֵלֶּה שֶׁנִּסּוּ לִשְׁאֹף עוֹד שְׁאִיפָה
לִפְנֵי שֶׁנָּדְמָה נִשְׁמָתָם לַשְּׁאוֹל
וְאַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל לֹא נוֹתָר עוֹד קוֹל
וְאָנוּ מֻטָּלִים חֲבוּטִים בְּמַיִם שֶּׁאֵין לָהֶם סוֹף
מִתְחַנְּנִים לְשׁוּב הָאֵשׁ
וּלְמַטָּה מִישֶׁהוּ מְעַשֵּׁן סִיגָרִיָּה לִפְנֵי וִיהִי נֹעַם
עֲסָקִים כָּרָגִיל, בִּיצֶ'ז
עַד לַשַּׁבָּת הַבָּאָה
אַף אֶחָד לֹא יוֹצֵא מִכָּאן
אָמַר לִי אָז רָשָׁע זָקֵן
הָיָה פַּעַם מִישֶׁהוּ שֶׁהָלַךְ אַחַר הָרֵיחַ
וּבָכָה
וְכָל הַמַּלְאָכִים בָּרְחוּ
מִישֶׁהוּ עִשֵּׁן סִיגָרִיָּה לִפְנֵי וִיהִי נֹעַם
עֲסָקִים כָּרָגִיל, בִּיצֶ'ז
עֲסָקִים כָּרָגִיל

קָפֶה לוּדְוִיגָה

אִישׁ אֶחָד בְּקַפּוֹטַת גִ'ינְס
מְקוֹרַעַת
בְּקָפֶה לוּדְוִיגָה שׁוֹתִים עַכְשָׁו
אַיְינֶה טַסֶה שְׁוַארְצְן קָפֶה
זִכְרוֹנוֹת נִפְרָכִים
כְּמוֹ הָעֻגִּיָּה שֶׁלְּיַד הַקָּפֶה
גוּט שַׁאבֶּעס ייִדְן
גוּטְן טַאג
רֵיחוֹת מִתְבּוֹלְלִים
רֵיחַ שֶׁל טְשׁוּלְנְט
עִם רֵיחַ שֶׁל שְׁוַארְצְן קָפֶה
מֶלְצָרִית מִתְכּוֹפֶפֶת לִרְשֹׁם אֶת הַהַזְמָנָה
גַּם מַיְילֶעך מְכוֹפֵף אֶת רֹאשׁוֹ
מְשַׁרְבֵּב אוֹתוֹ בֵין כְּתֵפַיִם דְּלִילוֹת
יָד קְמוּצָה
אֹחֶזֶת בָּרֵיחַ הַדָּרוּךְ שֶׁל חֲלוּדַת הַבַּרְזִלִּים
שֶׁל הַפַּרַאנְצֶ'עס
יֵשׁ לָזֶה טַעַם מָתוֹק-מָלוּחַ
מְכוֹפָף
מַזִּיעַ
בְּקָפֶה לוּדְוִיגָה בּוֹכִים עַכְשָׁו
מְ'טָאר נִישְׁט וַויְינֶען אִין שַׁאבֶּעס
הִיא תָמִיד יוֹדַעַת לִכְרוֹת מִנְּהָרוֹת שֶׁל שְׁתִיקָה.

קַפּוֹטַת גִ'ינְס. צילום: יצחק לאווי.

קַפּוֹטַת גִ'ינְס. צילום: יצחק לאווי.

י-ה אכסוף

הפיוט י-ה אכסוף לר' אהרן הגדול מקרלין הוא אחד מהטקסטים המענגים ביותר שנכתבו על שבת. בחסידויות רבות הוא מהווה חלק מרכזי בסדר הניגונים בליל שבת וגם בסעודה השניה והשלישית.

בסלונים, י-ה אכסוף הוא שיאו של הטיש בליל שבת וגם בסעודה שלישית. כל הניגונים הבאים לפניו מכינים את הקרקע להתרחשות הגדולה מכל – י-ה אכסוף. אז קול דממה דקה יישמע, ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון, ויאמרו: הנה יום הדין. לאחר שסיימו לשיר, מין הקלה באה לעולם, והמתח פג באיטיות בעזרת ניגונים קלים יותר, נוחים יותר, תובעים פחות. ניגונים של שלווה.

כולם נעים בחוסר שקט על מקומם בפראנצ'ע, אברכים צמוקי פנים צועדים לכאן ולשם, לא מוצאים את מקומם בעולם, רועדים מאימת הניגון. ניגוני י-ה אכסוף של סלונים מציגים קונפליקט קשה מנשוא בין חומר לרוח, בין האדם לבוראו, בין האדם לעצמו. י-ה אכסוף באינטרפרטציה הסלונימאית פורש את סיפורו של החסיד, סיפור על מאבקים בלתי פוסקים, על אכזבות, תקוות, אהבה, תשוקה, כאב, רצון לשינוי, על הדבקות שרחקה וגם על זו שמחיה את הנפשות.

יש מספר גדול של ניגונים שהולחנו עבור י-ה אכסוף, וכולם ניגונים עמוקים מאוד, סוערים ואקסטטיים. הניגון מתחיל תמיד בסיפור קסום מעולמות אחרים, ואותם עולמות יש בהם געגוע שאין בכל היקום כדי לכבותו. יש שם עשב גבוה ורטוב וגבעות עם טחנות רוח עתיקות, ונערים רועים צאן באחו ומחללים בחליל לאהובתם שהסתגרה לה במגדל. ואחר שאהבה מתנגנת בניגון ועברו כולם לעולם שכולו טוב, בא הצער. הניגון שהיה מתרפק עד לשעה זו החל בוכה בקול גדול, וקול חליל הנער גונח ומייבב, והכאב נקווה למרגלות הגבעות, והנהרות גועשים דם אדום, דמם של הנאהבים. איש אינו יודע מתי יהיה הסוף לכל זה, ומתי יתבהרו שמי העמק וענן לא ייראה מעל למגדלים, ומתי ייגמר הכאב וייאסף כל הדם הזה שתחת הגבעות וירוק שוב יחזור לצבוע את רֶטֶב העשב. ואז הניגון עולה עוד רגע במאמץ, מטפס בקושי גדול למגדל גבוה מאוד, ותקווה מתגנבת ללבבות. ואז הניגון יורד, ואותה קדרות מקלילה צעדיה וכמעט רוקדת, ומשהו בה לופת בקִרְבָה, והזרועות מגפפות אל חיק. ובסוף, בסוף גם הנער חדל לגנוח, וקול החליל שוב מקסים את העולם.

הניגון הבא גם הוא ניגון י-ה אכסוף של סלונים, ולא עוד אלא שחיבר אותו אחד מאבות חסידות סלונים – ר' מרדכי מלעכוויטש. לר' מרדכי מיוחסים שני ניגונים על הפיוט י-ה אכסוף, וזה הקצר שבהם. בסלונים מכנים אותו 'לעכוויטשער הקצר'. בניגון הזה יש מכל מה שכתבנו כאן, והוא אחד המעודנים שבניגוני י-ה אכסוף של סלונים, שחלקם מציגים בעיה כמעט חסרת פתרון, חלקם מופשטים ועמוקים, חלקם עבים, בשרניים משהו, וניגון זה אין בו סבך יוצא דופן, אבל הוא מתרפק. והוא עושה זאת כפי ששום ניגון לא עשה זאת לפניו.

י-ה אכסוף 'לעכוויטשער הקצר' לר' מרדכי מלעכוויטש.

יום שבתון

מאזין עכשיו למוזיקה שניגנתי בגיל 18. וואן טייק עם איזה קלידן בישיבה. זו היתה אותה שנה שבה סערתי את השבת של סלונים, ובכל ליל שבת הייתי נשאר עד לסיום הזיץ בשתיים-שלוש בלילה. ישבתי באחד ה'משולשים' בחדר האוכל הגדול והחשוך. היו בו נישות כאלה בצורת משולש והן היו המסתור האולטימטיבי ל'עובדים' וגם לחתרנים כמוני שביקשו את עולס השבת מבלי להתתייג. הכרתי את הניגונים, ובכל שבת למדתי פיסה של ניגון שלא הכרתי. בזיץ היו מתגעגעים כולם לאלוקים ומתרפקים על אותו געגוע. כמה אתה חסר. כמה היית חסר לי. כמה רחקתי ממך. כמה נטעיתי וטעיתי.
ואני לא חסרתי דבר, ואלוקים לא רחק ממני ואני לא רחקתי ממנו גם בטעותי. אבל אלוקים של הזיץ היה מישהו אחר בכלל מזה שאני מכיר היום. הוא היה בא ונעלם, והיה אפשר לבכות על החסרון.
מזמן לא בכיתי על החסרון, רק לפעמים אני בוכה על מעשיי הרעים ועל העונג ועל מלכות השם. וגם הרבה אני בוכה על שטויות.
היו שבתות אחרות, ובאותם ימים נדמה היה לי כאילו אני רועה את כבשי נפשי בכר עשבי חלילים.
שמעתי אז המון ג'אז ומוזיקה אתנית. כל כך המון עד שהיום, כשאני כבר כמעט לא מאזין למוסיקה לא יהודית, כל תו שאני מנגן רוקד בסווינג ומסתלסל בטורקית. ורציתי כל כך להקליט את המוסיקה הקסומה של סלונים, ליצור אותה מחדש, לנגן אותה ולהזדווג בה שוב ושוב.
לילה אחד ישבנו ב'אוצר' של הישיבה, אני ואבי. הוא חיבר נגן MP3 לאורגנית שלו – PSR משהו של יאמאהה, חיברנו מכפיל לאוזניות ומיקרופון, וישבנו קרוב קרוב לאורגנית כדי שלא יזוזו החוטים ויתנתקו מהאורגנית או יתרופפו. כך הקלטנו ניגון אחר ניגון, בתמימות ובאהבה גדולה למוסיקה המיוחדת הזאת המביאה את קול החסרים והחוטאים והמתגעגעים בסלונים כבר מאתיים שנה. ואותם חוטאים, קדושים הם מאוד מאוד, אבל בסלונים אי אפשר לדבוק באלוקים בלי לעזוב אותו, אי אפשר להרגיש שבת בלי לבכות על טומאת ימי השבוע.
יום שבתון, אחד הגעגועים הסוערים ביותר של סעודה שלישית.

בחור אחד מוזר על ספסל

בשכונה שלי יש בחור אחד מוזר, בשנות הארבעים המוקדמות. עיניו מפלבלות תמיד ופוזלות לצדדים במין מבט ספק אומלל, ספק חורש רע. הוא מדבר במקווה עם כולם על נייעס. הרבי נסע לכנס החינוך, ועסקן פלוני דווקא לא הגיע, מה שיצר בעיה מול אדמו"ר אחר. הוא יושב ברחוב שעות ארוכות, הוא רבוץ על ספסל, וכרסו עצובה יתר על המידה. אולי הוא ספסל בעצמו. משהו בריח העצב שלו טרי ועבש, כריח נוזלי גוף חמוצים. אם תתקרב תוכל לראות צלליות משתקפות בריחו החריף של העצב, והצלליות מתות ורוקדות.

כמה פעמים עברנו על פניו, אני ולאה. אנו מדדים בפסיעות מעוכבות של ליל שבת, מותשים מאכילה ושתיה יתרה, אלימלך רץ בעליזות עייפה, דורס את האספלט. הרחוב רדוף ילדים וזוגות צעירים שחוזרים מסעודת שבת אצל ההורים. והוא, הוא ישוב על ספסל תחנת האוטובוס, עיניו משוטטות הרחק באופן קרוב מדי. אולי נארח אותו לסעודת שבת? אמרתי ללאה. מסכן, היא אומרת לי, ואנחנו מהנהנים ברחמים מעוררי סיפוק עצמי של שבעים. לרחם זה טוב. זה עוזר להתמודד עם עצבות דוקרת וצריבות אשמה.

תמיד הוא מבלה ארוכות במקווה. הוא פושט את בגדיו באיטיות שקשה להתחרות בה. בין בגד לבגד הוא מתיר לעיניו להתנמנם באותה שוטטות רחוב שלעולם אין לה סוף. אין לאן למהר.

שעה, ושעתיים.

תחושה לא נוחה מקמטת את גבי. אני ממהר להעלם מעיניו ופיקת גרוני מחוללת בניכור. והניכור מתכתב עם אותם רחמים ארורים של ליל שבת, מאיים להטביע אותם בחשד ובתמהון.

מה הוא עושה במקווה? על מי הוא מסתכל? על מה? אולי יאוש הוא שמושך את תנועותיו, מעוות אותן בהילוך איטי. הוא מרחף בחלל ריק, עמוס סלעי ירח מחוספסים, נוגע ולא נוגע. ידיים ורגליים מנופפות בקהות כמו בתוך מים. חי בתוך יקום משלו, יקום מתנגש עם יקומֵי אחרים רצופי תזזיות משוּפּוֹת, מסוגננות.

אולי יאוש הוא שמנפח את עיניו שחיים יָבְשו בהם לפני עידן. אולי עצבות היא שמשוטטת בעינו המחפשות זיז לאחוז בו, כמו הקשיש המביט מהמרפסת על המכוניות ברחוב הסמוך, מביט וסופר וצוהל ויָבֵש.

אולי הוא איש מסוכן. ועיניו מביטות עמוק אל גופי, מקלפות אותו מעורו, מפשירות את הקרח הנורא, צולות את הבשר במרכזו, בטמפרטורה המדויקת. החום רודף את גופי, ושיניים נוגסות בגופי, לועסות בתאווה, מגירות עסיס פראי קדמון ואדום דם, וסחוסים נשברים תחת להט שפתיים, ועצמות פריכות מחריקות בין קלשוני הפה. בשר טרי ורוטט, טרוף רוחות, צרוב מבטי עיניים מפלבלות, מפצחות בגרגור את חֲלָבַי. אז, הוא ישקע במבט אחד ארוך, וינמנם על הספסל, עינו השמאלית זולגת אל מחוץ למסגרת.

נראה לי שהוא מסתכל עלי.

נראה לי שהוא מסתכל עלי.

יום אחד, באיזה דוקו נשכח, פגש חרדי לשעבר את אלה שטרפו את בשרו. והוא מדבר אתם, והם מצטדקים לפניו. עיניים איומות מרצדות באי נוחות.
הנה הבחור מהשכונה שלי. הנה פניו השעירות ממלאות את המסך. והוא מבטיח. באמת מבטיח. עינו השמאלית זולגת אל העץ המצטנף מאחורי צלי גופו המבותר של הבחור. עודו מדמם. חוטים וקרעי סחוס מוצלפים על העשב.

בליל שבת הספסל עודנו מחזיק את גופו הרבוץ של האיש שעיניו משוטטות. לאה ואני מדדים ומביטים בעצבות ברירי מבטיו הנוטפים על אבני המדרכה, נקרשים בדרכם הנצחית אל המַטָּה. רחמי השבעים הותירו אותנו עם שביעות הרצון, ורחמים גדולים על צער העולם שוכבים בפינות הלב, גוססים מרעב. נפשות מתות, עיניהן זולגות, ומעיהן נשפכות החוצה, תוכָן נגלל בחוצות ומזדווג עם רפש האשפה.

מה עצוב יאושו, מה נוראה קהותו, כמה מעורטלות רגליו ההפוכות, לואטות באיטיות משוגעת, וזיז אין לי עבורו.

הנקודֶה. איור: נעה קלנר

הנקוּדֶה

פורסם בעיתון כביש אחד, גיליון 4, כסליו תשע"ה, דצמבר 2014.

רציתי לספר לו שטוב לי עכשיו ובחיים לא אחזור לשם וזה נראה לי כמו זכרון רחוק מחיים של מישהו אחר, אבל במקום זה התגמגמו לי רק כמה מלים טפשיות. והוא בכלל לא הבין. אני בטוח שהוא לא הבין. הוא גם לא יכול להבין. הוא הגבאי שלו, של הרב'ה היפה. וזה החיים שלו, החסידות והקהילה והנקוּדֶה. נקודה בדל"ת סגולה, כך אומרים את זה.

הוא באמת לא הבין, והוא היה די נדהם מהקסקט החום ממז'יבוז' שהסתיר את הקרחת שלי, וגם הפולו עם הפסים הכחולים שקניתי במיאמי הביך את העיניים שלו.

איור: נעה קלנר

הנקודֶה. איור: נעה קלנר

הוא שמח לראות אותי. אני בטוח. אני רוצה להיות בטוח בזה. הוא פשט את ידיו כדי לארח אותי בשארית אַמותיו. על פניו התגעגעו זכרונות, מתבוללים עם תמיהה מוזרה.

ברקתו ראיתי את פורים בירושלים. בחורים משתרכים על אבנים ירושלמיות, בוכים על החטא, על אלקים שעזב אותם, על אהבה נכזבת, על הריחוק. הו, הריחוק שאי־אפשר לשאת. ואני אכלתי אצלו, אצל הגבאי של האדמו"ר.

בדרך לרוֹשֶׁשִׁיבֶה.

הבית של הגבאי נמצא סמוך לביתו של הרוֹשֶׁשִׁיבֶה, הבן של הרב'ה. בפורים קודם כל הולכים לרוֹשֶׁשִׁיבֶה. ברחבה חבוקים הבחורים ונאנחים על חייהם שאובדים ללא שוב בחטא התאווה. הראש שלי הוא ענן של מחשבות צבועות בבורדו. מה יהיה אתך, יעקב. יהיה בסדר. מה יהיה בסדר, אבל אתה מונח בשאויל תחתיס. היד שלי מזיזה זרוע אחת בקפוטה. אלי אלי למה עזבתני. לא יודע מה אתכם, אבל אותי הוא מעולם לא עזב.

בסעודה מגישים לנו, השיכורים, את האוכל שהכינו הנשים. אבל רק הבן של שמוליק, זה שלא שותה אף פעם, רק הוא אוכל מהאוכל. כולנו אוכלים את האלי אלי למה עזבתני. בחורים נכנסים לבית ומחבקים את שמוליק. שמוליק רוקד אתם. אני בוכה בשקט בצד. הנשים מרכלות בלחשושים. העשיר של החסידות נכנס עם פמליה של נושאי עיניים. האוויר מצטמצם, כסאות זזים מפה לשם, וריח דָּשֵׁן מטפטף מעל הצלי של אשתו של שמוליק. רק כסף מעניין אותך, עלבתי בו.

החתן הצעיר של שמוליק בוכה גם הוא. שנה ראשונה. יש הרבה חטאים ותשוקות ותאוות, ואלקים עוזב.

אחר כך הקאתי על השולחן ולקחו אותי לטיש.

ועכשיו כל זה על הרקה של שמוליק. והוא שמח.

באיזה עולם אתה, הוא שואל את הקסקט שלי. יש לך קשר עם האנשים שלנו? משהו מתחנן בעיניים שלו. לא. שום קשר. אני משליך אליו את עיני. עצב קטן מתפשט משמאל לשפתיו. הוא שואל אותי על החתן שלו שהיה חבר טוב שלי. מבחינתי הכל נשאר אותו דבר. לא נפגשים. אתה יודע.

בלילה חזרו החלומות. הייתי בטיש של ליל שבת, והרב'ה אמר לי מה שאמר, ואנשים הסתודדו, והניגונים הקיפו אותי באנחה. משוך, מגן אבות, קדשנו, אכסוף. אברכים נסערים הלכו מכאן לשם ומשם לכאן. הניגונים.

אברך אחד של שנה ראשונה אחז בידיו את העמוד. פתאום הוא הסתובב אלי. זה היה החתן של שמוליק. יעקב, יש לך את הנקוּדֶה. הוא אחז בשרוול הכחול של הפולו. כחול התערבב בשחור קפוטה. אין לי את הנקוּדֶה.

והוא שר אתי י-ה אכסוף עד שנגמר הטיש.

משוך

את הביצוע הזה עשינו בהזמנה מיוחדת עבור האדמו"ר מסלונים, סמוך לחנוכה אשתקד. לא אהבתי את הביצוע הזה שהיה מדי קונפורמיסטי, צמוד לקצב, חסר את הפֶרְמַטות האהובות שלי.

למעשה, בפורמט שבו עבדנו עד כה, אין לנו כל אפשרות לתקן את שעשינו, כאשר אנו מקליטים בוואן טייק והשגיאות נותרות לדראון עולם.

ככלל, אני תמיד אוהב להביא את האמירה האישית שלי בניגון, להזיז אותו לכאן ולשם, לעלות לשמים ולרדת לתהומות. ואני בעיני כמספר מעשה, והמעשה הזה אינו כשאר מעשים, שהם מספרים על קורות ימים שהיו, ומעשים שאני מספר הלא הם מתחדשים בשעת הסיפור. על כן מוטל עלי לספר את הניגון כל פעם מחדש, לעולם לא לחזור על עצמי. וגם אם אלה אותם תווים, אותן קורות חיים, עלי לחדש אותם בעצמי ולספר מחדש.

אך כעת אני מוצא את עצמי נמשך אחר הניגון הזה. הוא מספר על עונג נמשך כמים, על שלוות אוהבים, יש בו תחושה של ציפה על פני מים שאין להם סוף, התעלסות שקטה ופכפוך. יש בו תמונה של ראש נופל על השולחן, יגע מעמל השבוע ובטוח באהבתו שאין למעלה ממנה. יש בו שקט שלאחר הארה, ושמחה פשוטה שכלל לא חשים בה, היא רק נמצאת שם ועושה טוב. הוא כמו זוג זקנים המהלכים בסמטאות השכונה, משלבים כפות ידיים קמוטות.

שבת שלום.

 

ניגון גן עדן

מאחורי הניגון עם השם המיוחד הזה, יש את הסיפור הבא.
את הניגון הזה הביא לסלונים ר' מרדכי חיים קסטלניץ (סלונימער), שכיהן באופן לא-רשמי כרבי לחסידי סלונים בארץ הקודש לפני כמאה שנה.
ליל שבת אחד, הלך ר' מוט'ל בסמטאות צפת, ומאחד הבתים הוא שמע אדם מזמזם לעצמו ניגון מלא געגוע.
התברר שמאחורי אותו אדם היו חיים מלאי סבל. הוא המתין לילד במשך שנים ארוכות, ולכשכבר בא הילד, מתה אשתו בלדתה. האיש גידל את בנו לבד, ללא כל עזרה. היה עובד קשה מאוד כדי לפרנסו.
הילד גדל והיה לאיש, איש מלא בתורה, תורה שלאביו לא היתה האפשרות לקנותה. הוא נישא ועבר לעיר אחרת, והיה שולח לאביו נפוליון אחד של זהב בחודש למחייתו.
ביום מן הימים חלה הבן ונפטר, ובמותו לקח עמו גם את חייו של אביו, שמאותו יום לא היה מסיח דעת מבנו האהוב שאבד לו. וכך היה מתפלל האב השכול לקדוש ברוך הוא, שייקח אותו לבנו, שאין חייו חשובים חיים בלעדיו.
לילה אחד בא הבן לאביו בחלום ליל, והנה הוא יושב על מיטת זהב ופניו זורחות ומאירות. בכה האב לבנו ואמר לו, כי אין לו חיים מאז מותו. אמר לו הבן, אל נא תדבר כך, שעוד נכונו לך שנים ארוכות לעשות בהם מעשים טובים, ודע לך שמיטת הזהב שאני יושב עליה הלא היא עשויה מנפוליוני הזהב שהייתי שולח לך מדי חודש, וכשם שחלקי היה מזומן לי בעולם שכולו טוב בגלל מעשיי שעשיתי בעולם, כך גם יהיה חלקך מזומן לך לפי מעשיך שתעשה בשנים שעוד נכונו לך.
ואז שר לו הבן את השיר הזה, ניגון מגן עדן.
ומאותו יום, היה מתנחם האב השכול בניגון הזה, והיה רואה בו את בנו האהוב ואת חלקו לעולם הבא, והיה מטביע כל געגועיו בניגון הזה.

ידיד נפש

השיר אמנם ארוך, אבל כך היא הכמיהה, ימיה כימי עולם, וארסה כארס של עכנאי.
הכל עולה בי, כאילו הייתי שם רק אתמול.
הנרות המהבהבים, מרצדים בחושך המוחלט, כמעט כבים. נערים נסערים מהלכים אנה ואנה חסרי מנוחה, גופם מתאחד עם קצב השיר. ידיים ממוללות קצה של אבנט, כוסות של ספק-תה עשוי תמצית מבושלת מבעוד יום. והלב ניתק שוב ושוב, מחפש, תוהה, מבטש.
והניגון עולה עד לשמים, ויורד עד לתהום רובצת תחת. והשיר שותק ובוכה ומתגעגע, לש את הלב בחוסר מנוחה. וכולם מבקשים פיסה של מקום להאחז בו.
והבושה נוקבת את הכל, וכל המעשים עומדים לפניך כבני מרון, ואין לברוח לשום מקום.
——————
ידיד נפש.

מגן אבות

מָגֵן אָבוֹת בִּדְבָרוֹ. מְחַיֵּה מֵתִים בְּמַאֲמָרו.

הָאֵל הַקָּדוֹשׁ שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ, הַמֵּנִיחַ לְעַמּו בְּיוֹם שַׁבַּת קָדְשׁוֹ,

כִּי בָם רָצָה לְהָנִיחַ לָהֶם.

לְפָנָיו נַעֲבוֹד בְּיִרְאָה וָפַחַד.

וְנוֹדֶה לִשְׁמוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מֵעֵין הַבְּרָכות.

אֵל הַהוֹדָאוֹת, אֲדון הַשָּׁלוֹם.

מְקַדֵּש הַשּבָּת וּמְבָרֵךְ שְׁבִיעִי.

וּמֵנִיחַ בִּקְדֻשָּׁה לְעַם מְדֻשְּׁנֵי עֹנֶג.

זֵכֶר לְמַעֲשה בְרֵאשִׁית:

שלשידעס

מתוך כל הדרישות והחקירות, זה בא לי ככה בתחילת הבוקר. "כאיל תערוג" עם איזה ילד פלא חסידי ששמעתי ברדיו, העיף אותי באחת לסעודה שלישית ב"אש קודש" ברחוב רש"י בבני ברק, משהו כמו חצי שעה אחרי השקיעה, חצאי לחמניות יבשות, ריח של ספק דגים עומד באוויר, וחושך מבורך מכפיף את הצוואר, תולה מעל הכסאות, משתלשל מהרמקולים הקטנים הקבועים בתקרת הגבס.
אברכים חיוורים בגרביים לבנים וקפוטות מהוהות הדוקות בגארטליך רחבים שותים סודה בכוסות חד-פעמיות פשוטות, ותשוקה רטובה, בוסרית, בתולית, אולי תמימה, עוטפת את האולם, לופתת את גרונות האנשים, רוקדת בגרונם.
נערים פצועי פנים הולכים לכאן ולשם, לא מוצאים מנוחה לנפשם, תולים את עיניהם במשפיע שמדבר, בוכה, משלהב ומשולהב. מהדלת הפתוחה, מחכָּה לרעש מכוניות של מוצאי-שבת, מתענן קו אור עצל, עמום, מזדווג עם החושך, ואיננו.
אברך צנום נכנס מהדלת, נבלע בין השורות העמוסות בצעדי ריקוד מועטים, פניו מבויישות, מעצמו, מכולם, מהא-ל, ומהתודעה שלו, שפורצת בקריאות תענוג.
ואני נמצא שם גם כן, מביט בפנים שיודעות את אי-הידיעה של היודעים, מסתכל בתנועות, רואה את כל מה שהם עושים בלא-יודעין, ומשהו של געגוע זוחל בגרוני, חונק, וממאן להכיש בארס התענוג. והוא מטפטף בי באטיות מענה, כמו נזילה מתקרת הבית.
ואני יודע, שאם אני רואה את כל זה, לעולם אינני יכול להיות הם, ולעולם לא אוכל ללכת כך בביטחון לכאן ולשם, בידיעה שזהו חלקי המזומן לי מגן-עדן. ואני רואה אותם, והם אינם רואים אותי, וזה סוד שלוות-הייסורים שהם מתעלסים בה, שלעולם לא אוכל לגעת בה.
ואז שמעתי את המקהלה שמלווה את ילד הפלא, וראיתי את הפזילה בעיניים, והטמטום, וההעדר, והמוח החלול, וחשתי שאיני יכול לשאת את הראיה הזאת, כאילו תפסתי אותם רגע לאחר שחטאו, פניהם עוד שטופים, עיניהם מפולבלות.

הלכתי משם, נבלע ברעש המכוניות של מוצאי-שבת ושל כל השבוע, החודש והשנה, והנה חלום.