קרעטשניף (שם בדוי)

פורסם בגיליון ראש השנה של מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", ב-6 בספטמבר 2021

זה הנכד של האדמו"ר מקרעטשניף (שם בדוי). הוא מציג בנחישות את שוקו הגרום על דרגש העץ החום השרוט, מתיר בתנועה מיומנת את שרוכי המכנסיים האפורים מכביסה, מניח למכנסי הפוליאסטר השחורים להשתלשל על גרב הניילון השחור הארוך שגלים קטנים נוצרו בעקבו, כשהוא מביט בתנועה בלתי־רצונית לעברי, לראות אם הייתי עד לחזיון הבנש"קים הנורא. הוא פושט את מכנסיו במהירות, ואז את גרביו, שוקיו הלבנים חשופים בחיוורונם. הוא נותר בחולצתו הרחבה והבוהקת שרק שלושה כפתורים בחזהּ, ופונה בחיפזון למקלחות, שם — כמנהג חסידים ואנשי מעשה ובנש"קים קדושים — משלים את מלאכתו. רעש המים נוגש באוזני החתומות.

זה הנכד של האדמו"ר מקרעטשניף, שסיים עכשיו ללמוד בחברותא טור שולחן ערוך, הלכות תערובות. אני סיימתי עכשיו את המשמרת. ערכתי אייטם על מרב מיכאלי. "אתה יודע מי זו מרב מיכאלי?" אני שואל אותו בלחש, אבל הוא אינו שומע. רעש המים מתחזק, מועך את רקותי הקרחות. אני עדיין הלום על הדרגש, אפוף מלים וכותרות ולינקים. "אתה יודע מה זו אינפלציה?" הוא שוב אינו שומע דבר. שכשוך המים בבור המקווה מתיז נתזי כלור לעבר קירות הקרמיקה המכוערים. הוא ודאי שואל שם אם אני יודע מה זה נ"ט בר נ"ט, אבל גם אני אינני שומע דבר. וככל הנראה הוא אינו שואל דבר. הוא בשלו, בקרעטשניף, וגם אצל חמיו הקדוש, וגיסיו הקדושים, וילדיו הקדושים. ומחר יש טיש לרגל פדיון הבן אצל גיסו, והלילה תהיה חתונה לבן דודו, שיתחתן גם הוא עם אשה חסודה בשפיצל ויקים משפחה קדושה לתפארת.

אין בך כלום, אני ממלמל לעצמי, כדרכי בחודשים האחרונים. אין בך כלום. לא נותר בך דבר מלבד רִיק עצום ורב, ושאריות זיכרונות זכים, ואלוהים שרוף במדורת עצים לחים. אין ייסורים כשריפה בעצים לחים, אבל כבר נכתב: אם אסק שמים, שם אתה; ואציעה שאול — הנך. אני נשרף בייסורים כבר שנים ארוכות ורבות. אומרים שזה למען צער השכינה. כעת הגיע זמנך, למען צערי.

את הרחובות לופתת באחרונה סמיכות צמיגה, ניתנת למישוש. חלומותיהם הנכזבים של כל אנשי בני ברק ניתכו למולסה כהה והיו לגולם גדול המשוטט בעיר וגומע את לבבות החסידים הממהרים לשיעור ב"מאור עיניים". אני כבר ממעט לצאת מן הבית. פגישה עם הגולם היא עצב נורא משאפשר לשאתו. פעם שאלתי אותו: היכן חברך, הלב היפה שהיה כאן תמיד והתפלל לקדוש־ברוך־הוא בלילות? והוא רק צחק והושיט את ידו חסרת הצורה ללחיצה, שנדמתה כטבילה בקערת זפת. מישהו מהבניין השני מנגן בשבועות האחרונים מין סילוף מוזר ללהיט חסידי בלתי־מזוהה. לעתים עושה זאת בכינור, לעתים באורגנית, לעתים בקלרינט. אני כבר אינני מנגן דבר. לא נותר עוד מה לנגן. כולם עושים זאת טוב יותר, מצליח יותר, משתלם יותר, מכניס יותר. לאיש זה אינו דרוש.

אני טובל במקווה, טבילות רבות, בזו אחר זו, חסרות תוחלת. בטהרה רק מתפנה הלב לחוש בכלום. הקדוש־ברוך־הוא, אי־אפשר יותר. בחוץ תולים פרחי חסידים נורות צבעוניות, לכבוד שמחת החתונה של הרבי שליט"א, כלומר בנו, עם הרבי שליט"א של האחרים, כלומר בתו. ברחוב כבר לא נותרה חניה. ג'יפים לבנים ושחורים נוצצים מליסינג חונים על המדרכות, והחסידים הגיעו מכל הארץ לחגוג. ניכר שאיש מהם אינו חש בנוכחותו של הגולם, אף שקודם לכן הוא קרץ לי מחוץ לבית המדרש של הרבי שליט"א. הווווווו, מיילעך, מישהו מניע את ראשו בחן במין מעגל בלתי־נראה ומקדם לשלום חבר ותיק מביתר עלית. גם אני מניע את ראשי בחן מבלי משים ובוחן את התחושה. אכן, הרבה יותר טוב.

בקומה העליונה מתחיל האורגניסט לנגן. אברך גוץ, שערו שחור, לחייו מתפקעות, זקנו קטן ומסופר במחתרתיות כדי שלא יבחינו וכן יבחינו, פדחתו מקריחה, כפתור אחד בווסט שלו לא עמד בעומס הרב, נעליו מצוחצחות וכואבות, גילו אינו עולה על עשרים ושתיים, והוא מכניס סכומים נאים מדי ערב. תלמד ממנו. הוא מרביץ בקלידים בביטחון שאין דומה לו, אצבעותיו הקצרות נחות במיקומים אקראיים ויוצרים רעש איום אך נפלא ומקפיץ. כך אומרים כולם: מקפיץ. פרייליך פרייליך פרייליך עוילם, זועק הזמר, מבני החסידות, שמח יותר מתמיד. הוא אברך נאה למדי, רזה, תמיר, בעל כרס קטנטנה עשויה מַצִּיּוֹת והערינג, פאותיו האדמוניות מסולסלות יפה, ושערו עומד עד כה במבחן השנים. הרבי עכשיו ירד מהג'יפ, האחד־עשר ברחוב והיפה מכולם. הרבי איש בריא בשר עד מאוד, פניו צוחקות תמיד, ראשו גדול ורחב ושוקע בתוך גומחת צווארו, והקפוטה המבריקה שלו כחולה ויפה. איבכיין צדיקים יראי וישמוחי, צועק הזמר, והאורגניסט מפליא בקלידים את מכותיו.

אני מתניע ובורח מהרחוב, ומיד נכנס לחניית הבניין שלי הג'יפ השנים־עשר, שחור, מבריק, ועליו תג נכה וסמל של איחוד הצלה גם יחד.

"לירושלים, מישהו?" אני שואל בטרמפיאדה ביציאה מהעיר. בנש"ק אחד, גבוה ורזה ובעל פנים שמימיות, ממהר אל חלון הרכב. כן, אני מגיע לעזרת תורה ליד רחמיסטריווקא. בטח, למה לא. מה אכפת לי. אולי אם יילך טוב גם אהיה חסיד רחמיסטריווקא, ואם אסיים את החובות אקנה לי דירה נאה בעזרת תורה ובני יהיו כשתילי זיתים חסידיים ליד שולחן השבת.

"ראיתי אותך כמה פעמים ברחוב, שם ליד הבית־מדרש של הרבי שליט"א", אומר לי הבנש"ק. אלי הטוב, זה הנכד של האדמו"ר מקרעטשניף, ששאל אם אני יודע מה זה נ"ט בר נ"ט. הרי אינני יודע דבר, ואין לי מה להשיב.

"אמרו לי דברים עליך, שאתה מבין מאוד ואיש לא רגיל". כן, אני איש מוזר. נכון. איך יודעים מזה אצל הרבי שליט"א? "הרבה זמן רציתי להתקשר אליך. לא העזתי", אמר והידק את שרוכי מכנסיו במבוכה, בעוד אני מהנהן ומגדיל את עיני לאות הבנה.

"אני לא יכול יותר בחיים האלה", אמר הבנש"ק במבטא עגול ולח, ואני ריכזתי בו מבטי בחמלה. "אני לא יכול יותר. אני רוצה להיות חילוני".